היוזמה הכושלת להקמת הסופר־ליג מסמלת מאבק שמתעלה מעבר לכדורגל

"כדורגל זה לא עניין של חיים או מוות, זה הרבה יותר מכך״ (ביל שאנקלי, 1981).
גם 40 שנים אחרי שביל שאנקלי, המנג׳ר האגדי של ליברפול ואחת מהדמויות המיתולוגיות בכדורגל האנגלי, חקק את אותו ציטוט אייקוני – נראה שמטבע הלשון מעולם לא היטיב לתאר טוב יותר את הלך הרוח הנוכחי. 48 השעות הדרמטיות שחלפו בין ההודעה שפרסמו מנהלי 12 מועדוני הכדורגל הגדולים בעולם על הקמת ה"סופר־ליג", לבין קריסתו המהדהדת של הפרויקט הקונטרוברסלי – טלטלו את עולם הכדורגל והוכיחו לנו פעם נוספת עד כמה מדויק אותו ציטוט אלמותי.

המחאה האפקטיבית והגורפת שפרצה נגד ניסיון הפוטש של ראשי המועדונים נבטה מלמטה – מתוך חוגי האוהדים של הקבוצות עצמן. זה היה משב הרוח העוצמתי שמוטט את מגדל הקלפים שניסו לבנות אדריכלי הפרויקט. הוא הגיע מאנגליה בעיקר – שם התגבשו באופן ספונטני ארגוני האוהדים של אותן קבוצות־על אשר ניסו לחולל ״ברקזיט שני״. הם מחו על אובדן הדרך, על הניתוק מהמסורת והתרבות העממית וראו זאת כמהלך של בגידה – לא פחות. בצעד קיצוני ומפתיע אף איימו האוהדים השרופים, המקדשים את סמל המועדון באדיקות פנאטית, כי מעתה יחרימו את משחקי הקבוצה.

אחד הקולות המתנגדים החריפים ביותר ל"יוזמה השערורייתית" היה לא אחר מאשר נכדו של אותו שאנקלי, אשר דרש כאות מחאה את הסרת הפסל של סבו מפתח הכניסה לאנפילד – איצטדיונה של ליברפול – אחד מאותם מועדוני־על, ״12 השנואים״, שביקשו להקים להם מועדון אליטיסטי סגור שהכניסה אליו לעשירים בלבד. ״מה שקורה עכשיו לא יכול להיות רחוק יותר מהדרך שהנחיל סבי״, צוטט הנכד המודאג בכלי התקשורת השונים.

דוד מול גוליית

אלה היו אותם כלי תקשורת, בחסות הרשתות החברתיות ופוליטיקאים אינטרסנטיים אשר רכבו על גל המחאה הפופולארי, ליבו את הקונפליקט והעצימו אותו עשרות מונים. הם מיהרו לזהות בחדות את ״הסיפור האמיתי״ ומיהרו לסובב את העלילה בהצלחה.

כך, מה שהיה מלכתחילה מאבק על כוח, כסף ושליטה בין שני גופים חזקים ודי מאוזנים – מועדוני הכדורגל הגדולים והיקרים בעולם מול מוסדות הניהול הפוליטיים, העוצמתיים ובעלי התדמית המפוקפקת של אופ״א ופיפ״א – הפך כעת לעימות של הקבוצות החזקות מול האוהדים חסרי האמצעים. מאבק בין דוד לגוליית, עשירים וחזקים מול עניים וחלשים. זה מה שחרץ סופית את דינו של הפרויקט הגרנדיוזי וגזר את גורלו לאבדון.

על המצבה הטרייה של הסופר־ליג, שעוד לא נולדה וכבר הוכרז על פטירתה, מיהרו לחגוג כלי התקשורת ובישרו על ״ניצחון הרומנטיקה על הכסף״, ״הספורטיביות וההוגנות על פני חוסר השוויון ואי הצדק״. קו ברור שורטט במרכז המגרש, ושתי קבוצות הוצבו זו מול זו.

מן הצד האחד מנצחי השעה, האוהדים הפשוטים, מעמד הביניים, אנשים קשי יום ועמל שכל מפלטם ונחמתם בכדורגל הישן והטוב. מן הצד השני אלו שרוצים לחמוד את אותה כבשת הרש המסכנה. המנהלים הקפיטליסטים ותאבי הבצע שרואים הכל דרך החור של הלירה וצובעים את העולם בצבע הירוק של הדולר. בשבילם “it’s all about the money”. אין מסורת, אין ערכים, אין היסטוריה – רק כסף. האומנם?

הצביעות חוגגת

לא בכדי סומנו המנהלים האמריקאים של הקבוצות האנגליות, מנצ׳סטר יונייטד וליברפול, כמנהיגים של ״ליגת הרשע״ – הם אלו אשר ייבאו לכאורה את זרע הפורענות היישר מאמריקה התאגידית והנביטו אותו בליבה של אירופה.

אבל האם לבעליהן החוקיים של הקבוצות, תאגידים רשומים, חלקן אף חברות ציבוריות הנסחרות בבורסות, אין את הזכות הבסיסית לפתח משאבים כלכליים אלטרנטיביים עבור הבטחת הצלחתן? בעיקר כאשר העסק אותו הם מנהלים מתדרדר אל עבר קריסה כלכלית?

ואותם שחקנים ומאמנים – בהווה ובעבר – שיצאו נגד השיטה החדשה והוכתרו על ידי התקשורת כמנצחים גדולים, האם לא נהגו בצביעות? אחרי הכל, הם תקפו את תוצרי אותה שיטה כלכלית שהפכה אותם למולטי־מיליונרים וקנתה עבורם תהילה עולמית. זו אותה שיטה קפיטליסטית שהנחילה ערכים של כלכלת שוק חופשי, גלובלית ודינאמית – בה סחורות, שירותים ובני אדם נעים בחופשיות על ידי כוחות השוק. שיטה המונעת על ידי כוחות טבעיים של היצע וביקוש, ומקדשת את ההגנה על הקניין הפרטי. זאת השיטה שעודדה יוזמה וחדשנות שהזניקו את ענף הספורט הזה עשרות שנים קדימה, שיכללה אותו והנגישה אותו למיליארדים ברחבי העולם. זאת השיטה שאפשרה למאמן ספרדי לעבוד באופן חופשי באנגליה ולזכות בחוזה עתק של עשרות מיליונים או לילד ארגנטינאי קטן מהפאבלות של בואנוס איירס להגר עם משפחתו לספרד, לקבל אשרת עבודה, לזכות בטיפולים הרפואיים ובאימונים המקצועיים הטובים ביותר כדי להפוך לשחקן הטוב בהיסטוריה.

בוריס ג'ונסון היה החריף והצבוע ביותר. למרבה האירוניה, מי שמדבר נגד קרטלים ובעד תחרות חופשית והוגנת, לא עשה כמעט מאומה אל מול המונופולים של ענקיות הטכנולוגיה

שחקנים ומאמנים כמו פפ גווארדיולה, יורגן קלופ או ראחים סטרלינג יצאו נגד השיטה הכלכלית ששינתה את חייהם, אך הם למעשה חלק מהבעיה שהובילה את הקבוצות למשבר הנוכחי. הם אלו שדורשים, ואף מקבלים, חוזי עתק של עשרות ומאות מיליוני דולרים בשנה, הם הנהנים העיקרים מהשיטה נגדה הם יוצאים חוצץ. כורתים את היד שתוחבת לכיסם חבילות של דולרים. לדרישות השכר המופקעות שלהם, המתודלקות על ידי מירוץ חימוש חסר מעצורים של קבוצות העל, יש חלק מכריע בהיווצרות המשבר הפיננסי החמור אליו נקלעו קבוצות הכדורגל בשנים האחרונות.

טובעים בחובות

עד כמה חמור מצבן של הקבוצות ״העשירות״ ניתן ללמוד מדו״ח מיוחד שמפרסמת מדי שנה פירמת הייעוץ הבינלאומית Deloitte, הסוקר את התוצאות הפיננסיות של המועדונים הגדולים בחמש הליגות הבכירות בעולם. על פי נתוני הדו״ח בעונת 2018/19 תפחו עלויות השכר של קבוצות הפרמייר־ליג האנגליות בשיעור של 11% והן חצו לראשונה את רף ה־3 מיליארד פאונד בעונה. המגמה, על פי כותבי הדו״ח, מתגברת בשנים האחרונות וכעת נוגסות עלויות השכר למעלה מ־60% מסך הכנסות הקבוצות. באיטליה נרשמה מגמה דומה כשהקבוצות האיטלקיות של הסריה A דיווחו על זינוק של 18% בעלויות השכר שהן משלמות – אשר נגסו ב־70% מסך הכנסותיהן.

ואלו הם המספרים בשנה רגילה, ללא מגבלות וסגרים, לפני שפרצה הקורונה וחתכה בגסות את הכנסות המועדונים. בעונת 2019/20, על פי אומדני פירמת הייעוץ, נרשמה ירידה תלולה של 17% בהכנסות הקבוצות האנגליות והאיטלקיות והם צופים במקביל גם את המשך מגמת השחיקה ברווחיות. על פי נתוני פורבס שפורסמו לאחרונה, ההכנסה הממוצעת של 20 הקבוצות הגדולות עמדה על 441 מיליון דולר לעונת 2019/20, ירידה של 9.6% לעומת 2017/18, בעוד שהרווח התפעולי הממוצע צנח ב־70% במהלך התקופה לרמה של 23 מיליון דולר בלבד בממוצע. הירידה בהכנסות וברווחים עוד רחוקה מסיום, כל עוד הקורונה מוסיפה לכפות מגבלות התקהלות ודוחקת בקבוצות הליגות הבכירות באירופה למנוע מהאוהדים להשתתף במשחקים.

סך הרווחיות התפעולית של המועדונים האנגליים, למשל, ירדה במהלך שנתיים בשיעור של למעלה מ־22% – מ־1.2 מיליארד יורו בעונת 16/17 לכ־930 מיליון יורו ב־18/19. בעונת 2018/19 עונת ה'טרום קורונה' דיווחו המועדונים האיטלקיים על הפסד תפעולי של 36 מיליון יורו ובצרפת הגיע ההפסד התפעולי של הקבוצות ללמעלה מ־300 מיליון יורו.

השורה התחתונה מדגישה את הקושי הפיננסי של "הקבוצות העשירות", אשר סובלות מאינפלציית השכר המפלצתית שנסקה – בעיקר בעשור האחרון. כך מועדוני־על כמו צ׳לסי, ליברפול או מנצ׳סטר סיטי נאבקים מדי שנה, לא תמיד בהצלחה, לשמור על מסגרת ה׳פייר־פליי׳ של אופ״א ומצליחים בקושי לדאוג שעלויות השכר של השחקנים לא יחרגו מעבר למסגרת של 70% מסך ההכנסות, כפי שמחייב הרגולטור הקפדן.

וזה מתבטא בנתון המשמעותי ביותר שמספר אולי את הסיפור כולו – היקף החוב האדיר שצברו הקבוצות בשנים האחרונות. כאן מסתתרת האינפלציה חסרת הרסן, תוצאה של מירוץ החימוש המטורף שמתחולל בשנים האחרונות במצוד אחרי כוכבי העל הממותגים לעייפה. זה מה שמצביע גם על הפער האדיר שבין התדמית העשירה והנוצצת של מועדוני העל, לבין מצבן הפיננסי הרעוע של רובם. היקף החובות של קבוצות הפרמייר־ליג בעונת 2018/19 חצה לראשונה מאז המשבר הגלובלי של 2008/09 את רף ה־3 מיליארד פאונד והעמיק לשיא של כ־3.5 מיליארד פאונד – גידול של 20% בהשוואה לעונה הקודמת וזאת – נזכיר שוב – עוד לפני הקורונה.

קחו למשל את מועדון הספורט הקטלוני, ברצלונה, אחד הגדולים והמפוארים בעולם. בלחץ הכבד של התקשורת והאוהדים על ההנהלה השברירית נכנס מועדון העל לסחרור מסוכן של רכישות שחקנים בעלויות מנופחות – ונקלע לבור שהעמיק בשנים האחרונות לחובות של למעלה ממיליארד יורו. גם למועדונים האיטלקיים הגדולים חובות עצומים, כשהאלופה המכהנת, יובנטוס מטורינו, צברה כבר חובות נטו שהגיעו לכחצי מיליארד יורו אשתקד.

זהו חוט השני שעובר כמעט לאורך כל אותם מועדונים שהואשמו בחטא הגדול של הקמת הסופר־ליג: חובות עצומים. הפיתוי להצטרף לליגה האקסקלוסיבית והסגורה לאור זאת מסתמן כגדול במיוחד, בעיקר כשמתחשבים במצבם הכלכלי הרעוע שהורע משמעותית אחרי השנה הקשה שחוללה הקורונה. מהפרויקט הזה היו המועדונים משלשלים לכיסם סכומי כסף חיוניים שהיו משמשים דווקא לכיסוי גירעונות, החזר חובות, הבטחת יציבות והשקעה ארוכת טווח – לא לחלוקת דיבידנדים שמנים למנהלים ולבעלי המניות.

וכך, מן הצד האחד מעמיסים על גב המועדונים את הדרישה הבלתי אפשרית להישגיות בלתי נתפסת, למרדף מתמשך אחרי רכישות כוכבי על במחירים מנותקים. מן הצד השני קושרים את ידיהם ומגבילים את האמצעים שבהם מבקשים המנהלים לנקוט במסגרת חוקי המשפט וכללי השיטה הנהוגים. זהו מתכון לאסון שעלול לדרדר את אותם מועדונים לכדי פשיטת רגל.

תשאירו למומחים

אך שיא הצביעות שמור לפוליטיקאים הבכירים ביותר. ראשי מדינות כמו נשיא צרפת עמנואל מקרון, או ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, שיצאו בחירוף נגד היוזמה. אפילו ולדימיר פוטין, ״לוחם צדק ידוע״, העביר מסרים ברורים נגד המהלך. אך מבין כולם ג'ונסון היה החריף והצבוע ביותר. הוא לא הסתפק במילים ואיים אף להטיל על הקבוצות ״פצצה חקיקתית״ על מנת למנוע את היוזמה של ראשי הקבוצות. ״איך זה יכול להיות נכון והוגן ליצור קרטל ולמנוע תחרות חופשית והוגנת״, נאם, ״אלו בהחלט לא חדשות טובות עבור האוהד הפשוט״.

למרבה האירוניה, מי שמדבר על ״תחרות חופשית והוגנת״ ותוקף את ״הקרטלים״, לא עשה כמעט מאומה אל מול התעצמותן של ענקיות הטכנולוגיה, כמו פייסבוק וגוגל למשל, שדרסו את חוקי התחרות, רמסו מתחרים ובראו מונופולים עתירי כוח. זהו האיש שבזמן כהונתו כראש עיריית לונדון, נסקה העיר לצמרת רשימת הערים היקרות בעולם וכראש ממשלה שולט כיום על המדינה הכי לא שוויונית במערב אירופה, שבה פערי ההכנסה הם בין הגדולים בעולם.

האם לבעליהן החוקיים של הקבוצות, תאגידים רשומים, חלקן אף חברות ציבוריות הנסחרות בבורסות, אין את הזכות הבסיסית לפתח משאבים כלכליים אלטרנטיביים עבור הבטחת הצלחתן?

גם לתקשורת ולאוהדים עצמם יש, כאמור, חלק גדול באשמה ובאחריות למשבר. הם אלו שמפעילים את מכבש הלחצים על מנהלי הקבוצות, בדרישה להחתים את המאמנים הכי מצליחים, להשיג את התארים הכי גדולים, עם השחקנים הכי יקרים. אך על אותה שיטה של שוק חופשי ופתוח של היצע וביקוש, שאפשרה את פריחתו המטאורית של הענף – מבקשים כעת גורמים שונים, פוליטיים וא־פוליטיים, להטיל מגבלות וליצור עיוותים ותקדימים מסוכנים. אסור שזה יקרה.

את ענייני ניהול הכדורגל עדיף שישאירו למומחים ולמקצוענים. אחרי הכל אלו בדיוק עיקרי התורה הכלכלית שהנחיל אבי הקפיטליזם אדם סמית׳: חלוקת העבודה לגורמי מקצוע בעלי התמחות ספציפית, אשר נועדה להגדלת הפיריון, השכר ולבסוף לגידול ברווחת בני האדם. ואם כבר נדרשת התערבות כלשהיא בחוקי המשחק – עדיף שפוליטיקאים ישלפו מארסנל התחמושת שלהם ״פצצות חקיקתיות״, ויפנו אותם נגד הגדולים והחזקים באמת, המונופולים האמיתיים – ענקי הטכנולוגיה – ששולטים ומנטרים כמעט כל פיסת מידע בחיינו. זה לא עניין של חיים ומוות – זה הרבה יותר מכך.

צילומים: Shutterstock, Unsplash