המקל והלייזר: היכולות הטכנולוגיות המרשימות של צה"ל לא יספיקו בסבב הבא

ב־19:59, דקה לפני המהדורה המרכזית ופקיעת האולטימטום של חמאס, כל האינדיקציות מצביעות על ירי קרוב של רקטות כבדות וחדשות ממשגרים רב־קניים. מערכת הביטחון נדרכת, ראש הממשלה ושר הביטחון מבטיחים תגובה עוצמתית על הפרת השקט ואלו מבין תושבי הדרום שלא הספיקו להצטייד מראש, מצטערים שלא ערכו קניות כשעוד היה אפשר.

בשעה 20:00 בדיוק ניתן האות ועשרות רקטות משוגרות בבת אחת מכל רחבי הרצועה לכיוון הדרום, השפלה וגוש דן. בתוך שניות, כמעט כולן מיורטות מעל שטח הרצועה על ידי מערכת היירוט בלייזרים שהוצבה לא מכבר.

הרקטות הבודדות שמצליחות לחצות לשטח ישראל מיורטות על ידי "כיפת ברזל". מכת הפתיחה של החמאס, עליה עבדו בעזה שנים, מסתיימת ללא נפגעים ישראליים. ברוב היישובים אפילו לא נשמעו אזעקות. כך, על פי התחזית, אמורה להתחיל המערכה הבאה. 20 שנה אחרי ששוגרה רקטת הקסאם הראשונה ועשור אחרי היירוט הראשון של "כיפת ברזל", הטכנולוגיה שתהפוך את התרחיש הזה למציאותי כבר נמצאת בהישג יד.

מרוץ החימוש בין מערכות ההגנה האווירית של ישראל, למערכי הרקטות והטילים של ארגוני הטרור נמצא במרכז כיפופי הידיים בין הצדדים כבר 15 שנה. כמו בכל מרוץ, שיפור של צד אחד דוחף את הצד השני להציג שיפור משלו – הרקטות של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה הובילו את ישראל לפתח את "כיפת ברזל".

היכולת המרשימה של המערכת במבצע "עמוד ענן", ועוד יותר מכך ב"צוק איתן", הובילה את חמאס והג'יהאד האיסלמי להתמקד בירי פצמ"רים לטווח קצר, ואלו גרמו את עיקר הנזק אז. כשגם עם זה הצליחה "כיפת ברזל" להתמודד – שיפרו ארגוני הטרור את הדיוק, העוצמה והיקפי הירי שלהם.

ב־11 ימי מבצע "שומר החומות", שוגרו 4,360 רקטות ופצמ"רים מרצועת עזה. מספר ההרוגים מפגיעות ישירות של רקטות עלה משניים ב"צוק איתן" לתשעה. שיעור השיגורים הכושלים של הרקטות זינק מ־5% ב"צוק איתן" ל־15% במבצע הנוכחי, אך שיעור הרקטות שהיוו איום על שטחים מיושבים זינק מ־33% ב"עמוד ענן" ו"צוק איתן", ל־50% ב"שומר החומות". במילים אחרות, הרקטות החדשות פחות אמינות אבל כשהן מתפקדות כמתוכנן הן הרבה יותר מדויקות והרבה יותר קטלניות.

מספרים אלו מדאיגים במיוחד, דווקא בשל יכולת השיא שהפגינה מערכת "כיפת ברזל". המערכת, שרשמה בעשר השנים הראשונות שלה כ־2,400 יירוטים, הוסיפה עוד 1,600 יירוטים לזכותה ב־11 ימים בלבד. המערכת סיימה את "שומר החומות" עם כ־90% הצלחה ביירוטים, שיעור דומה לזה שרשמה ב"צוק איתן".

עם זאת, האתגר שניצב מול המערכת היה מורכב פי כמה הפעם – ארגוני הטרור ירו כ־400 רקטות בממוצע ביום, לעומת כ־140 בימי הלחימה הקשים של "צוק איתן". בשקלול הרקטות שהיוו איום על שטחים מיושבים, "כיפת ברזל" נדרשה ליירט כ־160 רקטות ביום לעומת כ־45 "בלבד" ביום לחימה ממוצע ב"צוק איתן".

בחלק מהמקרים בסיבוב הנוכחי, מדובר היה במטחים כבדים של כ־150־100 רקטות בתוך דקות ספורות לאותו אזור. נוכח כל האתגרים האלו – שמירה על 90% הצלחה בשיעור היירוטים הוא הישג משמעותי.

דווקא בשל כך, ועל רקע החשש מהשיפור הנמשך ביכולות ארגוני הטרור בעזה וההתחמשות הגדולה עוד יותר של חיזבאללה, מתחזקת ההכרה כי דרוש פתרון אחר. יכולות היירוט הבליסטי צפויות להמשיך ולהשתפר, אבל נראה כי הן נמתחות עד הקצה. באופן טבעי, ככל שמספר הרקטות עולה, מספר הרקטות שגורמות נזק למרות "כיפת ברזל" עולה גם כן. לכן, סביר להניח כי יעילות המערכת תישחק ככל שהמטחים יתרחבו והרקטות תהפוכנה כבדות ומדויקות יותר.

מחסום אור

הפתרון נמצא מעבר לפינה – לייזר. אם הסרטונים של מערכת "כיפת ברזל" מיירטת עשרות רקטות במקביל נראו כמו סצנה ממסע בין כוכבים, הרי שמערכת היירוט בלייזר תיקח אותנו לדור הבא. הרעיון של יירוט בלייזר מתגלגל במערכת הביטחון עוד משנות ה־90 של המאה שעברה, אך מגבלות ופערים טכנולוגיים הביאו לבסוף להשקעה ב"כיפת ברזל".

מאז, פריצות דרך טכנולוגיות פתרו את רוב הבעיות. לפני שנה נפרסה בדרום לניסוי מבצעי ראשון מערכת "להב אור", מערכת מבוססת לייזר שהפעיל מג"ב להפלת בלוני תבערה. המערכת השיגה אף היא כ־90% הצלחה. אבל עם כל הכבוד ליירוט בלונים, יירוט רקטות בכלל ומטחי רקטות בפרט, הוא אתגר מסדר גודל אחר.

לפני יותר משנה, הכריזו במערכת הביטחון על פריצת דרך טכנולוגית והבטיחו לפרוס מערכת ראשונה בסוף 2020. "בעוד עשור או שניים יהיה לנו מסך הגנה שיחסום כמעט הכל", הכריז אז מפקד ההגנה האווירית, תא"ל רן כוכב, בראיון לישראל היום. אך חלומות לחוד ומציאות לחוד – היעדרו של מימון מתאים עיכב את פיתוח המערכת ומנע פריסה אפשרית שלה. מחסום זה צפוי להשתחרר כעת, עם ההכרה בצורך הדחוף בשיפור יכולות ההגנה.

הפוטנציאל דמיוני כמעט – במערכת הביטחון מדברים על מערכת שתיפרס בהדרגה בשנים הקרובות במספר תצורות – מערכת חצי־נייחת, כמו "כיפת ברזל", שתיפרס לאורך הגבול עם רצועת עזה לדוגמה, מערכת אווירית שתיפרס מעל זירת הלחימה, ומערכת ניידת שתנוע במידת הצורך עם כוח מתמרן על הקרקע.

במילים אחרות – במקום "כיפת ברזל" והמערכות הקיימות שפורסות שכבת הגנה מעל ישראל, מערכת יירוט מבוססת לייזר תפרוס מחסום מעל שטח האויב ותקשה עליו לשגר רקטות שייחצו למרחב האווירי של ישראל.

מערכת כזו, אם תצליח להתמודד עם מספר גדול של מטרות מעל שטח האויב, לא רק שתפחית את האיום לעורף הישראלי, היא תוכל גם לצמצם דרמטית את מספר האזעקות הנשמעות בעורף – כיום מושמעת אזעקה בכל מקום שבו אמורה לנחות רקטה, למקרה ש"כיפת ברזל" לא תצליח ביירוט או שרסיסים יפלו לארץ. ב־11 הימים של מבצע "שומר החומות" נשמעו לא פחות מ־7,000 אזעקות שמייצרות אפקט חרדה בפני עצמן. יירוט מעל שמי רצועת עזה יחסוך גם את הצורך באזעקה.

הטכנולוגיה תקבע?

היקפי ירי הרקטות במבצע האחרון הוכיחו כי גם ארגוני הטרור הולכים ומשתפרים. בשנת 2000, חיזבאללה החזיק בכמה אלפי רקטות, מרביתן קטיושות לטווח קצר. במלחמת לבנון השנייה ב־2006 החזיק הארגון כבר ב־13 אלף רקטות וירה שליש מהן. בשנים לאחר המלחמה הצטייד חיזבאללה בלמעלה מ־150 אלף רקטות וטילים, כולל מאות טילים מדויקים וכבדים, והפך לארגון הלא־מדינתי החזק ביותר בעולם.

ברצועת עזה, חמאס והג'יהאד האסלאמי שיגרו ב"עופרת יצוקה" ב־2008/9 כ־600 רקטות בשלושה שבועות, ב"צוק איתן" ב־2014 כבר היו חזקים כמו חיזבאללה של 2006 ובסיבוב הנוכחי שיגרו את אותה הכמות שחיזבאללה שיגר בלבנון השנייה (בשליש מהזמן) ואת הכמות של "עופרת יצוקה" כולה ביום אחד. העלייה המתמשכת בעוצמות הירי, ובפרט המטחים שהשביתו לחלוטין את הדרום והכניסו לפרקים חצי מדינה למרחבים המוגנים, מחזקת את ההכרה כי נדרש שינוי פרדיגמה.

ההשקעה העצומה וההצלחה האופרטיבית של מערך ההגנה האווירית מתמצתים את רוח צה"ל בעשורים האחרונים – טכנולוגיה היא חזות הכל. מול כל אתגר כמעט, התשובה היא פתרון טכנולוגי. ובמקרה שזה נכשל – מחפשים פתרון טכנולוגי אחר.

לצד ההצלחה של "כיפת ברזל" והעליונות של חיל האוויר, עוברים גם כוחות הקרקע מהפכה של ממש בשנים האחרונות, במטרה לא רק לשמור את התמרון כאלמנט רלוונטי במלחמה הבאה, אלא להפוך אותו לאפקטיבי מתמיד.

ההצלחה הטכנולוגית של השנים האחרונות שינתה מן היסוד את המשוואה בין ישראל לארגוני הטרור – עד לפני מספר שנים, ארגוני הטרור התחבאו עם תחילת הלחימה וישראל ניסתה לפתות אותם החוצה כדי לפגוע בהם; ישראל חיפשה לקצר את הלחימה בזמן שארגוני הטרור העדיפו מלחמת התשה.

בסבבים האחרונים נראה כי המגמה התהפכה וישראל החלה "להתחבא" מאחורי הטכנולוגיה – יכולת הלחימה מרחוק והמכשול התת־קרקעי מובילים את חמאס להעביר סבבי לחימה שלמים בלי לראות אפילו חייל ישראל אחד.

וכך, הירידה במחיר שמשלמת ישראל על הלחימה מפחיתה את החשש שלה ממלחמת התשה. מנגד, בארגוני הטרור מעדיפים סבבים קצרים כדי למקסם את האפקט התודעתי של מטחי הרקטות הראשונים ולמזער את הנזקים מתקיפות צה"ל שכותשות את הרצועה ככל שהמבצע מתמשך.

וכשהפער הטכנולוגי הפך לכל כך מכריע, הצד החלש מחפש ערוצים חלופיים למלחמה ישירה. כך, בשנים האחרונות תוקף חמאס את הדרום עם עפיפונים ובלוני תבערה. אמצעי פרימיטיבי כל כך גורם לשריפות ענק ונזקים בשטחי החקלאות בדרום. בינתיים, ללא מענה. ההתקוממות של ערביי ישראל בסיבוב הנוכחי מגיעה מאותו מקום ומטרידה אף יותר – מולה אין טכנולוגיה ואין קו גבול.

בזמן שבשמיים "כיפת ברזל" יצרה מראות כמו בסרט עתידני, על הקרקע התנהלו קרבות רחוב שלא היו שונים בהרבה מאלו שנראו בארץ לפני 100 שנה ויותר. בלי טיפול יסודי בבעיה, ישראל עשויה להגיע למלחמה הבאה מצוידת בלייזרים ובינה מלאכותית, ולגלות שאת תוצאות המערכה יכריעו מקלות ואבנים.

אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים