הסקרים המתפרסמים בחודשים האחרונים בטורקיה מעלים תמונה קודרת עבור הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. המשבר הכלכלי החמור שחווה המדינה – הכולל פיחות דרמטי במטבע, אינפלציה דוהרת ודלדול יתרות המט"ח שמעלות חשש לחדלות פרעון – שחק את הבייס הפוליטי שלו, המבוסס בעיקר על המעמדות הנמוכים במדינה.
המדיניות הכלכלית המופקרת של ארדואן וההרפתקאות הצבאיות והמדיניות אליהן גרר את ארצו הביאו אותו למצב הזה – ועכשיו הוא מחפש מוצא מהפלונטר.
הלחץ מהפסד בבחירות הוא אותנטי. ארדואן כבר חווה מכות אלקטורליות. בבחירות ביוני 2015 זכתה מפלגתו ב־258 מושבים, 18 פחות מהנדרש לרוב. מאחר שהפרלמנט מורכב מארבע מפלגות בלבד, בשל אחוז החסימה הגבוה במיוחד של 10%, התקשה ארדואן למצוא שותפה קואליציונית.
הפרלמנט פוזר וטורקיה הלכה למועד ב' בנובמבר של אותה שנה. הפעם הושג הרוב הנדרש. במקרה אחר, בבחירות לעיריית איסטנבול, בהשתתפות כ־9 מיליון בוחרים, הפסיד המועמד של ארדואן בהפרש של 13 אלף קולות. עתירה השיגה ביטול של הבחירות בשל היותן צמודות מדי ובשל טענות על זיופים. העתירה התקבלה – ובבחירות החוזרות הובס המועמד של ארדואן בהפרש של 9%.
המשבר והבידוד
השחיקה בלירה הטורקית נמשכת כבר שנים. ארדואן ביקש להמריץ את הכלכלה, והוריד את הריבית בניסיון להציף את המשק בכסף זול שיביא לפתיחת עסקים ולעלייה מהירה ברמת החיים. הרי הבייס שלו הוא פשוטי העם, והוא רוצה להרים אותם למעמד הביניים. חברות טורקיות יכלו להשיג הלוואות במט"ח בקלות יחסית ולכל מטרה, בעוד שעיקר המסחר שלהן היה בלירה.
אבל אחרי משבר 2008 צנחו ההשקעות הזרות בטורקיה, התיירות נפגעה (בין השאר בגלל סכסוכים של ארדואן עם שורה ארוכה של מדינות), הייצוא לא צמח מספיק – ושני ציוצים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב־2016 שבהם רמז על סנקציות, הספיקו כדי להכות במטבע הטורקי. ארדואן עוד הוסיף להתעקש ולהוריד את הריבית, מתוך מחשבה מקורית שהדבר יביא בסוף הדרך לייסוף המטבע – וגם פיטר את מי שניסה לטעון אחרת, כמו נגיד הבנק המרכזי.
באוגוסט 2008, ימי משבר הסאב־פריים העולמי, ניתן היה לקנות דולר אחד ב־1.18 לירות טורקיות. בסוף 2013 כבר היה צורך בשתי לירות. כשטראמפ נבחר לנשיא בנובמבר 2016 דולר אחד כבר היה שווה 3.16 לירות. ציוציו של טראמפ ריסקו את המטבע הטורקי ל־6 לירות לדולר.
ואז הגיעה הקורונה שריסקה לחלוטין את התיירות בטורקיה, פגעה קשות בענפים אחרים ופגעה גם בכוח הקנייה הטורקי. בעת כתיבת שורות אלה דולר אחד שווה 13.61 לירות. טורקיה הפכה למורעבת למט"ח, רמת החיים צנחה בצורה דרמטית, חברות האשראי הבינלאומיות הורידו את הדירוג ל־Bּ פלוס, פסע מדירוג "זבל".
טורקיה מגיעה למשבר הזה מבודדת מבחינה מדינית, וארדואן מבין שבשביל להחזיר את ההשקעות למדינה כדאי לשים את האגו בצד. ללא הזרקה של מיליארדי דולרים לכלכלה הטורקית, הוא עלול לאבד את השלטון.
זמן קצוב
הבחירות הכלליות ייערכו בחודש יוני בשנה הבאה, מה שמותיר לארדואן 14 חודשים להחזיר לעצמו את התמיכה העממית. הדרך, כאמור, עוברת בשיקום היחסים עם מדינות האזור והמעצמות, והחזרת ההשקעות לטורקיה. במזרח התיכון ישנן כמה מדינות שארדואן הצהיר שברצונו לחדש איתן את היחסים – סעודיה, איחוד האמירויות, ישראל ומצרים.
כל המדינות הללו מסוכסכות במשך שנים עם טורקיה. חמוש באגו ובאמונה פנימית שטורקיה תחת הנהגתו תשוב לימי הזוהר שלה כמעצמה ההגמונית באזור, שלח ארדואן זרועות לכל עבר, התערב במלחמות אזרחים, ניתק קשרים, איים ושלח אולטימטומים לכל עבר.
בפועל, ארדואן הצליח לקרב בין מדינות בברית נגדו, ולהכניס עצמו לבידוד מדיני. האירוניה ההיסטורית היא שבשנותיו הראשונות הוגדר ארדואן כמנהיג היחיד שמקובל הן בוושינגטון, הן במוסקבה, הן בבירות אירופה והן ברחבי המזרח התיכון. אחרי תקרית המרמרה ב־2010 הוא פעל להכניס את ישראל לבידוד מדיני, ונראה היה שהוא אף מצליח בכך.
עשור ויותר לאחר מכן היוצרות התהפכו, טורקיה מבודדת וישראל נהנית מיחסים טובים בדיוק באותם מקומות שבהם הייתה פעם טורקיה לאורחת מבוקשת.
אנטומיה של החרבת היחסים
בעבר היה הציר הטורקי־ישראל כוח חשוב בייצוב האזור. הקשר האסטרטגי בין המדינות הגובלות משני צדדיה של סוריה היווה איום צבאי על משטר אסד, שנאלץ לקבל תכתיבים כמו הפסקת התמיכה ב־PKK, ארגון הטרור שפועל לעצמאות כורדית בטורקיה. כשתקפה ישראל ב־2007 את הכור הסורי, השליכו הטייסים מכלי דלק נתיקים בשטחה של טורקיה.
הדבר גרם לזעם באנקרה משום שהציג את טורקיה כמי ששיתפה פעולה עם ישראל, אולם רק שנה לאחר מכן תיווכה טורקיה בין ישראל לסוריה במאמץ להגיע להסדר. התיווך הסתיים במבצע עופרת יצוקה בינואר 2009, כששוב מוצגת טורקיה בעולם הערבי כמי ששיתפה פעולה עם ישראל ויצרה ענן מסך בדמות שיחות השלום.
הפעם ארדואן לא התכוון לעבור לסדר היום. הוא הבין שאם ברצונו לזכות בתמיכה הערבית להיותו המעצמה האזורית, הוא חייב לבדל עצמו מישראל. באירוע בהשתתפות הנשיא דאז שמעון פרס הוא האשים את ישראל בפשעי מלחמה ועזב בזעם את האולם. מאז פעל להרחיק עצמו מישראל, כשהשפל ביחסים הגיע בפרשת המרמרה.
ארגונים טורקיים פרו פלסטיניים, בברכתו של ארדואן, הוציאו משט שמטרתו המוצהרת היתה לפרוץ את המצור על עזה, מצור שנולד מהשתלטות החמאס על הרצועה ופעילות הטרור נגד ישראל. על האוניות שהו עשרות פעילי טרור ושכירי חרב, וכשהשתלטה ישראל על הספינות, הם תקפו את לוחמי השייטת באלות ובמוטות ברזל ופצעו קשה שניים מהם.
הלוחמים פתחו באש חיה והרגו תשעה מהפעילים. ארדואן השתולל. הוא דרש פיצוי – שאותו קיבל שנים לאחר מכן בתיווכו של נשיא ארה"ב ברק אובמה – והיחסים המדיניים בין ישראל לטורקיה גוועו לחלוטין.
האביב הערבי שהגיע חודשים ספורים לאחר המרמרה פתח אפשרויות בפני מדינות האזור ששמרו על יציבות לנוכח גלי ההפיכות ומלחמות האזרחים. איראן, טורקיה, ישראל ומדינות המפרץ נותרו השחקניות החשובות, ושתי הראשונות פעלו כל אחת בתורה כדי להשיג הגמוניה אזורית.
הדחת חוסני מובארק ב־2011 ועלייתו לשלטון במצרים של איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי ב־2012, היוו עבור ארדואן הזדמנות בלתי חוזרת. לראשונה שלטון איסלמיסטי במדינה ערבית חשובה, כזה שיכול ליצור ברית עם הטורקים כדי לממש את חלומו של ארדואן לחזרה לימי האימפריה.
ירח הדבש ביחסי טורקיה־מצרים, כמעט במקביל להחרפה ביחסים בין ישראל לשתי המדינות, התבטא למשל במבצע עמוד ענן ב־2012. ישראל חיסלה את מי שכונה רמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי ותקפה מהאוויר ברחבי הרצועה. מורסי, שראה עצמו פטרון של החמאס, ייצג את הארגון בשיחות שנערכו לאחר המבצע וגיבש עם ישראל הבנות.
ארדואן העניק גיבוי מדיני נרחב למורסי והצטרף למי שראה בישראל כאחראית ואשמה בהסלמה. אולם בקיץ 2013 הודח מורסי בהפיכה צבאית, למגינת לבו של ארדואן ולשמחתה של ישראל. הגנרל א־סיסי נכנס במקומו והפך את מצרים לבת ברית קרובה ביותר של ישראל.
ארדואן מעולם לא סלח לא־סיסי. ההדחה רדפה אותו שנים גם ברמה האישית – בהלוויתו של מורסי שש שנים לאחר הדחתו נצפה ארדואן בוכה – וגם ברמה האידיאולוגית, לנוכח אובדן אבן דומינו חשובה בהרכבת האימפריה הטורקית החדשה.
כבוד לאומי
היחסים עם סעודיה ואיחוד האמירויות עברו מספר זעזועים בחמש השנים האחרונות. מדינות המפרץ, בעלות המשטרים המלוכניים, כעסו על תמיכת הטורקים באחים המוסלמים באירועי האביב הערבי. יחד עם קטאר השפיעו הטורקים רבות על המתרחש, באופן שיצר איום קיומי למשטרים במדינות המפרץ העשירות. ארדואן מצדו סבר שאיחוד האמירויות הייתה בין המדינות שעמדו מאחורי ניסיון ההדחה הכושל שלו ביוני 2016.
מול סעודיה היה ארדואן זהיר יותר, אבל כשהגיעה ההזדמנות הוא לא יכול היה להתאפק. באוקטובר 2018 נרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, מתנגד ידוע למשטר הסעודי, בשגרירות סעודיה באיסטנבול, אחרי שעבר עינויים וגופתו בותרה.
כל הסימנים הובילו ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן כמי שנתן את ההוראה. ארדואן פעל להביא את בן סלמאן לדין. לרגע נדמה היה שהאמריקנים מיישרים איתו קו, אבל בסופו של דבר איש לא העז לפגוע ביורש העצר הסעודי מחשש לניתוק היחסים.
האמריקנים הטילו סנקציות על אזרחים סעודים שסברו שהיו קשורים לרצח, אבל ארדואן לא נרגע. חאשוקג'י תמך בקטארים במאבקם בסעודיה, ביקר את הנשיא טראמפ ואת המשטרים השונים במפרץ ובראשם סעודיה וזכה לפופולריות רבה בעולם הערבי. חיסולו על אדמת טורקיה נתפס כפגיעה בכבוד הלאומי הטורקי.
גם עם הרוסים והאמריקנים הצליח ארדואן להסתכסך. התנהגותו הבריונית הביאה כנראה את האמריקנים לפעול בשקט להדחתו, אם כי הדבר לא הוכח. בשלהי ממשל אובמה הראה לו הנשיא האמריקני יחס עוין, כשהשיא היה כשלאחר ניסיון ההתנקשות בארדואן, דרש זה את הסגרתו של פתהוללה גולן יריבו, שחי בארה"ב, ולא נענה.
גם טראמפ העמיד את ארדואן במקום, כשהזכיר את האפשרות לסנקציות כלכליות. ארדואן לא קיבל מערכות נשק שרצה מארה"ב ופנה לרוסים לרכישת מערכות מקבילות – מה שהוביל להוצאתו מפרויקט ה־F35. גם הנשיא הנוכחי, ג'ו ביידן, נוהג בארדואן בקשיחות.
ייתכן שעכשיו, על רקע המתיחות באוקראינה, תימצא הזדמנות עבור הטורקים לחמם את היחסים עם האמריקנים. עם הרוסים ארדואן נלחם באמצעות פרוקסי בכמה חזיתות, ובראשן סוריה ולוב. בגזרת אידליב הפילה טורקיה לפני כמה שנים מטוס קרב רוסי. כעת היא תומכת באוקראינה בסכסוך נגד הרוסים.
חזרה לאימפריה
כל הסכסוכים הללו לא נולדו במקרה, מקורם בתפיסות אידיאולוגיות של ארדואן. מדיניותו כמנהיג טורקיה הוגדרה לא אחת כניאו־עותמאניזם, קרי מדיניות שמבקשת להחזיר לטורקיה את מעמדה בימי האימפריה העותמאנית. הכוונה היא להפוך למעצמה החשובה במזרח התיכון ובצפון אפריקה, וכן בשטחו המזרחי של הים התיכון. ארדואן רואה עצמו מגן הסונים ומגן הטורקים והעמים הקרובים אתנית לטורקיה.
רצונו לחדש את ימי הזוהר עומד בבסיס מדיניות החוץ, כמו גם במדיניות הפנים. החזרתו של האיסלם למרכז הבמה הפוליטית, בניגוד לדוקטרינה הכמאליסטית של אתא טורק שביקשה להפוך את טורקיה למדינה מערבית וחילונית, אינה נובעת רק ממניעים דתיים.
טורקיה צריכה להציג מודל מודרני של הח'ליפות האיסלמית, שבו היא הדומיננטית, ולכך חשוב מאד הרכיב האיסלמי – איסלם הייתה הדת של האימפריה והיא שימשה ככלי מחבר לעמים השונים תחת הדגל העותמאני.
אבל גם הזהות האתנית חשובה ביותר, והאומה הטורקית היא עמוד השדרה בדוקטרינה הזאת. היא זו שתספק את בסיס העוצמה הכלכלית והצבאית ליצור מעצמה איסלמית מודרנית. ארדואן מקפיד לשמור כל השנים על יחסים קרובים עם רפובליקות במרכז אסיה שקרובות אתנית לטורקיה, בראש ובראשונה אזרביג'אן שהיא האחות הקטנה של טורקיה ואזרחיה דוברי טורקית בניב מעט שונה. גם קזחסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן הן מדינות עם קרבה תרבותית לטורקיה.
ובדומה לימי האימפריה, גם כעת היחס הטורקי לערביי המזרח התיכון מתנשא. ארדואן רואה עצמו כמגן הסונים מצד אחד, אולם כהגמון עליהם. לכן טורקיה מעורבת במספר רב של זירות לחימה ברחבי העולם הערבי, ומגייסת צעירים ערבים לתפקיד בשר התותחים במלחמות אלה – בסוריה ובלוב למשל – בהדרכת קצינים טורקיים.
מתחרה אפשרית על ההגמוניה הטורקית היא איראן. היחסים בין המדינות מורכבים – הן אומנם משני צדי המתרס בסכסוך הסוני־שיעי, אך הן גם נוהגות לשתף פעולה לעיתים. טורקיה רכשה נפט איראני תמורת סחורות תוך עקיפת הסנקציות לפחות עד מאי 2019.
לאיראנים ולטורקים יש אינטרסים משותפים, כמו איבתם למשטר בסעודיה, או התנגדותם לעצמאות כורדית. מצד שני, כוחות פרוקסי איראניים וטורקיים נלחמים בסוריה אלה באלה וכך גם בלוב. שתי המדינות מתחרות על ההגמוניה האזורית, אם כי בשלב זה הטורקים מסתפקים בהנהגה הסונית.
מפשירים יחסים
כעת פועל ארדואן להפשרת היחסים עם מדינות האזור. ויש פה דילמה. אם אכן המשוואה היא שהבידוד המדיני פוגע בכלכלה וממנה בפופולריות שלו – הרי שלמדינות האזור יש אינטרס לשמור על ריחוק מארדואן, ולהמתין למחליפו. מצד שני, הקשר עם טורקיה עשוי להיות חשוב במאבק באיראנים, בשעה שהם מתקרבים להסכם גרעין עם ארה"ב, הסכם שיקרב אותם לפצצה.
בנובמבר האחרון הגיע יורש העצר האמירתי מוחמד בן זאיד לביקור בטורקיה. השניים חתמו על שורה של מזכרים, אבל גולת הכותרת הייתה התחייבות אמירתית להשקיע 10 מיליארד דולר בכלכלה הטורקית הרעבה למט"ח. בפברואר הגיע ארדואן לביקור גומלין באמירויות, וניכר היה הרצון הכן בחיזוק היחסים.
מול ישראל נוקט ארדואן לאחרונה מדיניות פיוס, תוך שינוי מוחלט של הטון. בחודש יולי התקשר לנשיאה הטרי של ישראל, יצחק הרצוג, בירך אותו על כניסתו לתפקיד ודן איתו בשיתופי פעולה בתחומים שונים. בנובמבר האחרון, לאחר שסייע בשחרורם של שני אזרחים ישראלים שנעצרו בטורקיה, שוחח עם ראש הממשלה נפתלי בנט בטלפון, וזה הודה לו על הסיוע. הפרשה כולה נראית כמבוימת, במטרה להעניק לארדואן נקודות.
חודש לאחר מכן הגיעה משלחת רבנים לטורקיה, וארדואן יצא מגדרו כדי להנעים את ביקורם, ואף נענה לבקשתם לסייע בבניית בית כנסת בצפון קפריסין. כעת מגיע שיאו של תהליך התחממות היחסים, עם ביקורו הרשמי הצפוי של הנשיא הרצוג בטורקיה.
מול מצרים צפויה לארדואן עבודה קשה הרבה יותר. בניגוד ליחסיו עם ישראל ואיחוד האמירויות, הקשר עם מצרים נותק לחלוטין לאחר הדחת מורסי. אבל ארדואן אותת בחודשים האחרונים שהוא מעוניין בהפשרת היחסים, ונציגים משתי המדינות קיימו מגעים במאי ובספטמבר האחרון במטרה למצוא דרך לבצע זאת.
עם סעודיה מנהלת טורקיה שיחות מזה מספר חודשים, והייתה אף שיחת טלפון בין ארדואן למלך הסעודי סלמן. כל הבליץ המדיני הזה, כזכור, נועד להזרים כסף, לשקם את הכלכלה הטורקית – ולשקם את מעמדו האישי של ארדואן. ועם זאת – השחקנים כולם יודעים עד כמה הפכפך הנשיא הטורקי, ואיך הוא יכול לשנות בשנייה את עורו.
ולכן, צעדי הנורמליזציה צפויים להיות מדודים. יש עוד הרבה שאלות באוויר – מה, למשל, יעלה בגורלן של זירות הלחימה השונות בהן נמצאת טורקיה מצדו השני של המתרס ביחס למדינות שאיתן היא מבקשת להפשיר יחסים. אבל השאלה הגדולה מכל היא האם מתקפת הדיפלומטיה של ארדואן תצליח – והאם יצליח בזמן שנותר לו לשקם את מעמדו, ולנצח את בחירות 2023.
