Forbes Israel Logo

לגדל חיידקים בסלון: הטרנד החדש שמאפשר לכל אחד להגשים את חלום הביו-טק שלו

חללי עבודה שיתופיים הפכו כבר מזמן להצלחה מסחררת. אך אם בתחילת הדרך קהל היעד היה סטארט־אפים צעירים בתחום הטכנולוגיה, כיום הטרנד התרחב אל מגוון רחב מאוד של תחומי עיסוק. לא תמיד מדובר במודלים זהים לאלה שהביאו חברות כמו WeWork להצלחה מסחררת, אך בכולם עומד במרכז אלמנט העבודה המשותפת, שמעודדת פיתוח ויצירה. כאלו הן המעבדות הביולוגיות הקהילתיות, אשר צמחו בשנים האחרונות.

למעשה, מדובר ביותר מאשר עבודה משותפת. תחת זאת, אפשר לכנות את מה שמתרחש בתחום כתנועה, שמטרתה להנגיש את הביולוגיה לכולם. במסגרת זו, בחודש שעבר התקיימה סדנה במכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, שבמהלכה יכלו המשתתפים "לצייר" באמצעות חיידקים פלורסצנטיים שעברו הנדסה גנטית ולהתנסות בפרקטיקות עבודה במעבדה.

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו כאן

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

את הסדנה הייחודית יזמה נורית בר-שי עבור תחרות Agar Art של איגוד המיקרוביולוגיה האמריקאי (AMS) וקהילת הביוהב בישראל. "התחברנו למכון דוידסון, שהתלהבו מהשילוב של מדע ואמנות", מספר איליה ויינברג סלוצקין, מייסד שותף בעמותה ודוקטורנט למדעי החיים במכון ויצמן. "לימדנו קצת דברים, כמו ביולוגיה והיסטוריה של מיקרוביולוגיה, ואז המשתתפים, תלמידי המכון והקהל הרחב, ציירו כאוות נפשם. את התוצרים נגיש לתחרות".

אל תחום ה"ביו־האקינג", כפי שהוא מכונה, נחשף ויינברג סלוצקין במהלך לימודיו לתואר הראשון בטכניון. לפני כשנה הוא החל ליצור קהילה של חובבי ביולוגיה בשיטת עשה זאת בעצמך (DIY Biology) ובשנה שעברה ייסד את עמותת ביוהאב יחד עם קרן וייזר, מנהלת הפיתוח המדעי בחברת התרופות IMMUNE Pharmaceuticals.

וייזר. "אנחנו רוצים להנגיש את הביולוגיה לקהל הרחב"

"אנחנו רוצים קודם כל להנגיש את הביולוגיה לקהל הרחב", מסבירה וייזר. "כיום זה כרוך במשאבים, כספים, לא לכל אחד יש מעבדה ולהמון אנשים אין ההכשרה. הידע לא זמין לכל אחד, זה מין מוסד סגור כזה לאנשים שעשו תואר שני ודוקטורט". ביוהאב ישראל עושה זאת דרך חינוך והעברת הידע, באמצעות קורסים ואירועים בנושאים שונים, המיועדים לקהל מגוון – ממיקרוסקופיה ואבולוציה של חיידקים ועד לשמרי בירה.

לדברי וייזר, "יש לנו מגוון רחב של מתנדבים מרקעים שונים. הרעיון הוא למשוך אנשים לתוך התחום, שלא יפחדו מהמדע ומהטרמינולוגיה המסובכת. המטרה היא גם לבנות מעבדה קהילתית, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולנסות בעצמם את הביולוגיה, אם בתור תחביב ולמידה עצמית או כיזמים שנמצאים בתחילת דרכם ורוצים לבדוק אם הרעיונות שלהם הגיוניים".

יד שנייה ממדען

כדי להבין איך בכלל החלו לצוץ אותן "מעבדות קהילתיות", נחזור לרגע אחורה בזמן. שני תהליכים שהתרחשו במהלך שנות ה־2000 יצרו חלון הזדמנויות מושלם עבור חובבי הביולוגיה הביתיים. בעקבות המשבר הכלכלי ב־2008, מעבדות רבות במוסדות רשמיים נסגרו, והציוד הרב שהיה בהן הפך לסחורה שנמכרת לכל המרבה במחיר באינטרנט. במקביל, המחשוב הפך לזול וזמין הרבה יותר מבעבר, והביו־האקרים כבר החלו לגלגל רעיונות מרחיקי לכת. 

לאט לאט, עוד ועוד קבוצות החלו להיפגש, בדרך כלל אונליין, "כי לאף אחד לא היתה מעבדה", מתארת בר־שי, שהיתה שותפה למפגשים האלו ואף שיתפה פעולה עם מדענים בארץ. בסופו של דבר, בר־שי ועמיתיה החליטו לפתוח בניו יורק מעבדה ביו-טכנולוגית קהילתית עצמאית וקראו לה ג'נספייס. "היה אפשר להשיג ציוד שימושי לניסויים שרצינו לעשות בכמה מאות דולרים, היום לא רואים את זה כי יש יותר רגולציה. היה לנו מזל, כי היה לנו המון ציוד, אבל היה קשה למצוא מקום, כי כשבאנו לאנשים ואמרנו להם שאנחנו רוצים להקים מעבדה, זה היה נראה להם מוזר. מעבדות היו או באוניברסיטאות או בסטארט־אפים". ב־2010, שנה לאחר שג'נספייס החלה לפעול, היא פתחה את שעריה לקהל הרחב.  

מכון דוידסון | צילום: איתי בלסון

הפעילויות במעבדה הקהילתית הזו מגוונות – מחלל למפגשים, דרך "ז'ורנל קלאב", שבו קוראים מאמרים ביחד, ועד למקום עבודה עבור פרויקטים שונים. "יש שקיפות במעבדה, ואנחנו מוודאים שהפרויקטים לא מסכנים עבודות אחרות במעבדה או את האנשים", מבהירה בר־שי. במעבדה מתקיימים קורסים וסדנאות בנושאים, כמו הנדסה ביולוגית, הנדסת חומרים וביו־אינפורמטיקה. "למשל, בזכות זה שהם למדו יסודות בריצוף גנטי, הרבה אנשים יכלו לראות מהיכן בעולם השורשים שלהם", היא מספרת.

"כל מי שרוצה יכול לבוא למעבדה, לא משנה אם זה ארכיטקט, מעצב, אמן או אנשי ביולוגיה שסיימו את הלימודים ורוצים לעשות משהו מחוץ לתזה שלהם. יש אפילו אנשי עסקים, שהולכים להשקיע בחברות ורוצים להבין בדיוק במה הם משקיעים", היא ממשיכה. "המעבדה שלנו אפשרה בפעם הראשונה לאנשים מהציבור הרחב לבוא ולעבוד עם מערכות ביולוגיות. לפני כן, אם רצית ללמוד הנדסה מולקולרית, היית צריך להירשם לאוניברסיטה וללמוד את זה".

לא רק תרופות

מאז הקמת ג'נספייס נפתחו מעבדות וקבוצות קהילתיות רבות בעולם, ויחד איתן יותר ויותר אנשים מתעסקים בביו־האקינג כתחביב, ואף רוקחים עצמאית תרופות ומפתחים טכנולוגיות חדשות. ישנן חברות שאף מציעות ערכות ביתיות, כמו ערכה למיפוי גנטי. אך כאשר ויינברג סלוצקין ווייזר שואפים להקים מעבדה קהילתית כאן בארץ, יש לא מעט אתגרים שהם צריכים להתמודד איתם בדרך.

"המעבדה היא מקום שיאפשר לבנות תוכניות של הסברה לקהל הרחב, לאפשר לאנשים שלא בהכרח רוצים לפתוח סטארט־אפ בביוטק לבוא ולראות מה זה, להשפיע על דעת הקהל, לתת מקום לסקרנות, לבוא ולהתנסות", אומר ויינברג סלוצקין. "אם פעם אנשים היו קונים הביתה ערכה של בניית רדיו, הם יכולים היום לבוא למעבדה כזאת וליצור מיקרו אורגניזם מהונדס שמריח כמו בננה. המעבדה תיתן גם מקום לאמנים שמגלים עניין בתחום, זה מעניק להם במה חדשה ליצור בה".

וייזר עושה את הקישור בין הפעילות העתידית במעבדה לתעשייה המקומית. "אחד הדברים היותר חשובים שהביוטק בארץ צריך הוא לגדול. יש סטארט־אפים, אבל אין הרבה חברות ענק, אין מספיק חדשנות סביב ביוטק. התחום יקר וצורך משאבים רבים. לכן האתגר הכי גדול שלנו הוא למצוא את הפתרון לדבר הזה – הקמת מעבדה עם כל מה שכרוך בזה – כסף, בטיחות, אישורים ואנשים שיאמינו ברעיון".

לדבריה, הקושי הכי גדול הוא להגיד שזה אפשרי. "לא כולנו צריכים לפתח תרופה, אפשר לעשות פיתוחים אחרים פורצי דרך בביולוגיה, כמו הבשר המהונדס. התחום הזה יכול להיפתח. אנשים שהם לא ביולוגים יכולים לבוא אלינו ולצאת עם חדשנות. זה אפשרי עם ההדרכה הנכונה".

בהקשר הזה ויינברג סלוצקין מדגיש, כי "בניגוד למעבדות שמיועדות להשכרה, המטרה אצלנו היא לבנות מודלים הדרגתיים ־ ממרחב עבודה משותף שהעלויות בו מוזלות, דרך אזור שהוא יותר מוגדר כשלך ועד להשקעה ראשונית, שדרכה אתה יכול לשכור מקום משלך", או כפי שווייזר מגדירה זאת – "אנחנו רוצים לבנות משהו בסגנון של WeWork, אבל לביולוגים".

למה שלא תשבו באוניברסיטה ותעשו את הפעילויות שלכם משם?
ויינברג סלוצקין: "לא כל אחד יכול להיכנס לאוניברסיטה, זה פחות נגיש. יש הבדל בין ללכת להרצאה באוניברסיטה לבין גוגל קמפוס. יש הבדל אם אני נכנס לשטח זר, למגדל שן, או שאני בא למעבדה שהיא כמו מתנ"ס שכונתי, שבה אני יכול להיות חבר ולהיכנס לעבוד באיזו שעה שבא לי".
וייזר: "לאוניברסיטה יש מטרות מאוד מוגדרות – מחקר ופיתוח, להכשיר אנשים לתואר. אנחנו באים כ'ניו קידס אין דה בלוק'. המענה של האוניברסיטה שונה מהמענה שלנו. ואגב, גם אנשים שסיימו ללמוד באוניברסיטה לא יכולים לחזור למעבדה בה, אז הם יכולים להצטרף אלינו".

פרטים מתוך עבודותיה של בר-שי "[Objectivity [tentative" עם מיקרואורגניזם״

לא וולטר וויט

אך יש גם מי שמרסן את ההתלהבות. "בעולם של הביולוגיה, ובטח בביו־האקינג, הבעיה העיקרית היא בריאות הציבור", מסביר פרופ' גיל סיגל, ראש המרכז למשפט רפואי ומדיניות בריאות בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו. "יכול להיות שזה בא לשפר משהו, אבל גם יכול להיות שזה עשוי להוביל לתהליכים ביולוגיים גדולים יותר, כמו זיהום מים והתפרצות מחלות, או שעלול להיות שימוש בכלי ביולוגי ככלי מלחמה או טרור. אבל רוב האנשים לא עושים את זה, הם רוצים לספק את הצורך הפנימי שלהם להכרה, למקצועיות".

לדברי פרופ' סיגל, המחוקק בארץ מעניק כלים רבים לרשויות לטיפול בסיכונים שכאלה. "כלים משפטיים יש, כלים ביטחוניים יש, מערכות ניטור יש, לכן – גם כשהסיכון קיים, הוא נראה פחות דרמטי".

בסופו של דבר, מדגיש פרופ' סיגל, "יש המון אחריות על מי שמרשה לעצמו לעשות את זה, בדומה למישהו שמדליק מנגל בגינה הציבורית. אי אפשר להגזים בחשיבות של חינוך מונע שאומר – אל תחשוב, אל תעשה ואל תיקח על עצמך סיכונים שיש להם משמעות לאומית. נכון להיום, אנחנו לא מכירים מקרים כאלו – כלומר, אנשים לוקחים על עצמם את האחריות הזו".

גם בר־שי מדגישה את ההיבט הזה. "אין יכולת לפקח במאה אחוז, אבל אם משהו קורה אצלך במעבדה זה הולך להעיב על כל הקהילה, אז כולם מאוד מקפידים. אם יש אסון או מישהו עושה דברים שהם לא ראויים לעשייה, לא רק שיסגרו לו את המעבדה, עלולים לגרום למעבדות אחרות בעולם להיסגר, אז האחריות היא לא רק אישית, אלא כלפי כל האנשים שפועלים בתחום".

בר־שי אף מספרת על שיתוף פעולה מפתיע בין ג'נספייס לבין ה־FBI בארה"ב מתחילת פעילותה של המעבדה הקהילתית, שאותו היא מגדירה כ"קשר הדוק". "בדרך כלל, כל האנשים ששומעים עליהם בנוגע לאנתרקס, טרור ביולוגי וטרור כימי, הם אנשים שבאים מתחום הביולוגיה. לכן הייתי מסתכלת גם על מה שקורה באוניברסיטאות לאחר שעות הפעילות. זה כמו שחשבו על מדפסת תלת ממד, שכל אחד בבית יכול עכשיו לייצר את הנשק שלו, אז במעבדות ביולוגיות נוכל לייצר את הנשק הביולוגי הבא, אבל אנחנו כל כך לא שם".

"היתרון במעבדות קהילתיות, בניגוד לבית או לגראז', הוא שהכל תחת פיקוח", מוסיף ויינברג סלוצקין. "כל דבר שנכנס למעבדה עובר דרך מנהלי המקום. זה לא שמישהו יכול להזמין אורגניזמים מאיפה שבא לו ולהכניס למעבדה". וייזר מחזקת את דבריו. "למעבדות קהילתיות יש דירוגי בטיחות, זה לא משהו שהעולם לא יודע להתמודד איתו. יש מדריכים מאוד ברורים שמגדירים איך עובדים עם חומרים, באילו כמויות, איפה לאכסן כל דבר. כל פרויקט עומד תחת כל כללי האתיקה". לכן ממש לא מדובר פה באנשים מסוגו של וולטר וויט, גיבור הסדרה "שובר שורות", אלא בפעילות חוקית לחלוטין.

מחיר הבטיחות

גם כאשר הפרויקטים מפוקחים ומאושרים, לא פעם הם מעלים שאלות אתיות הנוגעות לציבור הרחב. "אם מדברים על רגולציה של הנדסה גנטית בתחום המזון למשל, יכול להיות תרחיש דמיוני של דג זברה, שהונדס גנטית להמון צבעים ואפשר לקנות אותו בחנות חיות", מציינת בר־שי. "אבל מה קורה, אם אנחנו לוקחים דג כזה שנמאס לנו ממנו וזורקים אותו לשירותים? בא דג אחר לאכול אותו, ואנשים אוכלים את הדג הגדול. איפה הרגולציה כאן? אבל למעשה, רוב האוכל מהונדס, המזון הראשון שהונדס היה כבר לפני 30 שנה – עגבנייה. אין לנו שום מושג איך זה הולך להשפיע על גוף האדם", היא מדגישה.

"הקונטקסט של מה טוב לנו ומה לא אינו מושפע מעובדות, אלא מהתרבות או ממה שאנחנו חושבים. ברגע שאנשים עושים את זה בעצמם, הם יכולים להבין טוב יותר מה המשמעות של הנדסה גנטית. זה גם קשור לקובעי מדיניות בממשלות, שאולי אין להם מספיק ידע ואז הם מקבלים החלטות בשביל הציבור הרחב. אנחנו חושבים שהכרחי שאנשים גם יבינו את התחום לעומק, דרך קריאת מאמרים ושאילת שאלות, אבל חשוב מכל הוא הניסיון האישי המעשי והמוחשי".

המגבלות הבטיחותיות שהמעבדות הקהילתיות פועלות לפיהן אמנם שומרות על המוניטין שלהן כמרכזי פעילות אמינים ולא מסוכנים, אך יש לכך גם צד אחר. "רוב המעבדות הקהילתיות בכל העולם, כחלק מהמניפסט של הקפדה על תחום הבטיחות, רוצות להשאיר את הפעילות שלהן תחת רמת הבטיחות הנמוכה Bio Safety Level 1", מתארת בר־שי. זה מאפשר לאנשים לבוא ולעבוד בלי יותר מדי מגבלות, אך גם חוסם את האפשרות שמהמעבדות הקהילתיות תצא פריצת הדרך הגדולה הבאה בעולם הרפואה, למשל. התעסקות בפרויקטים שיכולים להוביל לכך דורשת רמת סיכון גבוהה יותר, דבר שהמעבדות מעדיפות להימנע ממנו, כאמור.

אם פעם אנשים היו קונים הביתה ערכה של בניית רדיו, הם יכולים היום לבוא למעבדה כזאת וליצור מיקרו אורגניזם. איליה ויינברג סלוצקין

זה לא אומר שדברים גדולים לא יכולים לצמוח מהמעבדות האלה. בר־שי מציינת, שלא מעט ביו־האקרים שהחלו את דרכם במעבדות קהילתיות, גם ללא ידע מוקדם בנושא, הקימו בהמשך חברות מצליחות. "סטארט־אפיסטים צעירים מאוד מושפעים מתרבות ה־DIY, שמאפשרת להוזיל עלויות ולהנגיש ציוד", היא מציינת. יש לא מעט ערכות וכלים בשיטת DIY – מאינקובטורים וריצוף גנטי ועד לזרוע רובוטית שיוצרת פרוטוקולים במעבדה.

יותר מכך, הזמינות של המידע באינטרנט מאפשרת לאנשים רבים ליצור בעצמם מכשירים וכלים, שפעם היו שמורים לחברות ומפעלים, ובכך לסלול את הדרך למהפכה רפואית. Four Thieves Vinegar, למשל, היא קבוצת האקרים שיצרה את מזרק האפינפרין EpiPencil, שמיועד לטיפול באלרגיות, בעלות של 30 דולר בלבד לעומת המחיר הממוצע של מזרקי אפיפן – כ־300 דולר.

מודל ההייטק

גם הממסד האקדמי אינו אדיש למתרחש אצל ה"מתחרים" החובבנים, ואם בעבר היתה קיימת רתיעה מתרבות הביו־האקינג, כיום יש דווקא נטייה לשיתופי פעולה.
"חשוב לנו להראות שלמדע יש חלק משמעותי בכל תחומי החיים", מסבירה אתי הרמתי, מנהלת תוכנית "ניצני מדע" במכון ויצמן, על שיתוף הפעולה עם ביוהאב. "השילוב של מדע ואמנות מייצר מפגש חווייתי. מחקר מדעי, כמו אמנות, דורש המון יצירתיות, והסדנה היא דרך להדגיש זאת ולעודד חשיבה מקורית".

לאחרונה החלה ביוהאב ישראל לשתף פעולה גם עם המרכז הבינתחומי בהרצליה. את הציוד שנתרם לה עד כה היא תעביר למעבדת החדשנות במדיה MiLAB של המרכז. "אורן צוקרמן, שפתח את המעבדה בבינתחומי, רצה לשלב בין הרובוטיקה והאלקטרוניקה במעבדה שלהם לבין החומרים הביולוגיים", מספרת וייזר. "אנחנו רוצים שבסופו של דבר המעבדה תהיה פתוחה לקהילה שלנו, ולהראות שגם לאנשים שהם לא מתחום הביולוגיה יש רצון לקחת את הכלים שלנו ולעשות להם אינטגרציה בעולם שלהם".

רוח הביו־האקינג מחלחלת אל האקדמיה גם באמצעות השגרירים, שחוזרים אל לב העשייה הממסדית ומעבירים את צורות החשיבה החדשות. כך למשל, תחל בר־שי בקרוב ללמד קורס במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שיעסוק בשאלה כיצד ניתן להשתמש במחקר ובמערכות הביולוגיות לצורכי עיצוב ואסתטיקה. "במקום לייצר מוצר, נחשוב כיצד אנחנו יכולים לגדל מוצר. המשאבים בעולם הולכים ואוזלים. אם אנחנו רוצים להתייחס יותר לטבע ולשתף איתו פעולה, אז נרצה לא רק לגדל את האוכל שלנו, אלא גם את כל המוצרים והחומרים שסובבים אותנו – כמו בגדים וכיסאות".

פרויקט נוסף של ג׳נספייס, שזכה לתשומת לב מצד גופים גדולים, מעניק לסטודנטים שבאים בעיקר מתחום העיצוב אפשרות לייצר עבודות עם מערכות ביולוגיות, כאשר בסופו מתקיימת תחרות – Biodesign Challenge. "בשנה הראשונה היו רק שלוש אוניברסיטאות שהשתתפו בפרויקט, ובסמסטר הקרוב ישנן 20. ההכרזה על הזוכים תהיה בכנס של התחרות במוזיאון מומה בניו יורק", אומרת בר־שי. אפשר לפרש זאת כ"חותמת הכשר" של אחד המוסדות הנחשבים בעולם האמנות. "אנחנו מעניקים לסטודנטים את אותם כלים שהיו למדענים לפני 300 שנה, אז לא היה גבול בין תחום לתחום".

"הייתי רוצה שתעשיית הביו־טק תפרח כמו ההייטק", מסכמת וייזר. "כמו שהיום ילדים בני 16 לומדים תכנות באוניברסיטה ויכולים להיות אחרי הצבא סטארט־אפיסטים, כי הם רכשו כבר את כל הכלים, כך יכול להיות גם בתחום הביו־טק".

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון מאי של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו כאן

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן