“הורינו למפעל להקים מתקן בטוח יותר, אבל התקלה תפסה אותנו קודם”

ביום שני צולמה סוף־סוף תמונת האסון: גוויית יעל בתוואי נחל אשלים, שנשטף באלפי טונות של מים חומציים ממאגרי מפעל הפוספטים רותם אמפרט מקבוצת כימיקלים לישראל. הגווייה, בצירוף גור שועלים וכמה לטאות, נשלחו אחר כבוד למכון הווטרינרי בבית דגן, שם ייבדקו נסיבות מותם. אבל תוצאות הבדיקה לא ישנו את התודעה הציבורית: אלפי טונות של נוזלים רעילים שטפו את אדמת המדבר, במה שתואר כאסון סביבתי. האחראים כבר נתונים בחקירה פלילית של ממש. החום שהכביד השבוע היה לברכה. אילו הייתה התקלה מתרחשת בתקופה מתאימה יותר לטיולים בנגב, זה היה עלול להסתיים באסון.

הייתה זו המחשה נוספת לסיכון הסביבתי הגבוה שבו פועלת התעשייה הכימית. רותם אמפרט עוסק בכריית פוספטים – כימיקלים הנמצאים באדמות הנגב המזרחי – ובייצור חומרי דשן לחקלאות. תהליך הייצור דורש כמויות גדולות של מים, המתערבבים במהלך התהליך בחומצות תעשייתיות. המים החומציים נאגרים בבריכות ענק, המוקפות בסוללות עפר גדולות ומגודרות כדי למנוע כניסה לא מורשית של אנשים ובעלי חיים. פרצה בסוללה של אחת משלוש הבריכות הענקיות היא שגרמה לשיטפון הרעיל במורד הנחל.

במשרד להגנת הסביבה מודים שלא הייתה זו תקלה בלתי ניתנת לחיזוי. ברוך ובר, מנהל מחוז הדרום במשרד להגנת הסביבה, אמר לי השבוע: "אנחנו לא אהבנו את הבריכות האלה. הורינו למפעל לסגור אותן ולהקים במקומן מתקן מודרני ובטוח יותר. זה אמור היה להתבצע עד סוף 2018, אבל התקלה תפסה אותנו קודם. הבריכה שנפרצה כבר לא תשוקם, ומעכשיו יואץ לוח הזמנים להקמת מערכת בטוחה יותר".

הרשויות התקשו לאמוד את גודל הנזקים, שהיו קטנים מאוד בהשוואה לאסונות אקולוגיים ומפגעים המתרחשים תכופות ברחבי המדינה, שחלקם מסוכנים לא פחות לאדם ולערכי הטבע: ברוב המקרים מדובר בהזרמת שפכים לנחלים, כתוצאה מהתנהלות כושלת של האחראים לניהול מערכות הביוב הלאומיות, ובעיקר של הרשות הממשלתית למים וביוב. לאחרונה יזמה הרשות הזרמת מאות טונות של ביוב למי הירקון, לאחר השקעה של עשרות מיליוני שקלים בטיהור הנחל ובשיקומו.

במקרה של נחל אשלים נראה שהנזק הסביבתי קטן יחסית, בעיקר מכיוון שהחומצות בשפכים מתפוגגות במהירות במגע עם הקרקע.

מתקן אגירה אשלים המזוהם | צילום: Desertland, ויקיפדיה

התקלה היא עוד חלק במאבק ההישרדות המתמשך של רותם אמפרט וחברות אחרות מקבוצת כימיקלים לישראל (כיל) לקיים תעשייה כימית עתירת סיכונים סביבתיים, במדינה צפופת אוכלוסין בעלת מודעות גוברת לאיכות הסביבה. רותם אמפרט מככב במקום החמישי ברשימת המפעלים המזהמים ביותר שפורסמה השבוע על ידי המשרד להגנת הסביבה, והוא מנהל מאבק ארוך מול תושבי ערד בעניין כריית פוספטים במרחק של כמה קילומטרים מהעיר. התושבים טוענים שהמכרה יסכן את בריאותם. המדינה הכריעה לאחר דיונים ממושכים בעד הכרייה, התושבים פנו לבג"ץ, וזה טרם הכריע במחלוקת.

רותם אמפרט הוא חלק ממערך ייצור הדשנים של כיל, הנמצא תחת איום סגירה בעקבות המאבק על מכל האמוניה בחיפה. מפעל הדשנים של כיל הוא הצרכן השני בגודלו של האמוניה המסופקת באמצעות המכל, שפעילותו הופסקה בצו בית המשפט. לאחרונה הושגה התקדמות, כאשר הממשלה אישרה חלופה להפעלת המכל, אבל המאבק הציבורי נגד האמוניה, אחסונה והובלתה בכל דרך שהיא עדיין לוהט ומעמיד את התעשייה בסימן שאלה.

אספקת האמוניה אינה האיום היחיד על ראשה של חברת הדשנים. לפני שנתיים הוגשה לבית המשפט בקשה לתביעה ייצוגית נגד המפעל בסכום של 3.8 מיליארד דולר על נזקי זיהום שהוא גורם, על פי התביעה, לתושבי אזור מפרץ חיפה. המפעל העיקרי בקבוצה הוא מפעל האשלג בים המלח, שפעילותו שינתה לבלי הכר את נוף האזור. החברה נכנסה לאחרונה להשקעה של מיליארדי שקלים רק כדי למנוע מבריכות האידוי של המפעל להציף את רצועת המלונות. רשימת התביעות והמחלוקות של החברה עם פקחי הגנת הסביבה כוללת גם זיהום הקרקע במזוט שנספג בקרקע מהמפעל בשנים קודמות, פליטות רעלים ממפעל המגנזיום ועוד.

כל זה הוא רק חלק קטן מהבעיה של קבוצת כיל. החברה מוציאה יותר מ־100 מיליון דולר בשנה על ציוד והוצאות שוטפות לצורכי "הגנת הסביבה". לא מדובר בהשקעות החברה לצורכי שיפור איכות החיים של תושבי האזור או הגנה על בעלי הכנף, אלא בהוצאות למניעת נזקים הנגרמים לסביבה כתוצאה מפעילות מפעליה, בהם רותם אמפרט, מפעל דשנים וחומרים כימיים, ומפעלים אחרים. הסכום שבו נוקבת החברה, 117 מיליון דולר, נראה עדיין קטן נוכח ההשקעות הנדרשות באמת.

השקעות חסר בבטיחות המפעלים הן תופעה עולמית. מומחי בטיחות חוזרים ומתריעים על כך שהסכנה הטמונה במכל האמוניה בחיפה, למשל, היא סיכון זניח לשלום הציבור מול הסכנה הנשקפת ממפעלים אחרים באזור המפרץ, אך למזלם של המפעלים הציבור לא מודע לסכנות האמיתיות. למזלם הטוב של מפעלי קבוצת כיל, הם רחוקים מריכוזים עירוניים, ולכן גם מהתודעה הציבורית.

הרפורמה כשלה

יו"ר מכון התקנים אורי דורי הודה השבוע במכתב לשר הכלכלה, אלי כהן, בכך שלא עמד בלוח הזמנים של הרפורמה הגדולה שנועדה להוזיל את מחירי המוצרים המיובאים במאות מיליוני שקלים. הרפורמה התבססה על ארגון מחדש של המכון ושל ועדות התקינה.

ועדות התקינה נועדו להגן על הצרכנים מפני ייצור וייבוא מוצרי צריכה באיכות ירודה, אבל הפכו לכלי בידי יצרנים, קבלנים ויבואנים החוסמים כניסה של מתחרים לשוק ומונעים את הפחתת יוקר המחיה. יוזמי הרפורמה רצו לסלק את בעלי האינטרסים מהשליטה במכון התקנים ובוועדות התקינה. אולם מי שאמור להוביל את הרפורמה היה דורי, קבלן פעיל השקוע עד צוואר בניגודי אינטרסים בין תפקידו הציבורי במכון לעסקיו המסועפים, שחלק מהם נחשף רק לאחרונה במסמך ניגודי אינטרסים שעליו נדרש לחתום. איש מהמעורבים לא ציפה באמת מדורי להוציא לפועל רפורמה המנוגדת לאינטרסים האישיים שלו ולמגזר שאותו הוא מייצג (בין היתר, הוא נשיא כבוד של מרכז הקבלנים).

הכישלון לא מנע ממשרד האוצר להודיע על הזרמת 80 מיליון למימון "הוצאות התייעלות". הכסף נועד לממן את הוצאות הפרישה של כמה עשרות עובדים, והוא מותנה בחתימת הסכם עם ועד עובדי המכון. בניגוד למקובל במקרים כאלה, החליט משרד האוצר שלא להתנות את התשלום הכבד בתוכנית עסקית או בקידום הרפורמה שאמור היה המכון לבצע על פי החוק.

ממשרד האוצר נמסר כי התשלום יועבר בכפוף לביצוע הרפורמה, וההסכמים הנדרשים נדונים בימים אלה.

לאתר מעריב