חוסר הסבלנות ניכר בכל פינה. את חלקו אפשר להבין: מאות אזעקות בחמישה שבועות, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה רציפה, סוחטות פיזית ונפשית גם בלי לחטוף טיל ליד הבית. כשמול העיניים ניצב החלום של מיטוט המשטר האיראני והקמת משטר פרו־מערבי תחתיו, כל דבר פחות נתפס מיד כאכזבה. מלחמה שלא מסתיימת בתוך ימים בנפנוף דגל בבירת האויב מייצרת תחושה שלא היה צריך לצאת אליה מלכתחילה. חוסר הסבלנות מובן. הבעיה מתחילה כשהוא הופך לטיעון אסטרטגי, כזה שמכתיב קו מחשבה שלפיו עצם עצירת המלחמה – ולא פתרון הבעיה שהובילה למלחמה – אמורה להיות מטרת־העל.
קשה גם לקחת ברצינות את מי שדיברו מהיום הראשון על הצורך ב"רגל מדינית", אך הזדעקו מיד כשהוכרזה הפסקת האש שנועדה לאפשר משא ומתן. עוד לפני שהחל, הם כבר מזהירים שייגמר רע.
אין לדעת כמה זמן תחזיק הפסקת האש ואיזה הסכם, אם בכלל, יהיה בסופה. דבר אחד ברור: איראן, שזקוקה להפוגה הזו הרבה יותר מארצות הברית וישראל, תחפש נוסחה שתפסיק את ההפצצות אך תשאיר בידיה שליטה בנכסים שנותרו לה. לא בטוח שנוסחה כזו קיימת.
גם היום, אחרי חמישה שבועות של מלחמה בשידור חי, את רוב הדברים אנחנו עדיין לא יודעים. האם המשטר חטף מספיק כדי לוותר על האורניום המועשר? האם האיראנים ייצאו לרחובות וינסו להפיל אותו, או שהוא ימצא את הדרך להחזיק מעמד? דבר אחד ברור: המשטר הרצחני בטהרן ממשיך להצהיר בפומבי, גם כעת, שהוא חולם להשמיד את ישראל. מי שחושב שהוא היה מוותר על נכסיו האסטרטגיים בלי ביקורי הבית של חיל האוויר, כנראה לא היה כאן בשנים האחרונות.
עד שהתמונה תתבהר, אלו שלוש התובנות המרכזיות ממלחמת איראן השנייה (לא סופי):
1. איראן חטפה חזק – אך נותרה על הרגליים
במונחים אובייקטיביים, מדובר בחמישה שבועות של הצלחה משמעותית, גם אם לא מושלמת: המנהיג העליון חוסל, יחד עם מפקד משמרות המהפכה ועשרות בכירים נוספים. מערך ההגנה האווירית, רוב כלי השייט ועשרות מפעלי תעשיות ביטחוניות הושמדו. חלק גדול, גם אם לא ידוע במדויק שיעורו, ממערך המשגרים והטילים הבליסטיים נפגע. כ־20 אלף יעדים הותקפו במדינה ששטחה כשטח גרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה ביחד.
חזרתו של טראמפ לבית הלבן מסמנת חזרה ברורה למדיניות של Great Power Politics. עוד לפני נאום ההשבעה הוא זנח את השפה הליברלית של העשורים האחרונים וחזר למושגי היסוד של המלחמה הקרה: גושים יריבים, חצרות אחוריות, ריבונות, גבולות ונאמנות. מושגים כמו גיוון, הכלה ומוסר אוניברסלי נדחקו לשוליים, וארצות הברית חזרה להתמקד בביצור כוחה ובהחלשת מתחרותיה
הטבעיות שבה התקבלו הדיווחים על מטסי חיל האוויר מעל טהרן אומרת הכל. איראן תפקדה פחות כמעצמה אזורית ויותר כארגון טרור שאמנם מסוגל לנהל אש מתמשכת, אך לא מסוגל להגן על נכסיו מפני אויב המרוחק אלפיים קילומטרים ממנו. ישראל פעלה בטהרן כמעט כפי שפעלה בחאן יונס. וזה עוד לפני שדיברנו על ההפצצות האמריקאיות, שהיוו את עיקר הכתישה – הם אמנם איבדו כמה מטוסים אבל הפציצו בשיטתיות תשתיות איראניות שנבנו במשך שנים.
בשורה התחתונה, הצבא האיראני חטף כמו שלא חטף מעולם; כל מדינות האזור הבינו שאיראן היא איום קיומי, והסדר האזורי שאחרי המלחמה ייקח זאת בחשבון. ישראל, שהוכיחה שהיא השחקן החזק ביותר במרחב, צפויה להשתלב בו בעמדת מפתח. גם ארצות הברית הפנימה שמכל בנות בריתה, ישראל היא היחידה שניתן לסמוך עליה באמת: מדינות המפרץ רכשו נשק אמריקאי במאות מיליארדים אך חששו להפעיל אותו, והאירופאים? הם מתעקשים להישאר לא רלוונטיים.
מן העבר השני, איראן סגרה את מצר הורמוז, הקפיצה את מחירי הנפט והמשיכה לנהל אש בכל הזירות, למרות חודש של הפצצות כבדות. היא עדיין מחזיקה במאות קילוגרמים של אורניום מועשר ובמאות צנטריפוגות המוסתרות במקומות שונים במדינה. כלומר, הסכנה הגרעינית לא חלפה. ייתכן גם שהמשטר החדש יהיה קיצוני אף יותר, במיוחד כשהוא חרד ליציבותו. מנקודה זו ייצא המשא ומתן לדרך.
2. המלחמה באיראן היא לא רק על איראן
חזרתו של טראמפ לבית הלבן מסמנת חזרה ברורה למדיניות של Great Power Politics. עוד לפני נאום ההשבעה הוא זנח את השפה הליברלית של העשורים האחרונים וחזר למושגי היסוד של המלחמה הקרה: גושים יריבים, חצרות אחוריות, ריבונות, גבולות ונאמנות. מושגים כמו גיוון, הכלה ומוסר אוניברסלי נדחקו לשוליים, וארצות הברית חזרה להתמקד בביצור כוחה ובהחלשת מתחרותיה.
בתוך שנה הספיק טראמפ לעשות סדר בחצר האחורית שלו עם ההשתלטות על תעלת פנמה ועל ונצואלה, לדחוף את מדינות האזור לשקול מחדש קשרים עם סין, ולהתקרב כפי הנראה גם לסיבוב עם קובה. הוא נכשל (בינתיים) בתוכניתו המוצהרת להשתלט על גרילנד, אבל עשה צעדים ראשונים כדי לשבור את המונופול הסיני על חומרי גלם קריטיים כשהציע חסות אמריקאית להסכמי שלום באפריקה (רואנדה-קונגו), במזרח אסיה (תאילנד-קמבודיה) ובקווקז (אזרבייג'אן-ארמניה), בתמורה לגישה למחצבים ולנתיבי סחר קריטיים; במאי לפני שנה יצא למסע דילוגים במפרץ הפרסי וחזר עם עסקאות במאות מיליארדים, תוך שהוא מבסס מחדש את מעמדה של ארה"ב באזור, אחרי נסיונות ההתבססות של סין באזור בימי ממשל ביידן.
איראן משתלבת במערכה הזו. מעבר לגרעין ולטילים, מדובר בצעד נוסף בשרשרת מהלכים שנועדו לפגוע בציר סין-רוסיה. איראן היא לא רק איום על ישראל והמפרציות – בנות בריתה של ארה"ב – היא גם ספקית אנרגיה מרכזית של סין וספקית נשק חשובה לרוסיה, והיא יושבת על צומת מפתח בנתיבי הסחר שבייג’ינג בונה לאירופה. בלעדיה, תאבד סין מנוף לחץ משמעותי על המערב.
הטבעיות שבה התקבלו הדיווחים על מטסי חיל האוויר מעל טהרן אומרת הכל. איראן תפקדה פחות כמעצמה אזורית ויותר כארגון טרור שאמנם מסוגל לנהל אש מתמשכת, אך לא מסוגל להגן על נכסיו מפני אויב המרוחק אלפיים קילומטרים ממנו. ישראל פעלה בטהרן כמעט כפי שפעלה בחאן יונס
למעשה, טראמפ נוקט גישה המזכירה את האסטרטגיה שישראל אימצה לאחר ה‑7 באוקטובר: לא הסתערות ישירה על "ראש התמנון", אלא פירוק שיטתי של זרועות הפרוקסי בזירות השונות, עד שהמרכז נותר חשוף יותר וחסר עומק אסטרטגי. המהלכים באמריקה הלטינית, בקווקז, במפרץ הפרסי, באפריקה ובדרום‑מזרח אסיה כולם חלק מתבנית אחת – קידום אינטרסים אמריקאיים על חשבון האינטרסים של סין ורוסיה, והחלשת מרחבי הפעולה שלהן לפני עימות עתידי אפשרי, ישיר או עקיף.
עבור סין, זהו מצב חדש ולא נוח. במשך עשורים היא התעצמה בשקט, התרחבה לכל יבשת, ובנתה לעצמה רשת גלובלית, מתוך ידיעה ברורה כיצד המערב יגיב – או ליתר דיוק, כיצד לא יגיב – לכל מהלך. כעת היא ניצבת מול אמריקה שאינה מעניקה עוד גישה חופשית לשווקים, למשאבים ולביטחון מבלי לדרוש מחיר. היא מתמודדת עם נשיא שמסוגל לשנות את החוקים בלי התראה מראש ואז לשנות אותם שוב בציוץ. כתוצאה מכל אלו ולראשונה זה שנים, בייג׳ינג נאלצת לעצור ולשקול היטב כל צעד מול אמריקה שכבר לא מחלקת מתנות בחינם.
3. ממערב אירופה נשאר רק השם
שבועיים לפני שפרצה המלחמה, בנאומו בוועידת מינכן, שאל מזכיר המדינה רוביו את האירופאים ישירות: "במה אתם מאמינים? עבור איזה ערכים אתם נלחמים?". התשובה שכל מנהיגי מערב היבשת נתנו היא חד-משמעית: אנחנו לא נלחמים. כולם כאיש אחד סרבו להתערב מול אחד המשטרים האפלים בעולם. גם כשהוא ניסה להשיג נשק גרעיני. גם כשהוא ירה לראשונה לאיחוד האירופי (קפריסין), גם כשהוא ירה לראשונה על חברת נאט"ו (טורקיה) וגם כשהוא חסם ייצוא נפט לאירופה עצמה – הם סרבו להילחם.
ראש ממשלת בריטניה סטארמר הצהיר כי "זו לא המלחמה שלנו". וטוב שכך, שכן גם אם היה רוצה להתערב, ספק אם היה לו איך – הצי הבריטי, זה שפעם "שלט בגלים", נותר בלי ספינות מלחמה כשירות; נשיא צרפת מקרון, קרא לעצור את המלחמה כבר בשעות הראשונות שלה, ובהמשך, סרב לאפשר מעבר בשטח צרפת למטוסים אמריקאים עם ציוד לישראל; ספרד לקחה את זה צעד קדימה כשסרבה לאפשר למטוסים אמריקאים שימוש במרחב האווירי בדרך לאיראן.
אותם מנהיגים שרצים בזעקות שבר לבית הלבן בכל פעם שפוטין עושה שרירים במזרח אירופה, סרבו להשתתף בכל צורה שהיא במלחמה עם איראן. בכך הצליחו, ככל הנראה, לעשות בכוחות עצמם את מה שפוטין מנסה לעשות כבר 25 שנה, והסובייטים ניסו עוד לפניו – לשים סוף לברית נאט"ו במתכונתה הנוכחית. "ארה"ב לא צריכה כלום מנאט"ו, אבל לעולם לא נשכח זאת", הכריז טראמפ בתגובה לסירוב האירופאים לעזור.
רק בשנה שעברה הוא הכריח את חברות הברית להגדיל את ההוצאה הביטחונית שלהן ל-5% מהתוצר, אחרי שבמשך שנים החזיקו צבא מינימלי והסתמכו על ההגנה האמריקאית שניתנה כמעט בחינם. אחרי ההתנהלות שלהם בחודש האחרון, כדאי שייכנסו בעצמם לכוננות ספיגה.
