המגזין פוריין אפיירס (Foreign Affairs) פירסם במהדורת מרץ־אפריל 2020, אי שם בראשית ימי הקורונה, מאמר בן 4,500 מילה, פרי עטו של ג'ו ביידן. במאמר פרס ביידן את משנתו באשר לתפיסות הבסיסיות של מדיניותו העתידית כנשיא. הוא הקדיש חלק לא מבוטל כדי לדחות את פעולותיו של דונלד טראמפ כנשיא, עד שכמעט ניתן לראות בכך מעין עיקרון נוסף בתפיסת עולמו – לשנות מהקצה אל הקצה את מדיניות טראמפ בסוגיות השונות. עם זאת, ביידן מציג תפיסת עולם סדורה אשר אמורה לספק הצצה מלומדת לאופן שבו יתנהל כנשיא.
ביידן דוחה את התנהלותו של טראמפ מול בני בריתו הטבעיים, התנהלות שלפי תפיסתו של ביידן פגעה במערכת היחסים בין ארה"ב למדינות דמוקרטיות אחרות, ובראשן מדינות אירופה וקנדה. פתיחת הסכמי סחר רבים, יחסו של טראמפ לנאט"ו והרטוריקה שלו כלפי מדינות אלה ואחרות הביאו את ביידן למסקנה כי ארה"ב צריכה לדרוש את מקומה כמנהיגת העולם החופשי מחדש, ולפעול ככזאת.
לפי תפיסה זו לארה"ב יש תפקיד היסטורי ערכי של הפצת ערכי הדמוקרטיה בעולם ולחימה בדיקטטורות ובפגיעה בזכויות אדם, כשהמדינות הקרובות ביותר לארה"ב הן אלו ששומרות על ערכים דמוקרטיים ומכבדות זכויות אדם, והמדינות שמולן צריכה ארה"ב לנהוג בקשיחות הן אלו שאינן דמוקרטיות.
ערכים דמוקרטיים
תפיסה זו מחזירה למרכז הבמה את המהדורה המודרנית של המלחמה הקרה, או המלחמה הקרה השנייה, במסגרתה ארה"ב עומדת בראש גוש המדינות הדמוקרטיות ומנהלת מאבק אידיאולוגי במדינות ריכוזיות ובראשן סין ורוסיה. מערכת שכזו התקיימה בימי נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן ונסדקה לאחר מכן בימי שלטונו של הנשיא אובמה ותקופתו של הנשיא טראמפ – מערכת היחסים של ממשל אובמה עם איראן, למשל, או יחסו של הנשיא טראמפ לטורקיה ופנייתו לצפון קוריאה – הכניסו ממד מורכב יותר לתפיסתה של ארה"ב כמנהיגת הגוש הדמוקרטי בעולם. הניסיון לייצא את הדמוקרטיה שאפיין את נשיאותו של בוש, פסק בהדרגה אצל מחליפיו, כל אחד ומדיניותו הוא.
ביידן מפרט בהרחבה מי הן המדינות המשתייכות לגוש הזה. לצד ארה"ב, האיחוד האירופי וקנדה, מונה ביידן את יפן, אוסטרליה, דרום קוריאה, הודו וישראל, ואף מזכיר מדינות החולקות ערכים דמוקרטיים עם הגוש הדמוקרטי כמו אינדונזיה, ומדינות באמריקה הלטינית ואפריקה שביידן לא נוקב בשמן. ביידן מתעכב על מדינות במזרח הרחוק ואוסטרליה משום שלהן תפקיד חשוב בתפיסתו במאבק הספציפי מול סין, שעליו יעמוד בהמשך.
כוונתו של ביידן להחזיר לשולחן את עסקת הגרעין מעיד על שובה של איראן לשולחן כשחקנית לגיטימית. אולם, ביידן יהיה קשוח יותר מאובמה, ומערכת היחסים האמריקאית־איראנית תהיה מורכבת
במאבק הבין־גושי, ארה"ב כמנהיגת הגוש, גם יוזמת את הפצת הדמוקרטיה. ביידן מתחייב לכונן ועידת פסגה דמוקרטית בשנתו הראשונה כנשיא כדי לבחון דרכים להפצת הדמוקרטיה. אגב, ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שביידן מתייחס אליה בשמה כבת ברית אמריקאית. הוא מזכיר את מחויבותה של ארה"ב לביטחונה של ישראל.
יריבות ישנות־חדשות
הנשיא אובמה ראה בהליך הדמוקרטי, ובראש ובראשונה בבחירות דמוקרטיות, עניין מקודש ביותר. לכן תמך במשטר האחים המוסלמים במצרים, שנבחר באופן דמוקרטי, והתנגד להפיכה הצבאית שביצע הנשיא א־סיסי, אירוע שהביא לפגיעה החמורה ביותר ביחסי ארה"ב־מצרים מאז אמצע שנות ה־70. גם מול טורקיה, היחס האמריקאי הביא לשפל את מערכת היחסים בין שתי המדינות, כשהנשיא ארדואן מבצע עסקאות נשק עם הרוסים ומאשים את ארה"ב כמי שעומדת מאחורי ניסיון ההפיכה הכושל נגדו. טורקיה, לכן, היא אחת מהמדינות שחוששות מכניסתו של ביידן, שהיה סגנו של אובמה, לבית הלבן.
גישתו של טראמפ לנושא הדמוקרטיה היתה מורכבת יותר, אולי אף ניתן להגדירה כריאל־פוליטית. טראמפ ביקש להסדיר מחדש שורה ארוכה של מערכות יחסים כגון הסכמי סחר, תהליכים מדיניים וכיוצא בזה, ובחינתו את הצדדים המרכיבים את אותן מערכות יחסים לא הוכתבה מאופי המשטר, אלא מנכונותם לפעול לפי מתווה שטראמפ ראה כמתווה המתאים. מדינה שלא יישרה קו עם ארה"ב עמדה בפני איומים בסנקציות, ניתוק הקשר ורגרסיה במשא ומתן, כשהכל מתועד בטוויטר. מדינה שיישרה קו, לעומת זאת, זכתה לתשבחות ולשיתוף פעולה אמריקאי. טראמפ ביקש למנף כך את מעמדה של ארה"ב כמעצמה החזקה ביותר ולעצב את העולם לפי תפיסתו. עם זאת, טראמפ גם פעל נגד גורמים שראה בהם כמקדמים ערכים אנטי־דמוקרטיים ואף ביד קשה, כגון דאעש, איראן וסין (בעיקר סביב התנהלותה בשדה המסחר הבינלאומי).
ביידן רוצה לעשות שימוש בכוח האמריקאי כדי לקדם דמוקרטיזציה, שמירה על זכויות אדם וערכים נוספים המאפיינים משטרים ליברליים כגון יחס שוויוני לנשים, תוך התערבות בתהליכים פנימיים של מדינות.
לחץ על הסינים
נראה שסין ורוסיה, המנהיגות של הגוש הריכוזי בעולם, מסומנות כיריבות הבולטות של ממשל ביידן. בעוד שטראמפ התמקד במערכת היחסים הכלכלית עם סין וביקש להסדירה מחדש כדי לסגור את הגירעון המסחרי בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, ביידן רואה את האיום הסיני בראש ובראשונה בהפצת המודל הפוליטי האנטי דמוקרטי שלה בעולם והפגיעה שלה בזכויות אדם. זאת בנוסף לפעולות הסינים הפוגעות בכלכלה החופשית ובמסחר העולמי.
טראמפ, אגב, נחל הצלחה לא מבוטלת במאמציו מול סין ו־2020 תסתיים ככל הנראה עם הגירעון הנמוך ביותר מאז 2011, אם כי עדיין גבוה – כ־300 מיליארד דולר בשנה (בהשוואה ל־419 מיליארד דולר בשנת 2018).
ביידן מדבר בגלוי על שימוש בעוצמה האמריקאית כדי לקדם ערכים דמוקרטיים בסין ולייצר עליה לחץ בכל הנוגע לזכויות אדם. אלה נושאים שטראמפ לא עסק בהם כלל בהקשר הסיני, ובכך ביידן מצטייר כנשיא פחות נוח וכמי שיביא להחרפה ביחסים בין שתי המדינות. דרך הפעולה שמציע ביידן היא יצירת חזית משותפת לכל הדמוקרטיות ובראש ובראשונה למעצמות שעומדות מול סין כיפן, דרום קוריאה ואוסטרליה, כדי לייצר את הלחץ הזה על הסינים.
גם הרוסים עומדים להתגעגע לטראמפ. הנשיא הנבחר קורא לחיזוק הקשרים של ברית נאט"ו שבקיומה הוא רואה אינטרס אמריקאי בסיסי, ומתנגד ליחסו הביקורתי של טראמפ כלפי גוף זה. נשיא רוסיה פוטין רואה מאז ומעולם בנאט"ו את האיום האסטרטגי הגדול ביותר על רוסיה ואת התפשטות הארגון באמצעות צירוף חברות חדשות מהגוש הקומוניסטי לשעבר כעילה למלחמה.
המלחמה בגאורגיה ב־2008 נבעה ישירות מניסיונות הצטרפותה לברית נאט"ו, והמלחמה במזרח אוקראינה פרצה לאחר הסכמים שהאוקראינים חתמו עם האיחוד האירופי, גוף שמבחינת פוטין קשור לאותה מגמת התפשטות בשל חברותן של מדינות האיחוד בברית נאט"ו. בשל כך, הכנסת טריז בין ארה"ב לטורקיה, הצבא השני בגודלו בנאט"ו, הפכה ליעד חשוב במדיניות החוץ הרוסית. ביידן לא חוסך במילים קשות נגד רוסיה בעידן פוטין ומכנה אותה קלפטוקרטיה. הוא שם על השולחן שימוש בסנקציות כדי לכפות על הרוסים נורמות בינלאומיות ותומך באופן גלוי בחיזוקה של האופוזיציה הפנימית לפוטין. בכך עולה שוב ממד הפצת הדמוקרטיה והדבר מהווה איום קיומי על המשטר ברוסיה.
בשורות טובות לאיראן
מאז יצא הנשיא בוש הבן מהבית הלבן בינואר 2009, נמצאת ארה"ב במגמה של יציאה מהמזרח התיכון וממרכז אסיה. למהלך האסטרטגי הזה היתה השפעה גדולה מאוד על אירועי האביב הערבי משום שתהליך היציאה האמריקאי איפשר לכוחות רבים, ובהם דאעש, להרים את ראשם. לצד מגמת היציאה הקפידו האמריקאים לא אחת (הן בתקופתו של אובמה והן של טראמפ) לבצע דווקא תגבור מסיבי של כוחות, למשל באפגניסטן, במגמה להשיג הכרעה צבאית. ביידן מעוניין אף הוא לצמצם את הכוחות באפגניסטן ובמזרח התיכון, כששיטת הפעולה לדעתו צריכה להישען על טכנולוגיה, יחידות מיוחדות ומודיעין, ולא על מסגרות צבאיות גדולות. הכוונת של ביידן מכוונת לעבר דאעש ואל קעידה, שני ארגוני ג'יאהד פונדמנטליסטים סוניים, אבל לא לעברם של ארגונים שיעיים כדוגמת החיזבאללה.
ביידן מביע עמדה ספציפית לגבי זירה אחת בלבד במזרח התיכון – המלחמה הסעודית בתימן, מלחמה שאותה הוא קורא לסיים לאלתר. אלה חדשות לא טובות מבחינת הסעודים, שנאבקים במורדים החות'ים שנתמכים על ידי איראן. ביידן, בדומה לאובמה, רואה באיראן חלק מהפתרון במזרח התיכון. בניגוד לאובמה הוא אומר במפורש שאין לו אשליות לגבי אופיו הדיקטטורי של משטר האייתוללות, אולם הוא סבור שגישתו של טראמפ כלפי איראן – הנסיגה מהסכם הגרעין שפגעה באמינות האמריקאית ויצרה אפשרות שאיראן תרוץ אל הפצצה – היתה שגויה באופן בסיסי.
בעוד שטראמפ התמקד במערכת היחסים הכלכלית עם סין וביקש להסדירה מחדש כדי לסגור את הגירעון המסחרי בין שתי הכלכלות, ביידן רואה את האיום הסיני בראש ובראשונה בהפצת המודל הפוליטי האנטי דמוקרטי שלה
ביידן גם רואה בחיסול קאסם סולימני פגיעה ביציבות שלא הועילה למאבק בנשק הגרעיני האיראני. בהמשך ביידן מתחייב להחזיר לשולחן את הסכם הגרעין האיראני. יש עוד דרך ארוכה עד שזה יתממש. ראשית, לא ברור האם ביידן מבקש לאמץ את הסכם הגרעין כלשונו לאור פעולות שביצעה איראן בשנים האחרונות כדי להתקרב לפצצה. שנית, לעשות זאת ללא רוב בסנאט תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית. מצבו החוקי של הסכם הגרעין לא ברור, לאור העובדה שהוא העניק לנשיא שיקול דעת לצאת ממנו אם תהיינה הפרות חוזה, מהלך שאכן ביצע טראמפ בסופו של דבר.
אך לצד סוגיית הסכם הגרעין, הכיוון הביידני בהקשר האיראני צריך להדאיג את מדינות המפרץ וישראל. בסוגיית המאבק בהפצת נשק גרעיני כותב ביידן שהוא רוצה לבחון גם את האפשרות להסדיר מחדש הסכמים עם רוסיה וצפון קוריאה בתחום זה.
15 דולר לשעה
בנושאים הנוגעים למדיניות הפנים של ביידן, ניתן לראות באופן ברור את ההשפעה של הגל הפרוגרסיבי ששוטף את המפלגה הדמוקרטית בעשור האחרון. כך בתחום ההגירה, מבקש ביידן להפוך לחלוטין את מדיניות טראמפ, להכניס מספר גבוה של מבקשי מקלט מדי שנה, ולהחליש את המאבק בהגירה הלא חוקית – עניין המכונה על ידי פרוגרסיבים "לא להפריד ילדים ממשפחותיהם", כשהכוונה היא שבמצב הנוכחי משפחה של מהגרים לא חוקיים שנתפסת בגבול, ההורים נעצרים והילדים מוחזקים בנפרד.
בתחום הכלכלי מקדם ביידן כלכלה ירוקה, שהוא מעריך שתייצר 10 מיליון משרות, מתחייב להימנע בשלב ראשון מחתימה על הסכמי סחר חדשים ומתחייב להעלאת שכר המינימום ל־15 דולר לשעה. שכר המינימום הוא עניין שכל מדינה בארה"ב קובעת לעצמה. בג'ורג'יה משלמים 5.15 דולר לשעה, במדינות רבות עומד השכר השעתי על 7.25 דולר ובפלורידה שכר המינימום הוא 8.56 דולר. אלה מדינות בשליטה רפובליקנית בדרך כלל. במדינות בשליטה דמוקרטית שכר המינימום גבוה משמעותית – 12 דולר בקליפורניה וברוב מדינות ניו אינגלנד בצפון מזרח ארה"ב. בניו יורק הוא נע בין 15־12 דולר ובמדינת וושינגטון הוא עומד על 13.5 דולר לשעה.
העלאת שכר המינימום ל־15 דולר תדרוש שיתוף פעולה מצד המדינות השונות בארה"ב והשפעתה על הכלכלה האמריקאית, אם תאומץ באופן נרחב, תהיה משמעותית ביותר, כגון על שיעור האבטלה, על הצריכה הפרטית ועוד. המדיניות הזאת, אם תיושם, תיצור בידול משמעותי עוד יותר בין מדינות "אדומות" (בשליטה רפובליקנית) לבין מדינות "כחולות" (בשליטה דמוקרטית), תשפיע על ההגירה הפנימית בתוך ארה"ב ובכך גם על ההרכב הדמוגרפי, ובשילוב הליברליזציה בתחום ההגירה עשויה להביא להצפה של מדינות כחולות במהגרי עבודה.
ביידן גם מדבר על השקעה מסיבית בתשתיות – כבישים, אינטרנט, רכבות, רשת החשמל וקידום מיזמים של ערים חכמות. מקום נכבד הוא שומר לסוגיית שינוי האקלים. לצד פיתוח ענף הכלכלה הירוקה, הוא מבקש לחזור לאלתר להסכם פריז מ־2015, שאותו דחה טראמפ, מתחייב להפחתת פליטת גזי חממה לאפס עד 2050 תוך הזרמת תקציבים עצומים לצורך כך, כולל לחץ כלכלי על סין כמי שמוגדרת כמזהמת הגדולה ביותר, לצמצם את השימוש בדלקים מזהמים.
הנורמליזציה תואץ
ארבע שנות טראמפ העניקו לישראל מתנות רבות כגון ההכרה ברמת הגולן, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים (וההכרה בחלקה המערבי של העיר כישראלי), הלחץ הכלכלי על הרשות הפלסטינית, ביטול עסקת הגרעין עם איראן ועוד. טראמפ הוגדר על ידי רבים כנשיא הידידותי ביותר לישראל אי פעם, והחלפתו לאחר קדנציה אחת מעלה חששות בישראל לחזרה לימים של חשדנות ביחסי ארה"ב וישראל, כפי שהיו בימי ממשל אובמה.
כוונתו של ביידן להחזיר לשולחן את עסקת הגרעין האיראנית שלטווייתה היה שותף, מעיד על שינוי הפרדיגמה ועל שובה של איראן לשולחן כשחקנית לגיטימית. אולם, ביידן מציג תפיסה פחות אידיאליסטית של איראן ומודע למידת פגיעתה. בימי חתימת ההסכם בשלהי כהונת אובמה, העלים הממשל עין פעמים רבות מפעולות שביצעה איראן וביצעו גרורותיה ברחבי המזרח התיכון כדי לאפשר להסכם להתקבל בדעת הקהל. ביידן יהיה קשוח יותר מאובמה כלפי האיראנים, ובכל אופן מערכת היחסים האמריקאית־איראנית תהיה מורכבת.
דווקא בשל כך נראה שתהליכי הנורמליזציה בדגש על מדינות המפרץ יואצו. המדינות החשות מאוימות על ידי חזרת עסקת הגרעין האיראנית הן סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ובמידה רבה גם כוויית, יבקשו להגביר את שיתוף הפעולה עם ישראל. גם דרישת ביידן מסעודיה להפסיק את המלחמה בתימן תאיץ את מערכת הקשרים הישראלית־מפרצית. עומאן עשויה אמנם להתרחק מישראל כמי ששמרה על יחסים טובים עם איראן כל השנים, אך באופן כללי מעמדה של ישראל מול מדינות ערב יתחזק. גם במצרים חוששים מאוד מביידן וגם כאן צפוי הדבר לחזק את היחסים עם ישראל.
בזירה הפלסטינית עוד לא ברור כיצד ישפיעו השינויים. גורמים פרו־איראנים כמו החמאס והג'יאהד האסלאמי עשויים להתחזק, אך יש להניח שממשל ביידן ישחרר כספים לטובת הרשות הפלסטינית דרך אונר"א, למשל, ואף באופן ישיר.
מצד שני, עסקת המאה המזוהה עם טראמפ הגיעה לסיומה משום שביידן לא ימשיך שום מדיניות של טראמפ. ביידן הצהיר בעבר שהוא מחויב לפתרון שתי מדינות לשני עמים. אבו מאזן נמצא בערוב ימיו, והאנרגיה שלו מופנית למאבק ביריבו המושבע מוחמד דחלאן, בעל ההשפעה הרבה במחנות הפליטים ביו"ש. לכן, נראה שהקיפאון המדיני יימשך, בעוד שרעיון החלת הריבונות שהיה חלק מתוכנית טראמפ וכיכב במערכת הבחירות האחרונה בישראל, ייגנז.
המאמר נכתב, כאמור, לפני ימי הקורונה וברור גם על סמך הצהרותיו של ביידן, שהיא תעסיק רבות את הממשל הנכנס ותשפיע על לוח הזמנים שלו ויישום תוכניותיו.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים
צילומים: Shutterstock
