העימות הנשיאותי בין ג'ו ביידן לקודמו-ואולי-יורשו דונלד טראמפ נועד להיות עימות היסטורי עוד לפני שהחל, כשלראשונה אי פעם נשיא מכהן התמודד מול נשיא לשעבר. כשהעימות הסתיים והמצלמות כבו, ברור היה לכולם כי העימות הזה אכן ייזכר כהיסטורי אך מסיבות אחרות לגמרי – טראמפ היה, כהרגלו – טראמפ. הוא לא הפסיק לשבח את עצמו ולא נתן לעובדות להפריע לסיפור שרצה לספר. לא משהו שלא ראינו בעימותים הקודמים. מנגד, ביידן הרבה להתבלבל, לגמגם ולמלמל חצאי תשובות. גם בחלק מהזמן שטראמפ השיב הוא פשוט נראה קפוא ואבוד. לא כך אמור להיראות מנהיג המעצמה החזקה בעולם.
ביידן, כנשיא מכהן, לא נדרש בשנה האחרונה להתמודדות משמעותית בתוך המפלגה שלו על מועמדות לכהונה נוספת. היעדר מועמדים בולטים ובעיקר סגנית נשיא מביכה וחלשה, הפכו את ביידן למועמד הטוב ביותר שיש למפלגה להציע. כך, למרות שהוא נראה מבולבל במספר הופעות והתקשה לסיים משפטים, בסביבת הדמוקרטים קיוו שהפחד מכהונה נוספת של טראמפ יספיק כדי לנצח.
כעת, כלל לא בטוח שביידן יהיה מועמד המפלגה בנובמבר וכבר נשמעים קולות רבים הקוראים לו לפרוש. "צפיתי ובכיתי" כתב תומאס פרידמן, אחד מבכירי העיתונאים הליברלים בארה"ב שנחשב מקורב לביידן. אם ביידן אכן יפרוש נראה כי המועמד המוביל לרוץ במקומו יהיה מושל קליפורניה, גאווין ניוסם. גם שמה של מישל אובמה, אשת הנשיא לשעבר, נזרק לאוויר.
ההתרסקות של ביידן היא לא הבעיה היחידה של המפלגה הדמוקרטית – כינוס הוועידה ב-20 באוגוסט, אמור להיות אירוע השיא של המחאות הפרו-חמאסיות ואנטי-ישראליות בארה"ב. דיווחים רבים מזהירים מפני התפוצצות אלימה אפילו יותר ממה שנראה בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1968, על רקע מלחמת וייטנאם וההתנקשויות במרטין לות'ר קינג ורוברט קנדי.
המפלגה הרפובליקנית תתכנס עוד קודם לכן, באמצע יולי, ושם המצב טוב בהרבה בהשוואה לדמוקרטים אך גם לא אופטימלי – לטראמפ יש מאגר מוצלח הרבה יותר לבחור ממנו סגן נשיא ורובם ככולם צפויים להיות ידידותיים יותר לישראל. מנגד, טראמפ עצמו טרוד בשורה של משפטים והשיא צפוי ב-11 ביולי, ימים ספורים לפני ועידת המפלגה, אז יישמע גזר הדין במשפט ההשתקה של טראמפ עם כוכבת הפורנו סטורמי דניאלס.
נכון לעכשיו, נראה שיש סיכוי יותר מסביר שלפחות אחד משני המועמדים, ואולי גם שניהם, לא יהיו על הטיקט בנובמבר. כך או אחרת, אנחנו צפויים לחודשים ארוכים בהם נשמע יותר על הצרות של המועמדים ופחות על מהות, תפיסות עולם ותוכניות לעתיד של המעצמה הגדולה בעולם.
האויבים לא מחכים
בזמן שארה"ב מתקשה לשדר עוצמה, השנה האחרונה עומדת בסימן הקרנת עוצמה אנטי-אמריקאית ואנטי-מערבית בכל זירה – במזרח אירופה, רוסיה הצליחה לסכל התקפות נגד ואחרי תקופה קשה בשדה הקרב, הצליחה להתקדם מערבה בחלק מהאזורים. הצבא הרוסי מקבל אספקה של כטב"מים מאיראן, ומוקדם יותר החודש ביקר פוטין בצפון קוריאה, לראשונה זה 24 שנה. במהלך הביקור נחתם הסכם ביטחוני בין שתי המדינות, ולאחריו נשמעו דיווחים כי צפון קוריאה תשלח כוחות הנדסה לסייע לרוסים להתבסס בשטחים שרוסיה כבשה מאוקראינה.
במזרח אסיה, סין החריפה בחודשים האחרונים את הטונים והפעולות נגד טייוואן – תמרונים צבאיים שהופכים מאיימים יותר ויותר והצהרות מצד הנשיא שי כי טייוואן היא חלק מסין מעוררים חששות בטאיפיי. פלישה לטייוואן תהיה קו פרשת מים בתולדות סין. אחרי ארבעה עשורים של צמיחה מואצת וטיפוח תדמית של מעצמה לא מאיימת, התקפה סינית בהיקף מלא תקבע סופית את ההכרה שאנו נמצאים בעיצומה של מלחמת העולם השלישית, תזמין צעדי נגד חריפים מצד ארה"ב והאיחוד האירופי, תוביל לשיבוש הסחר העולמי ולמשבר כלכלי ותדחוף את מדינות הציר החדש – סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה – לשתף פעולה וליצור דינמיקה דו-גושית מובהקת.
באזורנו, כידוע, איראן מפגינה ביטחון חסר תקדים – הנוחבות שפלשו לישראל ב-7 באוקטובר היו מצוידים במיטב הנשק האיראני, וגם מערכי התצפית, הרקטות והכטב"מים של החיזבאללה הם רובם ככולם איראנים. כך גם הח'ותים בתימן שמשביתים את תעבורת הספינות בים האדום, והמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, יורים מדי פעם על ישראל ולא חוששים לפעול גם נגד מטרות אמריקאיות. ברקע, ניצבת איראן שמנצחת על מערך השליחים שיצרה וגובה מישראל מחיר בלי שמחיר נגבה מאיראן עצמה.
ישראל נגד חיזבאללה
מאבקי הכוחות העולמיים והאזוריים מקרינים גם על המשוואה הישירה בין ישראל לחיזבאללה, ועל הסיכויים למלחמה רחבה. חיזבאללה כארגון הוא כבר מזמן לא רק מגן השיעים בלבנון – במידה רבה הוא "היהלום שבכתר" בדוקטרינת הכיתור של סולימאני – הארגון החזק ביותר מבין כל אלו שאיראן בנתה במרחב.
לא לחינם נרתעת ישראל במשך חודשים ארוכים ממלחמה בהיקף מלא עם חיזבאללה – היקפי הנשק האדירים שבידי חיזבאללה יובילו בסבירות לא מבוטלת לנפגעים והרס בעורף הישראלי בהיקפים שטרם ראינו. לכך יש להוסיף את האפשרות שארגונים נוספים ואולי גם איראן וסוריה יצטרפו למלחמה. מולם יתייצב צה"ל שחוק, עם ביטחון עצמי מעורער אחרי ה-7 באוקטובר והנהגה מדינית וצבאית שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. כשלון ישראלי יעלים סופית את שאריות ההרתעה הישראלית, הנחוצה לשמירה על הסדר האזורי.
לישראל כוחות ואמצעי לחימה שיוכלו להנחית מכה אנושה על חיזבאללה ועל לבנון בכללותה. תבוסת חיזבאללה תעלה ביוקר לאיראן ותפגע לא רק בשיעים בלבנון – חיזבאללה מהווה רצועת הגנה ראשונה נגד ישראל ולכן פגיעה אנושה בחיזבאללה לא רק תערער את כל המערך האזורי שהקימו האיראנים אלא גם תפגע משמעותית בהרתעה האיראנית וביכולתה לאיים באופן ישיר ומיידי על ישראל.
ללא חגורת ההגנה שלה, איראן תיוותר חשופה מול ישראל. המתקפה האיראנית הכושלת ב-14 באפריל ותקיפת הנגד הכירורגית של ישראל על אחד ממערכי הנ"מ האיראנים, הוכיחו כי לישראל יכולת להגן בצורה יעילה על מתקפות איראניות, מה שאי אפשר לומר על יכולות ההגנה האיראניות. במילים אחרות – בהתמודדות ישירה של איראן מול ישראל המאזן נוטה בבירור לטובת ישראל ולכן האיראנים ינסו להימנע מתרחיש כזה.
עכשיו זה הזמן?
מול כל ההתפתחויות האלו, מתבהרים שני דברים. הראשון: אם המדינות האנטי-אמריקאיות רוצות לבצע מהלכים אסטרטגיים שיחזקו את מעמדן, עכשיו זה הזמן. במקרה של ישראל מול חיזבאללה, הרי שהקולות שעולים מישראל לשקם את הצבא ולהיערך שנה-שנתיים למלחמה, מחזקים את ההכרה אצל נסראללה והאיראנים שאם כבר נדרשת התנגשות מול ישראל, הרי שעדיף לציר האיראני התנגשות כעת ולא בעוד שנתיים כשישראל תהיה מוכנה יותר.
גם בהקשר העולמי נראה כי אויבי המערב נמצאים בפני הזדמנות וספק אם ימצאו את ארה"ב בנקודה חלשה יותר – הנשיא האמריקאי לא מאופס, החברה האמריקאית היא כמו עדר ללא רועה ומדיניות החוץ האמריקאית כבר עסוקה מעל הראש במזרח אירופה ובמזרח התיכון. אם סין, לדוגמה, רוצה באמת לממש את איומה ולפלוש לטייוואן, למרות כל המחירים שיידרשו ממנה, ספק אם תמצא זמן טוב יותר לעשות זאת מאשר בשנה הקרובה.
מאותן סיבות, פריצה של איראן לגרעין צבאי, אם לא עשתה זאת עד עתה, נראית קרובה מאי פעם. מצד אחד, הצהרה על גרעין צבאי תבודד את איראן מהעולם המערבי ותגבה מחיר כלכלי כבד. איראן היא לא צפון קוריאה וספק אם המשטר ישרוד קריסה כלכלית מוחלטת. מצד שני, כשרוסיה מעסיקה את אוקראינה וסין את טיוואן, קשה לראות איך מועצת הביטחון תצליח לקבל החלטה כלשהי נגד איראן. הידוק הקשרים הכלכליים בין סין, רוסיה ואיראן, עשוי להספיק כדי לשמור את המשטרים של כל השלוש יציבים מספיק עד שיגיח סדר עולמי חדש. במילים אחרות, אם אי פעם רצתה איראן לפרוץ לגרעין צבאי אבל חששה לשלם את המחיר – הרי שבימים אלו, המחיר יהיה נמוך מתמיד.
הדבר השני שמתבהר הוא שנקודת המפנה העולמית יכולה להתרחש באזורנו ולשחק לטובת לישראל. בפגישה עם משלחת גנרלים ואדמירלים בדימוס שנערכה אתמול, הצהיר ראש הממשלה נתניהו כי ישראל תיפטר מהחמאס אבל שהאיום המרכזי הוא איראן והיא "בדרך לכבוש את המזרח התיכון, כולל ערב הסעודית" וכי "הם רוצים להפיל גם את ירדן". איומים אלו משקפים את הלך הרוח בירושלים וכנראה גם את המציאות – ישראל אולי תצליח להתמודד עם ארגוני הטרור במעגל הראשון, אך בכל האמור לסדר האזורי, מוטב כי ארה"ב תטיל את מלוא עוצמתה לזירה מול איראן.
הנשיא ביידן מראה ירידה קוגניטיבית ומנהיגותית בשנה האחרונה. הנאום האחרון שלו בו נראה נשיאותי ומפוקס היה כנראה ב-10 באוקטובר, שלושה ימים אחרי ההתקפה של החמאס. זה היה הנאום הכי פרו-ישראלי ופרו-יהודי של מנהיג זר אי פעם, נאום ששווה ללמד בכל בית ספר בישראל. גם הסיוע המסיבי בתחמושת אינו מובן מאליו. אלא שבמלחמת ההתשה הארוכה שאנו נמצאים בה, השיא עדיין לפנינו והוא לא נוגע רק לישראל אלא לכל העולם החופשי, שמגיע אליו מעמדת נחיתות.
אין ספק כמעט שאנו נמצאים בשנים מכריעות לגורל הסדר העולמי והאזורי, ולגורלה של ישראל – "קו ההגנה הראשון של העולם החופשי"' כפי שתוארה לא פעם. כדי שקו ההגנה הזה יישאר יציב, וכדי שהעולם החופשי יצליח להדוף את האיומים שמולו, נדרשת מנהיגת העולם החופשי, ובכן, להנהיג אותו. הצעד הראשון לכך יהיה לבחור נשיא שיציג דרך ברורה וחד משמעית שתשקם את מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב ויוביל את המאבק מול הכוחות שמנגד.
