העיכוב בשידורי המשחקים: עוזר לרייטינג – אך פוגע בספורטאים

מתי שמעתם שרייאן לוכטה, מייקל פלפס ושאר צוות 400-מ'-סגנון-חופשי-גברים האמריקאי הפסידו הפסד כואב לרביעיה הצרפתית במשׂחה הגמר? לח"מ זה קרה מתישהו אתמול, בעת הזיפזופים קדימה ואחורה בין כדורגל לג'ודו. אי אפשר היה לראות שנייה מהמשחה עד שNBC (הרשת המשדרת את המשחקים בארה"ב) הואילה לשדר אותו בסוף הערב.

העיכוב הבינלאומי הזה עורר תגובות נזעמות מצד שלא מעוניינים להמתין שעות אחרי תום התחרות והתוצאות כדי לצפות בהן. את הזעם הזה קל לראות בטוויטר, שם הפכה התגית #NBCfail לפופולארית במיוחד. חלק מן האוהדים התמסר ליללות ונהי, אבל ל-NBC זה לא ממש מזיז הרבה: שבוע הפתיחה של המשחקים מסתבר כמנתץ שיאי צפייה עבורם. סביר להניח שהם די מאושרים.

עיכובי הקלטה אינם חידוש, כמובן; NBC משלמת מיליארדים על זכויות השידור של המשחקים, אז אך הגיוני הוא כי הרשת תארוז את האירועים הכי מצופים ותשדר אותם כשרוב הצופים רואים. גם ב-2008, החוף המערבי של ארה"ב קיבל תחרויות חשובות בעיכוב, כולל כמה מן המקצים של פלפס. הסיבה שהעיכובים הנוכחיים כה מטרידים היא שנוכחותה של המדיה החברתית בכל מקום הפכה את ההימנעות מחדשות הדבר תוצאותיהן של התחרויות המצופות – לבלתי אפשרית כמעט.

כשגורם ההפתעה מנוטרל, גם אם התחרות עצמה מסעירה – קשה להיות מושקע בה רגשית. גם ניצחון של מושא האהדה של הצופה כבר לא יוביל אותו לזנק ממקומו ולחגוג את הגבורה. וקשה שלא לתהות כיצד הגבלת המושקעות הרגשית הזאת יכולה להשפיע על הפופולריות העתידית ופוטנציאל החסויות של הספורטי; האם פלפס היה זוכה לאותה מידת הערצה לו קטף את זר המדליות שלו במשחקי 2012 ולא ב-2008? גם אם התוצאה הייתה זהה הרי שהלהט סביב שידור המקצים שלו היה פוחת: פלפס היה מאבד את הקשר העמוק, "מהבטן", עם המעריצים, בדיוק אותו קשר/תגובה רגשית עליהם בונים המפרסמים כשהם מחתימים ספורטאי לחסות ומשלמים לו.

בסוף הכל חוזר לעובדה שאירועי ספורט הם השידור היחיד שהמילה "חי" אומרת לגביו משהו. ולכן אחוזי הצפייה האדירים של NBC עד עתה נחשבים הפתעה גדולה, והרשת עלולה למצוא את עצמה מובכת מאוד אם הרייטינג יצנח בשל עיכובי השידור. אבל היא לגמרי מוכנה ללכת על ההימור הזה, אפילו אם פירושו התרגשות פחותה לאוהדים ופחות חסויות ודולרים לספורטאים המובילים במשחקים.