הפלונטר הפוליטי בלבנון מחייב את ישראל לשרטט את הקווים האדומים שלה

לבנון במבוי סתום. לאחר תשעה חודשי מאמץ, נראה היה שראש ממשלת לבנון המיועד סעד אל חרירי יצליח לגבש ממשלת אחדות רחבה – ממשלת טכנוקרטים, כפי שהציעו הצרפתים, כשבתוכה חלוקה לשלושה כוחות – שמונה שרים לגוש אמל־חיזבאללה בהנהגת יו"ר הפרלמנט נביה ברי; שמונה שרים לגוש המונהג על ידי ג'ובראן בסיל, חתנו של נשיא לבנון הנוצרי, בעלי הברית של החיזבאללה; ולבסוף ראש הממשלה חרירי עם שמונה שרים עבור הגוש שלו.

אבל הנשיא מישל עאון דחה את ההצעה וחרירי משך ידיו מהניסיון. הבשורה הורידה מיד את הלירה הלבנונית אל מעבר ל־20 אלף לירות לדולר והחזירה את לבנון לחוסר הוודאות המתמשך.

הצרפתים, שהגבירו את מעורבותם בלבנון אחרי הפיצוץ בנמל ביירות, שלאחריו התפרקה הממשלה, התנו סיוע בינלאומי של מיליארדי דולרים בכך שלבנון תאמץ שורה של רפורמות מרחיקות לכת. הכל במטרה שכספי הסיוע לא יילכו לבסוף לאליטה הפוליטית בלבנון, שהיא זו שניצלה את משאבי המדינה עד לקריסה הכלכלית שהיא עוברת.

האירופים עקביים בינתיים בדרישתם. ג'וזף בורל, מי שאחראי על מדיניות החוץ מטעם האיחוד האירופי, אף מבקש ליזום חבילה של סנקציות נגד האליטות הפוליטיות בלבנון כדי ללחוץ עליהן לאמץ את הרפורמות המתבקשות.

אך הקמת הממשלה, בהנחה שהיתה יוצאת אל הפועל, היא החלק הפשוט יחסית בהצעה הצרפתית. שינוי התרבות הפוליטית בלבנון המשוסעת מבחינה עדתית, שבה הכל הוא משחק סכום אפס, נראה בלתי אפשרי מהמצב הנוכחי.

החיזבאללה נהנה כבר היום מכוח שלטוני רב בלבנון, וההסכם הזה היה מעניק לו את העוצמה הפוליטית האולטימטיבית. אומנם הוא היה אמור לחלוק את השלטון עם בעלי ברית פוליטיים, אך בפועל גם הם מכירים בעוצמה שלו כגוף הצבאי החזק בלבנון והמבוסס ביותר מבחינה כלכלית. העובדות הללו לא השתנו, גם עם ירידתה של ממשלת הטכנוקרטים מהפרק.

תסריט שבו החיזבאללה התלוי באיראן משתלט סופית על לבנון, בעוד ששאר האוכלוסייה מתרוששת, אינו דבר שאיתו ישראל ומדינות המפרץ יכולות לחיות בשלום. לאור הניסיון בסוריה ובעיראק, השליטה האיראנית רק תגביר את משלוחי הנשק ללבנון, תביא לניצול תשתיות המדינה לאינטרסים האיראניים, להקמת בסיסים של משמרות המהפכה על אדמת לבנון ועוד.

בשילוב עם חילופי השלטון בטהרן וכניסתו של אבראהים ראיסי לתפקיד הנשיא, ועל רקע רצונו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן להגיע לעסקת גרעין עם איראן ויהי מה, אפשר כבר לראות לאן נושבת הרוח.

הקו האדום שתשרטט ישראל, לצד ההתנגדות הפנימית בלבנון לחדירה האיראנית מצד חלק מהעדות, ידרדרו את לבנון עוד לכיוון מלחמת אזרחים. ישראל תמצא עצמה בדילמות עמוקות בשנים הקרובות באשר למידת המעורבות הרצויה שלה בלבנון ועד כמה היא מוכנה ללכת רחוק כדי למנוע את ההתבססות האיראנית.

אנטומיה של השתלטות

כשעזבה ישראל את לבנון במאי 2000, היה החיזבאללה ארגון שמורכב מכמה מאות חמושים. ההצלחה שלו במה שנתפס כגירוש צה"ל מהמדינה, הביאה את האיראנים לפתוח את הכיסים ולהפוך אותו לארגון הטרור או הגרילה, תלוי את מי שואלים, הגדול ביותר בעולם.

אך עזיבתה של ישראל יצרה גם דינמיקה בעייתית עבור הארגון. היא הציגה את הנוכחות של הפטרון הסורי של החיזבאללה בלבנון כמיותרת, כמו גם את עובדת היות החיזבאללה חמוש, 11 שנים מסיום מלחמת האזרחים והתפרקות שאר המיליציות בלבנון מנשקן.

הסורים אכן יצאו מלבנון בלחץ מהפכת הארזים באפריל 2005, מהפכה שפרצה במחאה על רצח ראש הממשלה לשעבר ראפיק אל חרירי, אך הלחץ על החיזבאללה, כולל החלטת מועצת הביטחון 1559 שקראה להתפרקותו מנשקו, דחקו בארגון לנסות ולהצדיק את קיומו כגוף עם רקטות, משוריינים והמון נשק קל.

חטיפת שני החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב לפני 15 שנה בדיוק, היתה אמורה לייצר קלפי מיקוח ולהביא לשחרור מחבלים הנמצאים בכלא הישראלי, אולם התגובה הישראלית היתה קשה ולא צפויה מבחינת החיזבאללה.

הרס התשתיות הנרחב, במדינה שלא הספיקה ללקק את כל פצעיה ממלחמת האזרחים שהסתיימה 17 שנה קודם לכן, דרש הוצאה ניכרת על שיקום. כספי סיוע אכן זרמו, פרויקטים גדולים יצאו לדרך, אך לצדם גם השחיתות וגזירת הקופונים מצד האליטה החברתית בלבנון, שהביאו לגידול בהוצאה הממשלתית.

בשנת 2006 עמד יחס החוב־תוצר על 183%, דומה לרמתו ההרסנית כיום. אולם אז, כאמור, זרמו כספים רבים מבחוץ. שש שנים לאחר מכן כבר ירד יחס החוב ל־131% וזה בתקופה שבה במערב המגמה היתה הפוכה בשל המשבר הפיננסי שהחל ב־2008.

בזמן שלבנון החלה להשתקם כלכלית, המשבר הפוליטי הפנימי החריף. הכעס על החיזבאללה בשל נזקי מלחמת לבנון השנייה היה רב וכך גם הלחץ הבינלאומי שהתמקד בדרישה לפירוק הארגון מנשקו ובחקירת חיסול חרירי.
בדצמבר 2006 החלה החיזבאללה במחאה נגד הממשלה הלבנונית, תוך דרישה להיות חלק מהכוח השלטוני.

הדבר הוביל לקיפאון פוליטי שמנע מינויו של נשיא חדש. בפברואר 2008 חוסל עימאד מורנייה בדמשק, מי שכונה הרמטכ"ל של החיזבאללה, שמשקלו הסגולי בקשר בין איראן לחיזבאללה היה עצום. החיזבאללה נתפס כמי שנחלש בעיני יריביו ושורה של דרישות לצמצום כוחו החלו להישמע במדינה.

חיזבאללה, מנגד, החליט להפגין כוח והוציא את לוחמיו לרחובות. כשהם היו בדרך למקום מושבו של מנהיג הדרוזים, וואליד ג'ומבלאט, הרמז הובן. הסכם דוחא במאי 2008 הביא איתו שתי החלטות דרמטיות לטובת החיזבאללה – הורדת גיל ההצבעה מ־21 ל־18, מהלך שמיטיב עם השיעים בשל היותם העדה הצעירה ביותר, וצירוף החיזבאללה לממשלה עם יכולת להטיל וטו על החלטותיה.

ואז הגיעה הקורונה

האביב הערבי הביא לכמה השפעות עמוקות ביותר על המציאות הלבנונית. ראשית, הגעתם המצטברת של 1.5 מיליון פליטים מסוריה, כ־25% מאוכלוסיית לבנון, הביא להשפעות כלכליות ודמוגרפיות רבות משקל על המדינה.

החיזבאללה, במאמץ להציל את הנשיא אסד, שלח אלפי לוחמים לסוריה להתעמת עם המורדים. מספר ההרוגים מקרב החיזבאללה באותן שנים היה גבוה יותר מאשר בלחימה עם ישראל. אך לצד האבידות, החיזבאללה גם רכש ניסיון קרבי רב, והוכיח לטהרן פעם נוספת את חיוניותו.

גם בתחום הכלכלי נפל דבר, וההכנסות שזרמו מכיוון המפרץ, הן מצד המדינות הסוניות העשירות והן מצד לבנונים ששלחו את משכורתם הביתה, צנחו בהתמדה. הסיבה לכך היא המעורבות האיראנית הגוברת בלבנון וכן המשבר בקרב יצרניות הנפט החל מ־2014.

וכך נכנסו שתי הכלכלות הלבנוניות – זו הכללית וזו של החיזבאללה למסלולים שונים. בני העדה השיעית נהנים מגישה להלוואות גדולות נטולות ריבית, לרכישה מסובסדת ברשתות שיווק עם כרטיס אשראי מיוחד, כמו גם לטיפול רפואי ולחינוך טובים, בעוד שבשאר המדינה המצב הכלכלי התדרדר בהתמדה.

מ־2012 החל יחס החוב־תוצר לעלות במהירות עד ל־174% בשנת 2019. בשנה זו החלה הלירה הלבנונית בצניחה חופשית. באופן רשמי היא היתה מוצמדת לדולר, בערך של 1,507 לירות לדולר.

אולם עם הגידול בחוב עברה הממשלה, שלא מסוגלת בשל השיטה המושחתת לקצץ בהוצאותיה, לטפל בחוב בשתי השיטות הנותרות – מיסוי והדפסת כסף. הדפסת הכסף הובילה לכך שבימים אלה נסחר הדולר בשוק השחור בשווי של כ־20 אלף לירות לדולר, שחיקה של 92% בכוח הקנייה הלבנוני.

המיסוי, כולל רצון להטיל מס על שיחות טלפון באינטרנט, הוביל לגל מהומות חדש בסוף 2019. במרץ 2020 הודיעה הממשלה שלא תוכל לפרוע אג"ח בשווי 1.2 מיליארד דולר. הבנקים הלבנונים התרוקנו ממטבע זר.

סאת הצרות הלבנונית לא הוגדשה כשבמקביל הופיעה הקורונה על שלל השפעותיה השליליות. אזרחי לבנון חוו בהדרגה התרוששות כלכלית. מדי יום הכסף שלהם נשחק, בעוד שמחירי מוצרי היסוד התייקרו. בהיעדר מטבע זר גם לא ניתן לייבא סחורות למדינה וכך נגמר הדלק בלבנון, והחשמל צומצם לכמה שעות ביום.

תשתיות ישנות פסקו מלתפקד. כמובן שהאליטה הכלכלית בעלת הגישה למט"ח יכולה היתה גם ליהנות מהמצב הקיים במידה מסוימת, אך בסך הכל לבנון הפכה למדינה כושלת באופן רשמי, כשמומחים מגדירים אותה כאחד מהמקרים הקשים ביותר ב־150 השנים האחרונות.

בלי פתרון

בין השנים 2018־2009 לא נערכו בחירות בלבנון. חיזבאללה הטיל קשיים, מספר ממשלות התחלפו, אך הארגון שמר על כוחו הפוליטי וצבר אחיזה בשטח. בבחירות במאי 2018 זכה הגוש של חיזבאללה ברוב פרלמנטרי מוצק. מ־57 מושבים מתוך 128 בשנת 2005, עלה ל־74 מושבים ב־2018. ההשתלטות הרשמית על המערכת הפוליטית הושלמה.

ואז הגיע הפיצוץ בנמל ביירות וחשף את ה"סוד" – חיזבאללה עושה בנמל כבשלו, כולל החרמה של סחורות וחומרים מסוכנים ואחזקתם בצורה לא בטיחותית. המחאה הלבנונית הנרחבת שהחלה באוקטובר 2019 לאחר הפיצוץ וההבנה שהחיזבאללה אחראי למתרחש, הובילה לנפילת הממשלה.

המשבר הפוליטי והכלכלי היו מסונכרנים. המחאה, שלמעשה עדיין נמשכת, הביאה איתה מאפיינים חדשים. בפעם הראשונה קווי המחאה לא היו לפי החלוקה של תומכי גוש חיזבאללה מול תומכי גוש חרירי, אלא מחאה עממית שבה חברים כל בני העדות נגד האליטה החברתית כלכלית של כל עדה.

היא השתלבה בגל מחאות חדש ששטף מדינות ערביות רבות בצפון אפריקה, בסוריה ובעיראק. אולם מהר מאוד התברר שבעוד שהציבור מחוץ לעדה השיעית באמת מוחה נגד הנהגתו שלו ומטיל עליה את האשמה למשבר, השיעים מבינים היכן מרוחה החמאה מבחינתם ונותרו נאמנים לחיזבאללה.

הפתרון שהציע נביה ברי לחלוקת הכוח הפוליטי בלבנון לשלושה ביקש כביכול להתייחס לשינוי הפוליטי הפנימי – הנוצרים המיוצגים בממשלה על ידי מפלגתו של ג'ובראן בסיל, אמורים היו להוות מעין כוח מתווך בין הגוש הסוני לגוש השיעי. בפועל, כאמור, הפתרון הזה לא התקבל.

המצב ההומניטרי בלבנון מחריף ואיתו תיווצר בעיית פליטים שתידפק בסוף גם על שערי אירופה. מצד שני, כניעה אירופית לסטטוס קוו בלבנון תביא למילוי כיסי האליטות וקיבוע הבעיות. הרצון האמריקאי להתקדם בשיחות הגרעין עם איראן בווינה יהוו גם הם משקל, כשהאמריקאים עשויים להפעיל לחץ כדי להעביר סיוע ללבנונים.

בעיניים הישראליות שאלת השאלות היא עד כמה תצליח איראן להתבסס בלבנון. כרגע נראה שלבנון נופלת כפרי בשל בידי איראן, כשהיא מציגה יתרונות אסטרטגיים רבים: מערכת פוליטית חלשה וקלה לתמרון, גישה לים וגבול משותף עם ישראל – נגיש יותר מבחינה טופוגרפית מהגבול הסורי. בנוסף, חיזבאללה והעדה השיעית מציגות נאמנות ותלות מוחלטת באיראנים. איראן מחזיקה בידיה נכסים רבים בלבנון כבר כעת ועתה תוכל לשדרג אותם לטובתה.

המדיניות הישראלית לנוכח ההתפתחויות הללו צריכה לעסוק בכמה סוגיות עיקריות – החשובה מכולן היא שרטוט הקווים האדומים שכשייחצו יופעל צה"ל; מהו היקף הסיוע והמעורבות ההומניטרית לתושבי לבנון שחלקם יבחרו לרוץ לגבול עם ישראל כשהמצב הפוליטי והכלכלי יחמיר, ומהו הפתרון ארוך הטווח הרצוי ללבנון.

ההתפתחויות הללו שולחות את לבנון, לצד הקריסה הכלכלית והמעורבות האיראנית הגוברת, גם להתנגשויות עדתיות ולסיפה של מלחמת אזרחים. ייתכן שבהרכב העדתי הקיים לא תוכל לבנון לעולם להתקיים כמדינה ריבונית ורק זעזוע ביטחוני, פוליטי ודמוגרפי, כמו זה שמתרחש במלחמת אזרחים, יוכל לייצר פתרון עתידי.

אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים.