חמדנות וציניות: הצד הפחות יפה של מבצעי ה׳חבר מביא חבר׳ בהיי-טק

מעניין לראות שהתופעה הזאת לא פסחה על שום פילוח בהייטק הישראלי: גם חברות תוכנה וגם חברות חומרה, גם חברות מוצר וגם חברות שירותים, גם סטארטאפים מתחילים וגם תאגידים מבוססים – כולם משתתפים בחגיגה. וזה קורה באמצעות אפליקציות מדף חיצוניות, התאמות באתר הפנימי ובעיקר העברת קורות חיים באימייל המסורתי.
מה גורם ל"חבר מביא חבר" להשאיר הרחק מאחור את כל מקורות הגיוס הדיגיטליים המוכרים והטובים – לוחות הדרושים, חברות ההשמה, הד האנטינג/סורסינג, ירידי התעסוקה ואתרי החברות? סוד ההצלחה הוא התפיסה שלכאורה כולם מרוויחים מהמשולש שבין העובד הוותיק, המועמד החדש והחברה המגייסת. מדובר ב-win-win קלאסי: העובד החדש מרוויח מקום עבודה חדש עם חבר ותיק במשרד; העובד המפנה מרוויח כמובן תגמול חומרי מפנק וסיפוק מעזרה למכר; והחברה מרוויחה עובדים מחוברים ומחויבים בהרבה למתרחש במשרדיה תוך חשיפה ליותר מועמדים בפחות מאמץ.

גיוס עובדים הפך לשעשועון נושא פרסים

האתיקה שבבסיס העניין רעועה מיסודה. אם נחשוב על זה לרגע, נבין שמי שהינו עובד מרוצה וחבר טוב, אמור להיות מעוניין לשדך ללא תנאי בין מקום העבודה האהוב עליו לבין בני משפחתו, ידידיו, עמיתיו או שאר מכרים מאותגרי תעסוקה. לא כי יקבל על כך תשלום או הטבה, אלא מפני שיש המון סיפוק עצמי מעזרה הדדית ודאגה לזולת. WiX, למשל, היא מקרה נדיר מדי שמוכיח את התזה הסוציולוגית-כלכלית הזאת. החברה קיבלה החלטה אסטרטגית שלא להעניק שום תגמול לעובדיה על החתמות שמקורן ב"חבר מביא חבר". אף על פי כן, שיעור המועסקים בשורותיה מתוקף השיטה (שלפי כנס גיוס מקצועי ב-2015, עמד על 80% מכלל העובדים החדשים בשנה הקודמת) גבוה בהרבה מהממוצע הארצי, שמושפע רובו ככולו מחברות מתגמלות. וככל שגדלים אותם תגמולים על הצלחות, כך דועכת האתיקה הגם ככה בעייתית של עצם מתן תגמול.

כשבמקום צ'ופרים צנועים כמו ארוחת בוקר זוגית או תווי קנייה, גופים החלו להעניק סכומים כספיים בין 1,000 ל-5,000 שקל זה עוד נראה כמו אבולוציה סבירה של השיטה. אלא שבשנתיים האחרונות שדרגו ארגונים רבים את השיטה למדיניות חדשה: תחרויות "הכל או כלום". במסגרתן כל אחד מהעובדים מוזמן לנסות להשיג ולהעביר לחברה את המספר הגבוה ביותר של מועמדים איכותיים שעוברים סינון מקצועי. התחרויות האלה קצובות בזמן קצר, כל האמצעים בהן כשרים ויש רק מנצח אחד, שייקח הביתה אפילו 20,000 שקל או חופשה זוגית ארוכה ביעד אקזוטי. וכשגיוס עובדים הופך לשעשועון נושא פרסים, המפסידים הגדולים הם רבים מהמועמדים, שעל גבם מנסים לעשות קופה.

למרבה הצער, העובדים המתפתים אינם חשים ש"חבר מביא חבר" מתייחסת, מעצם שמה, רק לאינטראקציה עם למספר מוגבל של חברים אמיתיים. כלומר, כאלה שהם מכירים מזמן, היטב ומקרוב את כישוריהם, ניסיונם ואופיים. כאלה שהם יכולים להמליץ עליהם ולהעיד לטובתם בביטחון, ולא אינספור אנשים אקראיים וזרים לחלוטין, שבמקרה חברים בקבוצת חיפוש עבודה משותפת איתם בפייסבוק או בלינקדאין ואולי מובטלים כרגע. אבל כשהפרס הפוטנציאלי נוצץ כל כך ואין מגבלות ברורות ממנהלי משאבי האנוש או הגיוס, עובדים נורמטיביים הופכים לסוחרי קורות חיים חמדנים וציניים, שלא חושבים פעמיים.

צריך להגדיר מה מותר ומה אסור בשיטה כדי לרמוס דברים בדרך | צילום: fotolia

פוסט שפורסם ממש אתמול על קיר הקבוצה שאני מנהל, "משרות הייטק ושיווק ללא ניסיון", הוא דוגמא טרייה ומשקפת במיוחד לתולדה של תחרות כזאת. הפרטים המזהים הוסבו כמובן מטעמי פרטיות. יתר הטקסט מובא כלשונו, כולל שגיאות דקדוק:

"חג שמח חברים
חברת XXX מזמינה אותכם להצטרף למשפחה XXX חברה המתמחה בפיתוח, תחזוקה ושיווק של טכנולוגית מידע מחפשת חברה רציניים למגוון מישרות בתחום ברחבי הארץ, משרדי החברה בפתח תיקווה. תואר רלוונטי – חובה. ניסיון קודם – יתרון. מייל לשליחת קו"ח: [email protected]"

הפוסט נמחק, המפרסם נחסם, אבל היו ויהיו עוד הרבה פוסטים ומפרסמים כאלה, למרות תקנון שאוסר על כך במפורש ומופיע בראש הקבוצה וגם בתיאור הנלווה. התופעה הזאת, שמשחיתה את אקוסיסטם הגיוס להייטק בישראל, מכה בגלים. כבר חוויתי הצפה של יותר מ-20 פוסטים דומים מצד עובדים בחברה בינלאומית מכובדת בטווח של 5 ימים בלבד. המודעות הללו, מלכודות לידים שכיחות מדי, מפורסמות עם מאפיינים קבועים. אלה מקלים מאוד על זיהוי "חבר מביא חבר": הצגה מכירתית שטחית של החברה, בלי להרחיב על המוצר או השירות; יצירת רושם שהחברה מציעה מספר עצום של משרות פתוחות כרגע; שום אזכור לשמות התפקידים על הפרק ובטח שלא לתחומי האחריות של כל אחד מהם; הפיכת דרישות הקבלה לכאלה שיתאימו לכל אחד כמעט – כלליות ומעטות במיוחד: תואר במשהו וניסיון רק יתרון; והמרגיז מכל – חתימת הפוסט בהנחיה לשלוח קו"ח לכתובת דוא"ל פרטית של אותו עובד, ואפילו לא למייל שלו בתוך החברה.

תחרות חמדנית שיוצרת סושיאל ספאם

מבחינתי, פרסומים שכאלה הם סושיאל ספאם לא פחות מפירמידות. אם עוברות כמה שעות בלי שפוסט כזה יימחק מהקיר, התוצאה עלולה להגיע לעשרות תגובות "שלחתי!" או תיוגי חברים. וזה עלול להוביל למאות קורות חיים בתיבה של המפרסם. הוא יעביר אותם הלאה לגורם המגייס בחברה, בתקווה שחוק המספרים הגדולים יסדר לו תגמול מקסימלי במאמץ מינימלי. וזה יהיה lose-lose. רובם המוחלט של מגישי המועמדות יתאכזבו קשות, כשלמרות עמידתם בגבורה בדרישות המקלות מדי שפורסמו, לא יקבלו שום זימון לריאיון. וזה יפגע בביטחון העצמי של חלקם, מה שרק יקשה עליהם במשרות הבאות שינסו; השם הטוב ותדמית המותג של החברה המגייסת והמוכרת יינזקו בעיני כל מחפש עבודה ביקורתי. כשרואים רצף פרסומים מפוקפקים, שעושים צחוק מהעבודה, הדבר אף עלול להניא אנשים מרצון קודם לעבוד שם; ובנוסף למועמדים ולחברה, גם העובד יצא מופסד. הוא יגלה בסבירות גבוהה שהקלות הבלתי נסבלת של איסוף קורות החיים לא עשתה את שלה, ושזכה בפרס עובד אחר. כזה שהקדיש זמן, מחשבה וטרחה לשיחות יזומות עם קולגות, בני משפחה, חברים, שכנים וכל מי שהוא מכיר איכשהו שרלוונטי לתחום.

אין סיבה ש"חבר מביא חבר" יפסיק להגדיל את הנתח שלו בשוק הגיוסים הישראלי. אבל כדי לא לרמוס יותר מדי דברים בדרך, הגיע הזמן להגדיר מה מותר ומה אסור. זה לא התפקיד של מחפשי העבודה התמימים, שרק רוצים למצוא פרנסה ומהר. וגם לא של משתתפי התחרויות הנלהבים, שרק רוצים לזכות בתגמול חלומי שנמצא בהישג יד. היחידים שיכולים וצריכים לעשות משהו בנידון הם מנהלי הגיוס. לא מספיק שלכל תחרות גיוס יהיה תקנון. חשוב שיופיע שם פרק ייעודי לאתיקה, כדי למנוע זלזול במי שרוצים לעבוד בחברה. קוד התנהגות ברור, עם אפשרות דיווח חיצוני ואכיפה פנימית, יתרום כאן בדיוק כמו להבדיל, במקרים של נהיגה פרועה ברכב חברה. אף אחד לא יפרסם מה שמתחשק לו איפה שמתחשק לו, אם ידע שזה עלול לגרום לפסילתו מהתחרות או אפילו לנזיפה מלמעלה. עד שזה יקרה, מוטב שכל מחפש עבודה יגדיל ראש ויגיב לכל מודעה בעייתית בביקורת נוקבת. כי שהפרס נכבד, המפרסם מוכרח לכבד.

לכתבה בגיקטיים

עוד בגיקטיים: החל מהיום עליה למטוס עם גלקסי נוט 7 היא עבירה פדראלית בארה׳׳ב

עוד בגיקטיים: אייסר חושפת את Swift 7 – המחשב הנייד הדק בעולם