|
לא מזמן צפיתי בשיחה עם היסטוריון בעל שם, שדן בנושא מרכזי בתרבות הפוליטית המודרנית בארה"ב (השיחה היתה לא לציטוט, והנושא הספציפי איננו חשוב במיוחד). הוא הציג טיעון מאוד משכנע, ולמען האמת, די מפחיד, ואז הוא פשוט… עצר.
זוהי רק דוגמה לתופעה שבה הבחנתי פעמים רבות, ואני סבור שהיא מצביעה על הבדל אמיתי בהלך הרוח בין מדענים לבין אקדמאים מתחומים אחרים. בתחומי המדעים כמעט בלתי אפשרי לדמיין הצגת מחקר מבלי לכלול בסופה את הצעדים הבאים שיש לנקוט, אך
בדיסציפלינות אחרות זיהוי הבעיה נחשב לגמרי מספיק.
כמדען, כשאני שומע שיחה העוסקת בנושא מפחיד ומביאה ראיות המאמתות את קיומה של הבעיה, אני רוצה שלאחר מכן יגיעו המלצות שיש ליישם כדי לטפל בה. לכל הפחות, הייתי מצפה לשמוע על נושאים קשורים, שאותם אפשר לחקור כדי לשפוך אור נוסף על הבעיה
או על נושאים הקרובים אליה. ואולם, כאשר אני שואל שאלות מהסוג הזה, אני מקבל מבטים מוזרים מעמיתים מתחומים אחרים. לא שהשאלות האלה נחשבות "לא לעניין", אלא שהן פשוט מוזרות ובלתי צפויות. צבירת ידע ויישום הידע פשוט נתפסים כשני נושאים נפרדים לגמרי.
זה לא המקרה במדע, וזה משתקף באינספור אספקטים של הפעילות היומיומית. כאשר אני מלמד סטודנטים כיצד לדווח על התוצאות שלהם, אני אומר להם שחלק חשוב מכל דו"ח
מדעי הוא החלק שבו מפרטים מה עושים הלאה: ניסויי המשך בטווח הקצר ואולי כמה השלכות לטווח הארוך (אם לנושא הנחקר יש יישום טכנולוגי). אם אני קורא מחקר או בקשה למלגת מחקר, אני מצפה לראות שם דברים כאלו. כך, בהקדמה של מסמכים מסוג זה, כמעט תמיד מופיעה לא רק סקירה של מה נעשה בתחום, אלא גם המטרה שאליה שואפים בעתיד.
השאלות שאנו שואפים לפתור מוכתבות על ידי הכלים הזמינים לנו | צילום: fotolia
בכמה תחומים ההצהרות האלה מקבלות ממש מעמד של תבנית קבועה, במיוחד בכל הנוגע למטרות לטווח הארוך (למשל, מחשוב קוונטי או תיאוריה של סופר־ מוליכים בטמפרטורה גבוהה). כאשר סטודנטים לא כוללים אותן, היעדרן זועק לשמיים.
הדבר מוביל גם להבדלים עדינים באופן שבו אנו תופסים את תחום החינוך, במיוחד בהקשר של מחקר. יוניון קולג', שבו אני עובד, שם דגש מיוחד על מחקר של סטודנטים, כאשר תוכניות רבות דורשות תזה מכל בוגר והשתתפות בסימפוזיון מחקר לסטודנטים מדי שנה. במרבית תחומי מדעי הרוח והאמנויות, וכן בתחומי מדעי החברה, לפרויקטים
של מחקר יש אופי "מסוגר וחד פעמי". כל סטודנט מציג שאלת מחקר מקורית, תוך שימוש בכלים אנליטיים סטנדרטיים וברגע שהשלים זאת – זה נגמר. הסטודנט הבא מציג שאלה חדשה לחלוטין או, לכל הפחות, מערך חדש של ניתוח נתונים.
יתרון ההמשכיות
במדעים, בייחוד במדעים ניסויים, הגישה הזו נתפסת כמאוד מוזרה. השאלות שאנו שואפים לפתור מוכתבות על ידי הכלים הזמינים לנו, ואלו מתפתחים, בדרך כלל, לאורך שנים. לסטודנטים המעוניינים במחקר אין הרבה חופש לבחור נושא ייחודי; במקום זאת הם בוחרים להצטרף למעבדה מסוימת והופכים לחלק מזרם מתמשך של חוקרים, שעובדים על אותה שאלה במשך תקופה ממושכת. שכיח מאוד לראות עבודה שנכתבה על ידי כמה סטודנטים משנים מגוונות, מכיוון שכל אחד מהם תרם תרומה מכרעת לתוצאה הסופית.
הגישה ההמשכית, המכווינה להצטרפות למעבדה קיימת על פני פיתוח שאלה ייחודית, יוצרת המשכיות מחקרית בנושאים רבים בתחומי המדעים, מהעבר אל העתיד. יותר מכך, אני חושב שההמשכיות הזו תורמת לתחושה החזקה, שידע מדעי נועד להיות מיושם. אין
זו מטרה בפני עצמה, אלא צעד בתהליך, המאפשר את הצעד הבא אחריו בשרשרת ארוכה. אנחנו חוקרים שאלות מסוימות לא רק כדי לקבל תשובות, אלא גם כדי
לפתח כלים שיאפשרו לנו לחקור שאלות נוספות.
* צ'אד אורזל הוא פרופסור לפיזיקה, סופר מדע פופולרי ובלוגר
|
|
