שלדון אדלסון הימר רק בגדול. בין אם מדובר במיקום קזינו חדש, מודל עסקי שנוי במחלוקת או מועמד פוליטי שמרני – הוא היה בוחר את ההימור וזורק עליו מאות מיליוני דולרים, לרוב מיליארדים. אבל יותר מהכל, הוא הימר על עצמו – כשהוא מתעלם ממבקרים, יריבים ולעיתים קרובות ממנהליו כששם את הונו על הימורים עם סיכויים נמוכים – ולעזאזל עם ההשלכות. "יש אנשים שקוראים לי אופטימיסט", אמר אדלסון לפורבס בשנת 2012. "העובדה היא שהתיאבון שלי לסיכון היה הרבה יותר גדול מזה של אנשים אחרים ואת הביטחון והאמונה שלי לא היה ניתן לערער".
האמונה שלו היתה עשויה להביא את לאס וגאס סנדס לסף קריסה (במהלך משבר האשראי בשנת 2008, סירובו למחזר חובות או להשהות את הבנייה בבתי קזינו במקאו כמעט הרס את החברה). אבל ההימורים של אדלסון השתלמו בסופו של דבר.
עם הצלחותיו העסקיות אדלסון, שמת ב-11 בינואר מסיבוכים הקשורים לטיפול בלימפומה שאינה הודג'קין, הפך את עצמו לשחקן מרכזי בעסקי הקזינו, המלונאות, המדיה והפוליטיקה. פורבס מעריך שאדלסון החזיק הון בשווי נקי של 35 מיליארד דולר, מה שהפך אותו לאדם ה-19 העשיר ביותר בעולם. ההון נתן לאדלסון השפעה נרחבת שהשתרעה מעבר לממלכתו המוקפת חומה ברצועת לאס וגאס, לעבר אימפריות הבידור במקאו ובסינגפור, לעיתונים בישראל ובנבאדה, ולאחרונה לאולמות וושינגטון הבירה, שם מילא את תפקיד הממליך הרפובליקני שהתרומות הכמעט בלתי מוגבלות שלו יכלו לתדלק או לסכל קריירות פוליטיות.
משכונת עוני אל הקזינו
הפיכתו של אדלסון לממליך מלכים שמרני ממש לא היתה ידועה מראש. הוא גדל בשכונת דורצ'סטר בבוסטון, שהיתה אז שכונה קשה. הוריו היו מהגרים יהודים, אביו מליטא, אמו מוויילס. המשפחה התגוררה בדירת חדר אחד שבו ההורים קיבלו את המזרן והילדים ישנו על הרצפה. ברחובות למד אדלסון, שמעולם לא נרתע ממריבה, כיצד להילחם. "היינו צריכים ללכת לבית הספר עם לפחות ארבעה ילדים", סיפר אדלסון לפורבס, כשהוא מתייחס לאנטישמיות שחווה בשכונה כצעיר. "הילדים האירים יצאו מהשיחים ומן הדירות עם צינורות גומי, שרשראות ואגרופני פליז".
הוא מצא מקלט בחנויות, מכר עיתונים בגיל 12 ומאוחר יותר קנה מכונות אוטומטיות לתחנות דלק עמוסות שבהן נהגי מוניות (אביו נהג במונית) תדלקו 24 שעות ביממה. לאחר התיכון הוא הצטרף לצבא, מכר פרסומות בעיתונים פיננסיים ובהמשך החל לתווך עסקאות בין בנקים קטנים לבין עסקים מתחילים שהיו זקוקים למימון. עד מהרה הוא ארגן התאגדות של בנקים בפרברים לתמיכה בנדל"ן מסחרי ומאוחר יותר נכנס לשוקי הדירות הצומחים. כפי שאמר לפורבס: "זה היה בשנות השבעים, כאשר רוב האנשים חשבו שבית משותף (condominium באנגלית) הוא סוג של אמצעי מניעה."
בהמשך הגיעו מלונות ואזInterface , חברת התערוכות שלו שתקים בסופו של דבר את Comdex – ועידת הטכנולוגיה החיונית בשחר מהפכת המחשבים של שנות השמונים. ממוקמת בלאס וגאס, Comdex משכה יותר מ-100 אלף אורחים בשנה. בשנת 1989 היו לו מספיק הכנסות כדי לעבור ממשכיר לבעלים, והוא רכש את קזינו Sands תמורת 129 מיליון דולר.
בשנת 1995 הוא מכר את ועידת Comdex ל- Softbankתמורת 890 מיליון דולר והשקיע את ההכנסות ב- Venetian- הקזינו המפורסם בלאס וגאס עליו שילם 1.5 מיליארד דולר – שעיצב את עתידה של עיר החטאים עם חדרי סוויטות בלבד, חנויות ומסעדות יוקרה ואולמות אירועים ענקיים.
מלך הקזינו העולמי
האסטרטגיה של ה-Venetian זכתה להצלחה, ואדלסון חיפש ברחבי העולם אחר ערים אחרות שבהן יוכל לשחזר את ההצלחה. תחילה הגיעה מקאו – פעם עיירת נמל מוזנחת רחוקה מספר שעות נסיעה מהונג קונג – שהפכה במהרה לרצועת לאס וגאס הסינית. Sands Macao, קזינו עם מלון קטן צמוד אליו – הוקם בשנת 2004. מלון Venetian Macao הגדול והמפואר יותר נפתח בשנת 2007. באותה שנה גייס אדלסון חוב של 10 מיליארד דולר למימון תנופת בנייה גדולה הכוללת כעת הרחבה של 1.9 מיליארד דולר בלאס וגאס, פרויקט מאסיבי של 12 מיליארד דולר ברצועת קוטאי של מקאו ומלון Marina Bay Sands בשווי – 5.5 מיליארד דולר בסינגפור. לאדלסון היה רצף הצלחות. ואז הגיע משבר האשראי ב-2008.
מבחינת אדלסון המיתון נתן מכה כפולה. הכנסות הקזינו והמלונות התאדו כאשר הכנסים העסקיים והוצאות התיירות נעלמו בן לילה. בינתיים הבנקים, שהתמודדו עם אסונות מימון משלהם ונלחמו להישאר בחיים, החלו לדרוש חזרה את ההלוואות.
מניות Las Vegas Sands צנחו ב-50%, ואז ב-80%. צוות הכספים של אדלסון נאבק כדי לממן מחדש את החוב ולמכור אגרות חוב חדשות, אך הבוס דחה כל הצעה, והימר (כמו תמיד) שהשווקים יתאוששו ושהוא יכול להפסיד פחות הון אם יחכה.
המהלך נראה קטלני – במהרה Lehman Brothers קרס, והכניס את שוקי האשראי לבהלה גמורה. מנייתLas Vegas Sands צנחה בשיעור של 99% משיאה. החברה נתלתה על סף פשיטת רגל. כדי לשמור על החברה, הוא הסתמך על 3 מיליארד הדולר שנותרו לו. באחת מהכפלות הסיכון הנועזות ביותר בהיסטוריה העסקית, הוא השקיע מיליארד דולר מזומנים משלו בכדי לתמוך בחברה.
ההשקעה קנתה לחברה את הזמן שנדרש לה. הכלכלה התאוששה. הנסיעות חזרו, והבנייה שסירב להאט יצרה סדרה של בתי קזינו במקאו ובסינגפור שהפכו למכרות זהב. בארבע השנים הבאות, מניותSands (בהן החזיק אדלסון ב-50%) זינקו ב-3,700% והעלו את הונו מ-3 מיליארד דולר ל-27 מיליארד דולר.
סטיב ווין, מייסד ווין ריזורטס, יריב ותיק, ובסופו של דבר חבר קרוב של אדלסון, אומר כי ההימור של אדלסון על קוטאי היה אחת התוכניות הגדולות ביותר לייצירת כסף בעולם ההימורים.
"שלדון שיחק את זה כל כך טוב. חשוב על האומץ והחזון הנדרש לבניית קוטאי. אני לא יודע איך אפשר לשחק בקלפים האלה בצורה טובה יותר", אומר ווין. "הוא היה המתחרה המועדף עלי אי פעם – יהיה קשה להחליף את אדלסון".
אף אמריקאי, אפילו לא מארק צוקרברג, לא הרוויח יותר כסף במהלך ממשל אובמה הראשון. עד מהרה, אדלסון יבזבז את הונו המשוקם בניסיון להעיף את אובמה והדמוקרטים מהשלטון.
תרומות עצומות
בשנת 2012 החלה Las Vegas Sands להנפיק דיבידנדים רבעוניים לבעלי המניות. במשך שמונה שנים, כמו שעון, אדלסון גבה דיבידנדים בין 90 ל-260 מיליון דולר ברבעון – על כולם מוטל מס מועדף של 15%. לאדלסון, שהיה יו"ר ומנכ"ל החברה, אפילו היה ביטוי ידוע שאהב לומר במהלך שיחות הרווחים של החברה: "יאי, דיבידנדים!".
מועמדים רפובליקנים התרגשו באותה מידה. אדלסון ואשתו מרים השתמשו בתשלומים המכובדים כדי להניע מגה-תרומות פוליטיות לרפובליקנים. השאיפות וההשפעה הפוליטיות של אדלסון היו ידועות תמיד בפני גורמים פוליטיים, והפכו לכותרות לאומיות כאשר מיליארדר הקזינו תרם 11 מיליון דולר כדי להחיות את הקמפיין הנשיאותי של יו"ר בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ'.
כשמומחים ומתנגדים פוליטיים האשימו את אדלסון בניסיון לקנות את הנשיאות, הוא כרגיל הגדיל את ההימור שלו. "האנשים האלה הם קנאים או מבקרים מקצועיים", אמר אדלסון לפורבס בשנת 2012. "הם אוהבים לזלזל באנשים אחרים. זה לא הוגן שהתייחסו אלי בצורה לא הוגנת – אבל זה לא עוצר אותי. אני יכול לתת 10 מיליון דולר או 100 מיליון דולר לגינגריץ'".
בסופו של דבר הוא ואשתו מרים העניקו יותר מ-90 מיליון דולר למיט רומני ומועמדים רפובליקנים אחרים בשנת 2012. התרומות נמשכו במרוצי אמצע הקדנציה ושוב במערכת הבחירות ב-2016, שם הוציאו האנדלסונים 82 מיליון דולר. בני הזוג לא היו תומכים מוקדמים של דונלד טראמפ, אך בסופו של דבר הם תרמו 20 מיליון דולר עבור בחירות האמצע של שנת 2018, האדלסונים חשפו כי הם הוציאו 123 מיליון דולר על רפובליקנים ומטרות שמרניות.
הבחירות ההיסטוריות בשנת 2020 גררו תרומות היסטוריות מהאדלסונים. בסך הכל הם הוציאו 180 מיליון דולר, כולל 75 מיליון דולר למודעות שמתנגדות לג'ו ביידן ו-1.2 מיליון דולר לוועדה לגיוס תרומות משותפת שתומכת בטראמפ. עד מותו של אדלסון הוא ומרים תרמו יותר מ-500 מיליון דולר, בעיקר לרפובליקנים, ולגורמי ימין בישראל על פי מסמכי הוועדה הפדרלית של ועדת הבחירות.
מכה קלה
עבור אלדסון ובעלי המניות של Las Vegas Sands שנת 2020 התחילה בצורה טובה. בתחילת ינואר Sands הגיעה לשיא של שנה עם שווי שוק של 56 מיליארד דולר. עד מהרה, כמו שאר הכלכלה, מגפת הקורונה הביאה לעצירת אימפריית המשחקים והנופש שלו למשך חודשים. מניית Las Vegas Sands התרסקה בחודש מרץ בכ-54% מהשיא שלה בן 52 השבועות. בחודש הבא Sands השביתה את תוכנית הדיבידנד שלה.
באוקטובר דיווחה Sands כי הכנסותיה ברבעון השלישי ירדו ב-82% לעומת השנה שעברה. במקאו, השוק החשוב ביותר עבור החברה, המכירות ירדו ב-92%.
אבל Las Vegas Sands הצליחה להתמודד עם ההאטה. לאחר שכמעט נמחצה תחת חוב משלה במהלך מיתון 2008, כיום היא מתגאה באחד המאזנים החזקים בענף ויש לה מספיק מזומנים לפעול ללא הכנסות במשך יותר מ-18 חודשים. בהימורים על ימים בהירים יותר שלפנינו, ממשיכה Sands להשקיע מיליארדי דולרים במגה-נכסים שלה במקאו ובסינגפור.
נראה כי ההימור העולמי של אדלסון משתלם שוב. מחקר של Deutsche Bank שהתפרסם באוקטובר, אישר מחדש את דירוג הקנייה של Las Vegas Sands, וציין כי נגיף הקורונה והבחירות לנשיאות עלולים להקשות על עסקיהם של מפעילי הקזינו עם נכסים רק בארה"ב. אך Sands נמצא במצב טוב, כאשר 90% מרווחיה נובעים מנכסים באסיה.
למעשה, לפני מותו נראה כי אדלסון פודה את האסימונים של העסק האמריקני שלו. באוקטובר התפרסמה ידיעה כי החברה בוחנת מכירה של נכסי וגאס האייקוניים שלה – Venetian, Palazzo ו-Sands Expo Convention Center. הנכסים עשויים להגיע לסכום של 6 מיליארד דולר.
היו גם סימנים לכך שהוא מוותר על ההימור על טראמפ. בנובמבר פרסם העיתון לאס וגאס ריוויו, שאדלסון קנה ב-2015, מאמר מערכת הקורא לטראמפ להודות בהפסדו בפני הנשיא הנבחר ג'ו ביידן והעלה את טענותיו הכוזבות של טראמפ בדבר בחירות "מכורות".
העיתון קידם את טראמפ בשנים 2016 ו-2020, ולמרות שעובדיו לשעבר אמרו כי אדלסון לא היה מעורב בכל הנוגע לתוכן העיתון, לעיתים עמדותיהם הפוליטיות של האדלסונים, ואפילו דבריהם שלהם, מצאו את דרכם אל דפי העיתון שלהם (כפי שאנו מכירים גם בארץ במקרה של ישראל היום).
עורכי העיתון סירבו לומר האם אדלסון אישר את מאמר המערכת או לא. אבל מה שהכי מעניין בכתבה הוא לא אם אדלסון אישר, אלא מה שהיא מייצגת – אחד התורמים הרפובליקנים הגדולים בהיסטוריה סימן בעקיפין לטראמפ שהוא הפסיד והגיע הזמן לעזוב.
ועדיין, ב-12 בינואר, הנשיא טראמפ, שנשאר בעיקר שותק מאז ההתקפה על הקונגרס, הגיח לזמן קצר לשחרר הודעה לעיתונות על מותו של הנדבן שלו. "שלדון חי את החלום האמריקאי האמתי. כושר ההמצאה, הגאונות והיצירתיות שלו זיכו אותו בעושר עצום, אבל אופיו ונדיבותו הפילנתרופית זיכו אותו בשמו הגדול".
בין אם אדלסון חתך רשמית את הקשרים עם טראמפ ובין אם לאו, קשה לפספס את האירוניה שאחד השחקנים הגדולים והמשפיעים ביותר בפוליטיקה הרפובליקנית נפטר בימים האחרונים, הסוערים והכאוטיים של נשיאותו של טראמפ.
בעוד אדלסון נפטר, השפעתו בפוליטיקה ובהימורים תישאר – אשתו מרים ומשפחתו מנווטים כעת הון של למעלה מ-30 מיליארד דולר.
מישלה טינדרה תרמה דיווח לסיפור זה.
צילום תמונת קאבר: PAUL J. RICHARDS_GettyImages
