איתות מאסד: בין מוסקבה, טהרן וירושלים, כך מתעצבת הזירה הסורית

בגבולות הצפון בסוריה ובלבנון מתעצבת, כמאמר הקלישאה, מציאות חדשה. אמרו וכתבו זאת בשנתיים האחרונות לא מעט פעמים, אך הפעם יש לכך תוקף מיוחד.

נוכחנו בכך השבוע פעמיים: בפעם הראשונה כשסוללה נגד מטוסים של צבא סוריה שיגרה טיל לעבר מטוסי חיל האוויר שהיו במשימת ריגול שגרתית בלבנון. זו הייתה הפעם הראשונה שבה צבא סוריה פעל נגד צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון ב־1982. המניע הסורי לצעד חסר התקדים אינו לגמרי ברור. יכולים להיות לכך כמה הסברים. האחד הוא שהפיקוד העליון הסורי חשש שמטוסי חיל האוויר מתכוונים לתקוף משמי לבנון יעדים בסוריה, כפי שעשו עשרות פעמים בשנים האחרונות. הסבר אחר הוא שזו הייתה תגובת נקם חד־פעמית על התקיפה שביצעו מטוסי חיל האוויר לפני כחודש נגד מפעל לייצור טילים בעומק סוריה, ליד חומס.

מפציצים, רמטכ"ל איראן והנשיא אסד | צילומים: יוטיוב ו-Fabio Rodrigues Pozzebom

אבל אפשר שהמניע עמוק יותר ומסתתרת מאחוריו אסטרטגיה חדשה. היא יכולה להעיד על כך שמשטרו של בשאר אסד, שביטחונו העצמי הולך ומתחזק לאור הצלחותיו בשדה הקרב, החליט למנוע ממטוסי חיל האוויר לטוס באין מפריע בשמי סוריה ולבנון ולשגר טילים כראות עיניהם. כלומר, לא כהתרסה ונקמה נגד ישראל, אלא כחלק מרצונו של אסד להחזיר לעצמו את השליטה על המדינה ביבשה, באוויר ובים, ולכונן מחדש את ריבונותו.

חיזוק להערכה זו ניתן למצוא באירוע החשוב השני שהתרחש השבוע: ביקורו בדמשק של רמטכ"ל צבא איראן, גנרל מוחמד בכרי. אומנם צבא איראן ומפקדיו מהווים כינור שני לעומת הכוח הצבאי החשוב והמשפיע ביותר במדינה – משמרות המהפכה – אך עדיין אין להקל ראש בכך. הרמטכ"ל האיראני אמר לאחר פגישותיו עם מקבילו הסורי כי שתי המדינות לא ישלימו עוד עם המצב שבו "הציונים" מפרים את ריבונותה של סוריה. לכך יש להוסיף את העובדה שאיראן ושלוחיה – המיליציות השיעיות מאפגניסטן, פקיסטן, עיראק ותימן, בנוסף לחיזבאללה – מבוססים היטב בסוריה ומנסים להתקרב לגבול ברמת בגולן.

אפשר שאנו עדים לתנועת מלקחיים סורית־איראנית להגבלת חופש הפעולה של ישראל בסוריה ובלבנון.

***

למשוואה הזאת יש להוסיף עוד נעלם אחד: רוסיה. השבוע ביקר בישראל שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו. הוא נפגש עם שר הביטחון אביגדור ליברמן, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרמטכ"ל גדי איזנקוט וקצינים ופקידים בכירים נוספים.

מטרת הביקור הייתה לשפר את מנגנון התיאום בין שני הצבאות ולצמצם את סכנת החיכוך ביניהם בסוריה. לפני כשנתיים, בעקבות פגישותיו של נתניהו עם פוטין ומפגשים בין הרמטכ"לים וקצינים בכירים משתי המדינות, סוכמו מנגנוני התיאום, שפועלים היטב. למעט כמה אירועים שוליים (חדירת מטוסים רוסיים לישראל) ולמרות הסיורים והתקיפות של מטוסי חיל האוויר בסוריה, לא נרשמו תקריות יוצאות דופן. סוללות ההגנה הרוסיות הפרוסות באזור עיר החוף לטקיה לא ננעלו על המטוסים הישראליים, וטייסים ישראלים לא הוזנקו ליירט מטוסים רוסיים.

נראה כי רוסיה מקבלת את המציאות ואולי אף משחקת משחק כפול ובכך תורמת מרצון לעיצובה. היא משלימה עם פעילות חיל האוויר בלבנון ובסוריה, אך גם אינה מונעת מסוריה ומאיראן לאתגר את ישראל, ומאפשרת להן למתוח מחדש את עצבי ישראל ולמתוח רחוק יותר את גבולות סובלנותה.

שני הצדדים ניסו להטיל איפול על תוכן השיחות. אך למרות זאת נודעו לי כמה פרטים על חילופי הדברים. מקורות ביטחוניים ומדיניים אמרו לי כי בשיחות עם שר ההגנה הרוסי הדגישו נתניהו וליברמן כי הם רואים בחומרה את שיגור הטיל הסורי, ושאם ימשיך בדרך זו, אסד משחק באש. הם ביקשו משר ההגנה הרוסי לרסן את הנשיא הסורי. במקביל ביקשו שיתערב ויורה לכוחות האיראניים להתרחק מגבול ישראל, עד למרחק של 40־60 ק"מ. כיום מצויים אנשי צבא איראנים ומאות ולוחמי חיזבאללה במרחק של 10־20 ק"מ מהגבול.

השר האורח הקשיב ברוב קשב לבקשות ולטענות הישראליות. הוא חזר על דברים שאמר בעבר גם פוטין לנתניהו, כי הוא מבין את צורכי הביטחון ואת האינטרסים של ישראל, אך לא סיפק אמירות ברורות ומחייבות בשני הנושאים המטרידים את הדרג המדיני והצבאי. הדבר מרחיק הלכת ביותר שהיה מוכן להשמיע היה התחייבות שממשלתו תעשה ככל יכולתה כדי לשכנע את משטר אסד ואיראן שלא למתוח יתר על המידה את היריעה ואת המתיחות עם ישראל. על אף שלא כרך את הדברים, ביקש גם שישראל תרסן את תקיפותיה בסוריה ואולי אף תחדל מהן לפרק זמן של כמה חודשים. בתקופה זו, הדגיש השר הרוסי, יוכל אסד להגדיל את מוטת השליטה שלו במדינה, דבר שיגדיל את ביטחונו העצמי ויאפשר לו גם לעמוד בלחצים מול איראן וחיזבאללה.

יתר על כן, להפתעת שומעיו אמר השר שויגו כי השפעת רוסיה על אסד מוגבלת. לדבריו, רוסיה נחלצה לעזרת נשיא סוריה כדי להגן על משטרו מפני סכנת "המדינה האסלאמית" (דאע"ש), שאיימה להתפשט לשאר המזרח התיכון ולהגיע גם לריכוזים מוסלמיים ברוסיה. במילים אחרות, שויגו הדגיש כי המעורבות הרוסית נועדה לא רק לצורך הגברת ההשפעה וחיזוק אינטרסים רוסיים, ותכליתה היא גם בגדר הגנה עצמית – להרחיק את סכנת הטרור מרוסיה ולהכות בטרוריסטים הרחק מגבולותיה.

אייזנקוט, ליברמן ושויגו בקריה | צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

ספק אם בני השיח הישראלים האמינו לשר ההגנה הרוסי כי השפעת ארצו על אסד פחותה ממה שחושבים. אך הם בהחלט הבינו את מה שבצבץ בין השורות. רוסיה מבקשת לכונן מציאות חדשה ביחסי ישראל־סוריה, שקווי המתאר שלה הם הפסקת התקיפות מהאוויר נגד מטרות סוריות, ובתמורה תנסה לרצות את ישראל דרך השפעה על איראן ושלוחיה להתרחק למרחק רב יותר – אולי 20 או 30 קילומטרים מהגבול. במילים אחרות, שויגו אמר לישראלים: אין ארוחות חינם. אם תיתנו, תקבלו.

משמעות הביקור היא שבמסגרת מאמציה לחזק את משטר אסד כריבון על סוריה, רוסיה מבקשת להגביל את חופש הפעולה הישראלי בכל הנוגע למשטר אסד. נתניהו וליברמן הדגישו בשיחות עם שויגו כי ישראל תמשיך לפעול על פי האינטרסים הביטחוניים שלה, אך כשמולה ניצבת מעצמת־על המנסה לעצב מציאות חדשה בגבול, מרחב התמרון אינו גדול. עד היום הצליחה ישראל בהנהגת ראש הממשלה לנצל היטב את מלחמת האזרחים בסוריה ולקדם את האינטרסים הביטחוניים שלה, השאלה היא אם תוכל להמשיך בכך גם בעתיד.

דאע"ש: ‏נפילת הבירה

לאחר קצת יותר משלוש שנים ובגיבוי של אלפי הפצצות של מטוסי ארה"ב והקואליציה שלה, נכבשה השבוע א־ראקה בידי "כוחות סוריה הדמוקרטיים", שמרבית לוחמיהם הם מיליציות כורדיות־סוריות, ולצדם ערבים סורים. הפליאה היחידה לנוכח מראות השמחה המשודרים מהעיר היא מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן. א־ראקה, שפעם הייתה כרך מסחרי שוקק חיים וצומת דרכים חשוב, היא כיום עיי חורבות.

ב־2014 הכריז אבו בכר אל־בגדאדי על העיר כבירת "הח'ליפות האסלאמית בעיראק ובסוריה", ועל עצמו כ"ח'ליף". זה היה בעיצומו של מסע צבאי דתי שהזכיר פשיטות קדמוניות. אך אמצעי התעבורה הפעם לא היו סוסים וגמלים, אלא טנדרים יפניים, שבהם נהגו הג'יהאדיסטים החדשים, מצוידים בדגלים שחורים ובכלי נשק אוטומטיים. בשיא המגלומניה שלו, כאשר אנשיו שטפו את מדבריות עיראק וסוריה, התרברב אל־בגדאדי, שגורלו לוט בערפל – כי הח'ליפות תתרחב ותתפשט לרחבי אירופה, אפריקה ואסיה. כמו בכל עסק מצליח – כמו למשל זיכיונות של מזללות מזון מהיר – עוד ועוד מיליציות אסלאמיות וקבוצות טרור מקומיות נשבעו לו אמונים והקימו שלוחות של "המדינה האסלאמית" בסיני, בניגריה, בפיליפינים ובמדינות נוספות.

בתחכום רב, תוך ניצול הרשתות החברתיות ושימוש בתעמולת זוועה של עריפת ראשי "בוגדים" ו"כופרים", ביסס דאע"ש את עצמו כמותג מצליח וכל יכול, שכולם צריכים לחשוש מפניו. העולם נדהם. רואי שחורות ניבאו שבואו של אל־בגדאדי מסמל באמת ובתמים את קץ ההיסטוריה, והגדירו את האירועים כתחילתה של מלחמת עולם שלישית.

ואכן בשלוש השנים האלה היו לא מעט סיבות לדאגה. לא בגלל עוצמתו הצבאית של "המדינה האסלאמית", כמו בגלל נרפות מדינות העולם ובראש ובראשונה ארה"ב. הן חששו להתייצב מול דאע"ש, להילחם ולהקריב את דם בניהן במקומות רחוקים ונידחים. רק כשדאע"ש החל להרחיב את שדה המערכה מהמזרח התיכון לאירופה ולארה"ב, החלה ההתעשתות. רק כשהטרור הגיע לפריז, לונדון, מנצ'סטר, מדריד, בריסל וערים אחרות, וכשמיליוני פליטים מסוריה ועיראק החלו להתדפק על שערי אירופה, הוקמה קואליציה בינלאומית רחבה, שאומנם פעלה באטיות וכמי שכפאה שד, אך זה הספיק בסופו של דבר להביס את דאע"ש.

"כוחות סוריה הדמוקרטיים", א-רקה | צילום מסך: יוטיוב

החודש הובסו כאמור הג'יהאדיסטים בסוריה ובעיראק, אחיהם בפיליפינים ובניגריה סופגים מפלות קשות, וגם השלוחה בסיני נמצאת במגננה ובמגמת התכווצות מפני המכות שמנחית עליה הצבא המצרי בסיוע מודיעיני של ארה"ב, בריטניה וצרפת, וכפי שנטען גם של ישראל, הכוללת גם סיוע אווירי. זה יכול היה לקרות כבר לפני שנה או שנתיים, אילו העולם היה מלוכד ונחוש יותר. אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

נפילתה של א־ראקה היא לא רק השתלטות על עיר, אלא גם ניצחון סמלי חשוב. א־ראקה מסמלת את כוחות הרשע שביצעו בה את מעשי האכזריות והזוועה שלה. באצטדיון הכדורגל של העיר בוצעו ההוצאות להורג ההמוניות, בכיכרות התקיימו טקסי הסקילה של נשים "נואפות" ועריפת ראשים של בני ערובה מערביים, שבויי מלחמה וכל מי שאינו מוסלמי המאמין בתורת אל־בגדאדי.

כעת דאע"ש והאידיאולוגיה שלו נפוצים לכל עבר. אנשיו מנסים להימלט. הם לא מצליחים. המדינות שמהן באו מסרבות לקלוט אותם. אפילו לא את הנשים ואת הילדים שנולדו ב"מדינה האסלאמית" מנישואי האינוס. ההערכה היא שמדובר על כ־5,000 נשים ועוד כמה אלפי ילדים. במערב, ברוסיה וגם במזרח התיכון חוששים לא רק מטרוריסטים מאומנים שרכשו ניסיון קרבי, אלא גם מילדים שטופי מוח באידיאולוגיית שנאה רצחנית שיהוו מאגר פוטנציאלי לטרור בעתיד.

כשדאע"ש ניגף בשדות הקרב, החשש הוא מפני גל טרור נרחב במערב. כל מי שמבקר באירופה יכול על נקלה להבחין בו. זה מתבטא בבדיקות הקפדניות בנמלי התעופה, בפריסת גלאי מתכות ובהצבת שומרים בכניסות למוזיאונים ולאתרי תיירות מרכזיים כמו מגדל אייפל.

גם ישראל השכילה להתמודד עם התופעה. השב"כ הצליח לסכל נסיעות של צעירים ערביים לשדות הקטל בסוריה ובעיראק, או עצר אותם בשובם. אמ"ן שיפר את יכולות הניטור והמעקב שלו אחר דאע"ש, והמוסד הקים דסק שעוסק בנושא. היערכות המודיעין הישראלי הניבה שני הישגים חשובים. האחד הוא שיפור השמירה והאבטחה על מוסדות יהודיים וישראליים בחוץ לארץ. והשני – השגת מידע שהביא לסיכול כוונות ועשרות תוכניות טרור של פעילי דאע"ש או מי שפעלו בהשראתו, והעברת המידע לארגוני ביון עמיתים. בכך גם טופחו יחסי הציבור של המוסד בעיני עמיתיו ועלתה יוקרת ישראל.

לדעתי, הערכת סכנת הטרור הפוטנציאלי והעתידי בהשראת דאע"ש מוגזמת. כמו קודמו אל־קאעידה, ש־20 שנה לאחר שאוסמה בן לאדן הכריז על הקמתו הולך ונמוג, כך גם סופו של דאע"ש להתפוגג. פה ושם יימשכו מעשי הטרור, אך לא רק שהעולם למד להתמודד עם תופעות אלה (שיפור יכולות המודיעין, בדיקות ביטחוניות ותוכניות שיקום של דה־רדיקליזציה), אלא שגם במאגרי הגיוס שמהם שואבים הג'יהאדיסטים את תומכיהם – קרי המדינות הערביות והקהילות המוסלמיות במערב מתחילה מגמה של התפכחות מהם. סופו של האסלאם הרדיקלי לדעוך, כמו שקרה לתופעות ואידיאולוגיות משיחיות אחרות לאורך ההיסטוריה.

לאתר מעריב