Forbes Israel Logo

עיוורים מרצון: עד כמה קל לנו להתעלם מסימני אזהרה שמופיעים סביבנו

רובנו מנהלים חיים עמוסים. יש עבודה, משפחה ואולי איזה תחביב או שניים בזמננו הפנוי כדי להטעין את הבטריות. אין זה פלא אם כך, שמספר הדברים שאנחנו משקיעים בהם מחשבה מעמיקה הוא מצומצם מאוד. בדרך כלל אנחנו לא נותנים תשומת לב רבה לדברים שקורים סביבנו.

ברוב המקרים אין עם זה שום בעיה, זה אפילו הגיוני – אנחנו שומרים את המשאבים הקוגניטיביים שלנו לדברים בעלי חשיבות ונותנים לשאר לזרום לידינו. ובכל זאת, לעיתים, כאשר טרגדיה מתרחשת, ברור לנו פתאום שהרבה אנשים היו מודעים לבעיה, אפילו צחקו עליה, אך בחרו שלא לעשות כלום.

כאשר מתרגלים להתעלם מדברים, זה הופך להיות כמעט בלתי נמנע שנפספס משהו חשוב. לפעמים אנחנו חשים שמשהו לא בסדר, אבל מעדיפים להסתכל הצידה ולתת לתחושת חוסר הנוחות לדעוך. יש משהו מנחם "בצרת רבים", אז אנחנו נוטים ללכת עם הקהל. הבעיה היא שהקהל או ההמון, הוא הרבה פעמים טיפש וללכת עם הזרם, יכולה להוביל לתוצאות איומות.

סיפורו של ג'ון דופונט

הסרט Foxcatcher שהיה מועמד ל-5 פרסי אוסקר, מתאר את סיפורו של ג'ון דופונט, יורש עשיר שלקח תחת חסותו את ענף האגרוף בארה"ב. כאשר משך את האתלטים הצעירים לעולם השחיתות והאשליה שלו, הם הפכו למושחתים בעצמם. בסוף דו-פו רצח את אחד מהמתאבקים המובילים באמריקה, דייב שולץ.

שלא כמו שמתואר בסרט, מרכז האימונים לא היה מאורה מבודדת, אלא אתר שכל קהילת המתאבקים ראו בו נכס. כל מי שהתאמן בו שמע סיפורים על דופונט, החל מירי ברובים ועד נהיגה אל תוך אגם. הוא תמיד נתפס כפצצה מתקתקת, אבל כולם צחקו על זה והתעסקו בענייניהם.

מותו של דייב, שהיה נאהב מאוד, ערבב רגשות הלם ותחושות אשמה. כולם היו שותפים לדבר עבירה. מצבו המנטלי של דופונט היה סוד גלוי, אך בזמנו, הסיכונים נראו שווים את גמול. הם כמובן לא השתלמו בסופו של דבר.

קל מאוד להתעלם ממה שקורה סבביבנו, בייחוד כשזה תואם את האינטרסים שלנו | צילום: thinkstock

ממהפכה למהפכה

בימים שלאחר המהפכה הכתומה באוקראינה ב-2004, היו סדרה של מיתות מחשידות של אנשי ממשל לשעבר. אף אחת מהן לא פוצחה, אך כולם הניחו שוויקטור ינוקוביץ', שיצא מהאירועים מפסיד, עשה "ניקוי אורוות" ונפטר מאנשים שהיתה להם אינפורמציה שיכלה להזיק לו.

אחד המקרים היותר מוכרים היה של יורי קירפה, שר התחבורה לשעבר. במהלך הבחירות שקדמו למהפכה הוא עזר לינוקוביץ' מבחינה לוגיסטית. מותו הוגדר כהתאבדות, אך דווח בהרחבה על כך שהוא נורה בראשו פעמיים.

הוא היה אדם תאב בצע ומושחת, כך שרוב האנשים ראו במותו עשיית צדק. אחרי הכל, הוא חוסל על ידי אותה מערכת שהעניקה לו את מעמדו. כאשר הגיע סופו, קל היה לצחוק על העובדה שהאיש "התאבד בירייה כפולה בראשו".

אך האירוע הזה בישר את אשר עתיד היה לקרות. הקבלה של החיסולים האלה כ"עסקים כרגיל", העידו על כך שלפחות מאפיין אחד של המשטר הישן שרד. השחיתות של המשטר הקודם נותרה, המשטר החדש כשל וב-2010, ינוקוביץ' נבחר לנשיא – בדיוק מה שנגדו נלחמו האנשים שיצאו לרחובות ב-2004. ב-2013 יצאו שוב האוקראינים לרחובות, ינוקוביץ' הופל וברח, ורוסיה פתחה במלחמה שנמשכת עד היום.

ללכת עם העדר

במהלך שנות ה-50, הפסיכולוג סולומון אש ערך שורה של ניסויי קונפורמיות, ששפכו אור על היכולת שלנו ללכת עם העדר. העיצוב היה פשוט, אך גאוני. אש הראה לקבוצת אנשים סדרת כרטיסים כמו זו:


כל אדם בקבוצה התבקש להתאים את הקו בכרטיס השמאלי לקו באורך זהה בכרטיס הימני, אבל היה טריק: כמעט כל מי שהיה בחדר היה שתול, שנתן תושבה שגויה. כאשר הגיע תורם של הנבחנים האמתיים לענות, הם השיבו את התשובה שכולם השיבו, גם אם היה ברור שזו לא התשובה הנכונה.

יש הסברים רבים מדוע הנבחנים בניסוי הזה ובניסויים דומים אחרים נתנו תשובות שגויות. חלק מהם הבינו שאם כל כך הרבה אנשים נתנו תשובה מסוימת, אז היא בוודאי התשובה הנכונה. חלק זיהו את חוסר יכולתם לראות מה שכולם רואים, כפגם וחלק פשוט לא רצו "להרוס את הניסוי".

יחד עם זאת, המסקנה המשמעותית מהמחקרים האלה היא שאנחנו נוטים להמעיט בכוחו של לחץ חברתי. מסתבר שהוא פקטור משמעותי גם כאשר אין כל סנקציה גלויה על מי שסוטה מהדרך המרכזית.

אנחנו נוטים לחפש אישורים חברתיים, הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות, במיוחד אם זה משרת את האינטרסים שלנו. אף אחד בעולם ההאבקות לא רצה שהמרכז של דופונט ייסגר, אז התעלמו מהתנהגותו. אנשים באוקראינה רצו לראות את הבכירים המושחתים נענשים, אז "זרמו" עם סיפור "התאבדותו" של קירפה.

ובכל זאת, יש לנו את היכולת לבחור את הקהלים שלנו, וזה יכול ליצור הבדל גדול. במחקר שבחן סוחרי מטבע נמצא, שאלה שנחשפו לרעיונות מגוונים, הראו את הביצועים הטובים ביותר בטווח הארוך. זה עזר להם לזהות פגמים בנקודת המבט של הרוב ולהפוך לחכמים יותר מהעדר.

וזה מביא ואתנו לאספקט בניסוי של אש שלא מרבים לדבר עליו: אם היה בחדר אפילו אדם אחד שאמר תשובה שונה מזו של הכלל, מספר הנבחנים שהעזו להשיב את התשובה הנכונה גדל בהרבה. אנחנו יכולים לשבור את הכישוף החברתי על ידי חיפוש נקודות מבט אלטרנטיביות. כך מביסים את העדר.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.