יום שני ה־16 בספטמבר 1968 בשעות הערב, התרחש אירוע תקדימי בישראל. קטיושות נורו אל עבר ישוב ישראלי. המטח הראשון שוגר דווקא מירדן, לעבר בית שאן, וגרם למרבה המזל למספר פצועים בלבד, ללא אבידות בנפש.
שלושה חודשים לאחר מכן, ב־31 בדצמבר, ספגה לראשונה קריית שמונה מטח קטיושות ראשון ושלושה הרוגים ראשונים. העיירה הקטנה, שהפכה תוך שנים ספורות לעיר הצפונית בישראל, הייתה במשך מספר עשורים ליעד העיקרי לירי תלול־מסלול מלבנון. לכל אורך שנות ה־90 שוגרו כ־300 קטיושות ופצצות מרגמה לעבר העיר, שגרמו למותם של חמישה אזרחים וחייל אחד ול־167 פצועים.
מערכות ההגנה האוויריות של ישראל: הסחורה הכי חמה בשוק
לא כל יירוט הוא ברכה: ההשלכות השליליות של סיפור ההצלחה הטכנולוגי
עם השנים הלך והתרחב מגוון האיומים. אויבי ישראל הכירו בקושי לפרוץ את גבולות המדינה מצד אחד, ובקלות ובאפקטיביות הגבוהה של תקיפת העורף הישראלי באמצעות נשק תלול־מסלול מהצד השני. הרקטות הקטנות, הקלות והזולות הפכו לנשק המועדף על ארגוני הטרור שנלחמו בישראל. היה קל להבריח, להסתיר ולשגר אותן, והן היו זמינות לרכישה בכמויות גדולות.
איום משמעותי
הרקטות היו ברובן פרימיטיביות ולא מדויקות, אך במספרים גדולים הן הפכו לאיום משמעותי. במלחמת לבנון השנייה, עדיין בלי כיפת ברזל, שוגרו כ־4,200 רקטות לעבר ישראל. למרות שכמעט 80% מהן לא הצליחו לפגוע באזורים מיושבים, אותם 20% שפגעו גרמו למותם של 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף, 12 חיילים, ולכ־2,000 פצועים. החיים בצפון ישראל, באופן חסר תקדים, נעצרו ליותר מחודש.
השיגור המתועד הראשון של רקטה מרצועת עזה התרחש ב־16 באפריל 2001, לכיוון שדרות. הייתה זו רקטת קרקע־קרקע קטנה ופשוטה עם חצי ק"ג חומר נפץ בלבד. יהודה בן ממן, קצין הביטחון של שדרות, העיד כי "זה נראה פרימיטיבי ולא מאיים בכלל… היינו בטוחים שזה חד פעמי". אלא שזה לא היה חד פעמי כלל. ההתקפות מעזה גדלו באופן אקספוננציאלי – בשנת 2001 שוגרו ארבע רקטות לשטח ישראל, ב־2003 שוגרו 155 רקטות וב־2006 – כמעט 2,000 רקטות בשנה. ב־7 באוקטובר 2023 נפתחה מלחמת 'חרבות ברזל' במטח אחד רציף של כ־3,000 רקטות.
לאורך השנים השקיעה ישראל מאמצים אדירים בהתמודדות עם האיום תלול־המסלול: כדי לסכל הברחות מהים, יצא חיל הים לשורה של מבצעים, ולפחות שלוש אוניות עמוסות נשק נתפסו בין 'עופרת יצוקה' ל'צוק איתן'. כדי לסכל הברחות מהקרקע פעל חיל האוויר, על פי פרסומים זרים, בסודן ובמקומות נוספים כדי לפגוע בשרשרת הייצור והאספקה של רקטות שנועדו לרצועת עזה. וכאשר ארגוני הטרור פנו לייצור עצמי או הצליחו בכל זאת להבריח רקטות מתוצרת חוץ לרצועה – יצא צה"ל לשורה של מבצעים בשטח הרצועה.
ממבצעים למלחמה כוללת
את המאמץ המבצעי ברצועת עזה ניתן לחלק לארבעה חלקים: ב־2004־2008, השנים שלפני 'עופרת יצוקה', יצא צה"ל למספר מבצעים קצרים ברצועה שלא הצליחו להביא לשינוי מהותי. בין דצמבר 2008 לאוגוסט 2014 יצא צה"ל לשלושה מבצעים גדולים – 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. אלה השיגו שקט יחסי זמני, אך לא מנעו מארגוני הטרור לשוב ולהתחמש. התקופה שבין 'צוק איתן' ב־2014 ל'מגן וחץ' ב־2023 התאפיינה בניסיונות למסד מנגנוני הסדרה מול ארגוני הטרור ברצועה. היא כללה ארבעה סבבי לחימה גדולים ומספר ימי לחימה מוגבלים שהלכו והתגברו בעצימותם.
לבסוף, באוקטובר 2023, פרצה מלחמת 'חרבות ברזל' שתשנה, יש לקוות, את המצב מן היסוד.
עד 'חרבות ברזל', צה"ל ניסה שוב ושוב לדכא את ירי הרקטות וליצור הרתעה מול חמאס וארגוני הטרור ברצועה, ונכשל בכך שוב ושוב. במציאות של אפשרויות הרתעה מוגבלות וחוסר רצון פוליטי לשוב ולכבוש את רצועת עזה, הדבר הטוב ביותר שישראל יכלה לעשות היה "לכסח את הדשא". להנחית מדי פעם על הרצועה מכה צבאית משמעותית מספיק כדי לחזק את ההרתעה ולהשפיע על יכולתם ונכונותם של ארגוני הטרור לשוב ולתקוף את ישראל לפרק זמן הארוך ביותר האפשרי.
צה"ל והארגונים הפלשתיניים, בעיקר חמאס, מצאו עצמם במרוץ חימוש – ישראל שיפרה את איסוף המודיעין ואת דיוק הטילים, וחמאס נסוג עוד יותר לתוך האזורים המיושבים, והתחפר מתחתיהם. העזתים שיפרו את היכולות הרקטיות, וישראל שיפרה ללא הרף את היכולות ההגנתיות שלה עם "כיפת ברזל". פיתוחים מסוג זה הם שאפשרו לישראל לכסח את הדשא בכל פעם לאותו גובה ־ כלומר להשיג שקט לתקופות ארוכות, למרות האתגר ההולך וגובר. במילים אחרות – כיוון שארגוני הטרור הלכו והשתפרו, צה"ל נדרש להשתפר בעצמו כל העת על מנת להצליח לסיים מבצע לחימה בתוצאה דומה למבצע הקודם. אם לא היה משתפר, אפילו התוצאות המוגבלות שהצליח להשיג לא היו מובטחות.
מערכת ההגנה הרב שכבתית
לכל אורך שנות הלחימה בארגוני הטרור, ועל רקע חוסר היכולת להשמיד את האיום לחלוטין, הגדילה ישראל באופן דרמטי את מאמציה בתחום מערכות היירוט. את יכולות ההגנה האקטיבית מפני טילים, רקטות ושאר איומים אוויריים, מפתחת ישראל כבר שנים ארוכות.
בתחילת שנות ה־80, הכריז נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, על "יוזמת ההגנה האסטרטגית". זו הייתה תוכנית שאפתנית לפתח מטריית הגנה חדשה מטילים. יוזמי התוכנית הציעו רעיונות רדיקליים דוגמת יירוט טילים בליסטיים באמצעות לוויינים חמושים בלייזר עוצמתי או פיתוח מערכות הגנה קרקעיות חדשות. מבחינה אופרטיבית, נועדה התוכנית החדשה ליירט איום גרעיני סובייטי. מבחינה מעשית, המטרות המוצהרות של התוכנית היו בגדר מדע בדיוני, ובהתאם זכתה לכינוי "מלחמת הכוכבים". למערכת לא היתה באמת היתכנות טכנולוגית, אבל – ויש אומרים שזו היתה מטרת התוכנית מלכתחילה – היא הביאה את מנהיגי בריה"מ להכרה שלא יוכלו לנצח במרוץ החימוש את ארה"ב, והיתה בין הגורמים המחישים של סיום המלחמה הקרה.
מלחמת הכוכבים נעצרה בתקופת קלינטון, לאחר שבריה"מ קרסה, והמלחמה הקרה הסתיימה. אבל העבודה על כמה פיתוחים, שנולדו במסגרתה, נמשכה. ישראל נטלה חלק בפרויקט כבר בשלב מוקדם, על אף שירי טילים בין־יבשתיים ממוסקבה לא היו מדורגים גבוה בתרחישי האיום אליהם נערכו במערכת הביטחון. הידוק היחסים עם ארה"ב ופיתוח ידע קריטי להגנה מטילים קטנים יותר, מאידך, בהחלט עוררו עניין בישראל. אלו קיבלו ביטוי בפיתוח משותף עם האמריקאים של מערכת היירוט "חץ".
ב־1991, כשישראל הותקפה על ידי עשרות סקאדים עיראקיים, הוצבה בישראל מערכת "הפטריוט" האמריקאית. הדור הראשון של מערכת יירוט זו לא הפגינה ביצועים מרשימים, בלשון המעטה, ורשמה רק 40% הצלחה לפי האומדן החיובי ביותר. מערכת ההנחיה של הפטריוט, שבמקור פותחה כמערכת נ"מ, לא הותאמה למהירות של הסקאדים, וברוב המקרים לא הצליחה לפגוע בטילים. במקרים אחרים, בהם כן הצליחו טילי הפטריוט לפגוע בסקאדים, הם לא הצליחו להשמידם. לאחר המלחמה, הואץ הפיתוח של מערכת "החץ". המערכת הצליחה לראשונה ליירט טיל במסגרת ניסוי ביוני 1994, והפכה מבצעית ב־1998.
הגנה מטווחים שונים
מערך ההגנה האווירית אמור להגן על ישראל מפני כל סוגי האיומים – מטיל בליסטי שמשוגר מאיראן או מתימן לישראל, מרחק של יותר מ־1,000 ק"מ, ועד רקטה המשוגרת מרצועת עזה לשדרות, מרחק של 2־3 ק"מ. תפיסת ההגנה האווירית של ישראל, שהלכה והתגבשה עם השנים, היא רב־שכבתית ומשלבת מגוון מערכות המותאמות לאיומים שונים, הנבדלים במהירות הטיסה שלהם, בזמן ודפוס המעוף שלהם, בגודלם ובמסה שלהם.
השכבה העליונה והרחוקה ביותר נועדה ליירט טילים בליסטים מחוץ לאטמוספירה, בגובה עשרות קילומטרים ובמרחק מאות קילומטרים מישראל. שכבה זו מבוססת כיום על מערכת חץ 3, שרשמה יירוט מבצעי ראשון במהלך מלחמת חרבות ברזל, כשיירטה בהצלחה טיל ששוגר על ידי החות'ים מתימן, מרחק של כ־1,600 ק"מ מאילת. מכל מערכות ההגנה, החץ 3 היא היחידה בה הטיל המיירט אמור לפגוע במדויק במטרה ־ ברזל בברזל ־ ולא רק ליצור פיצוץ בקרבת הטיל או הרקטה כדי להפיל אותם.
בשכבה השנייה נמצאת מערכת החץ 2, שאמורה להתמודד עם איומים בליסטיים המשוגרים מטווחים של מאות עד כ־1,500 ק"מ. ב־2017 רשמה מערכת זו הצלחה מבצעית ראשונה, כשיירטה טיל נ"מ מסוללת נ"מ S־200 סורית. החץ 2 גם הספיקה ליירט בהצלחה איומים מתימן במלחמת 'חרבות ברזל', ובתעשייה האווירית כבר עובדים על חץ 4, שאמור להתמודד עם איומים מהירים ומתמרנים יותר ועם ראשי קרב מתפצלים, ועשוי יהיה להחליף בשנים הקרובות את החץ 2.
בשכבה השלישית נמצאת מערכת "קלע דוד" (לשעבר "שרביט קסמים"), שנועדה להתמודד עם רקטות כבדות וארוכות טווח, 150־200 ק"מ, דוגמת אלו שבידי חיזבאללה וחמאס, ועם כטמ"מים (כלי טיס מאוייש מרחוק) וטילים בליסטיים בינוניים. המערכת רשמה הצלחה מבצעית ראשונה במאי 2023, כשיירטה רקטות שנורו לגוש דן במסגרת מבצע "מגן וחץ". בחודש הראשון של "חרבות ברזל", רשמה המערכת כ־60 יירוטים ב־100% הצלחה.
מתחתיה, בשכבת ההגנה הרביעית נמצאת המערכת המוכרת לכולנו – "כיפת ברזל". המערכת מיירטת רקטות לטווח קצר ובינוני בגובה נמוך. במקור נועדה המערכת לטפל באיומים מטווחים של 4 עד 70 ק"מ, אך טווח זה הורחב משמעותית. מאז הפכה מבצעית יירטה המערכת אלפי רקטות תוך שהיא מציגה שיפור מתמיד בשנים האחרונות ושומרת על שיעורי ירוט גבוהים באזור ה־%90־95%. ההצלחה המדהימה הפכה את כיפת ברזל למקור לגאווה לאומית ושם נרדף לאופן שבו טכנולוגיה יכולה לתת מענה דרמטי למה שנראה כבעיה בלתי פתירה.
לבסוף, בשכבה החמישית והתחתונה ביותר אמורות להיכנס לשימוש מערכות מבוססות לייזר לירוט האיומים הקטנים ביותר, מרקטות קצרות־טווח, דרך פצמ"רים ועד גלשני אוויר וכטמ"מים ולצידן מערכות שיבוש אלקטרוני להשתלטות על כטמ"מים.
לפי תפיסת ההגנה הרב־שכבתית, מערכות ההגנה משלימות האחת את השנייה כדי למקסם את סיכויי היירוט. כך, לדוגמה, אם 'החץ 3' תפספס טיל בליסטי מחוץ לאטמוספירה, עדיין יישאר מספיק זמן ל'חץ 2' לנסות וליירט אותו בתוך האטמוספירה. גם מערכת 'הפטריוט' נמצאת עדיין בשימוש, ומהווה גיבוי לחלק מהמערכות שהוזכרו, לצד יכולות ספציפיות ליירוט מטוסים – ביולי 2018 הפילה הפטריוט מטוס סוחוי 24 סורי שחדר לרמת הגולן.
הדור הבא: לייזרים וטילים היפרסוניים
התעשיות הביטחוניות משקיעות מאמצים רבים בפיתוח מערכות יירוט נוספות. ברפאל הכריזו ביוני האחרון על 'קלע חד', המערכת שאמורה להיות הראשונה ליירוט טילים היפרסוניים מתמרנים. נשק זה, בו הרוסים עשו שימוש לראשונה במלחמה באוקראינה, מתבסס על מערכות הנעה שמאיצות את הטיל למהירות של פי חמישה ויותר ממהירות הקול – הרבה יותר מהיר מהרקטות איתן מתמודדת 'כיפת ברזל' לדוגמה.
ההכרזה של רפאל הגיעה, במקרה או שלא, שבוע אחרי שהאיראנים הכריזו שהם מפתחים טיל היפרסוני ראשון, "שיהיה מסוגל לחמוק ממערכות נגד טילים של ארצות הברית והמשטר הציוני".
אבל עוד לפני שנזכה לראות את 'קלע חד' מיירט איומים היפרסוניים, נזכה קרוב לוודאי לראות את 'כיפת ברזל' מקבלת חיזוק מהפכני בדמות מיירטים מבוססי לייזר. יירוט מבוסס לייזר אמור להיות מדויק יותר, מהיר יותר ובעיקר זול הרבה יותר. מיירט 'טמיר' של 'כיפת ברזל', עולה כ־50 אלף דולר. יירוט בלייזר אמור לעלות שקלים בודדים בלבד. ללייזר גם לא תהיה בעיית מלאים, לעומת המלאי המוגבל של המיירטים מבוססי טילים.
'כיפת ברזל' צריכה לשקלל את מחיר הטיל המיירט ואת מלאי הטילים המוגבל, ולכן מנסה ליירט רק רקטות שמהוות איום על שטחים מיושבים ונכסים אסטרטגיים. היא מאתרת במהירות כל איום תלול־מסלול אך מסוגלת לחזות את מקום הפגיעה המשוער רק לאחר שהתייצב במסלולו. רק אז מתקבלת החלטה על שיגור מיירט, וחולפות עוד מספר שניות עד שרקטה מיורטת. בגלל הטווחים הקצרים, במרבית המקרים מבוצע היירוט בשטח ישראל, ואזעקות מופעלות גם בשטח האיום המשוער וגם בשטח היירוט הצפוי.
יירוט מבוסס לייזר, לעומת זאת, לא צריך לעשות חשבון לא למלאים ולא למחיר, לכן ינסה ליירט כל איום ברגע שיזוהה. הצלחה ביירוט תבטיח כי האיום יופל מעל שטח האויב ולא מעל שטח ישראל. תיאורטית, שיטת עבודה כזו עשויה לייתר את הצורך בהפעלת אזעקות בישראל.
מערכת הלייזר הראשונה, שאמורה להיכנס לשימוש היא 'מגן אור' של רפאל. מפתחי המערכת הכריזו על פריצת דרך טכנולוגית בשנה שעברה, ואמורים היו להתחיל ניסוי מבצעי ראשון בשנה הבאה. בשל המלחמה, הוקדם לוח הזמנים. במערכת הביטחון שומרים את הקלפים קרוב לחזה, אך נראה כי עובדים שם על פריסת המערכת וביצוע יירוטים עם לייזר כבר במלחמה הנוכחית.
לצד הפיתוח, עובדים במערכת הביטחון בחודשים האחרונים גם על הנמכת ציפיות מ'מגן אור' – המערכת תבוא בנוסף לכיפת ברזל, לא במקום. היא לא תעבוד בתנאי גשם וגם לא תהיה יעילה נגד רקטות וטילים כבדים הכוללים ברוב המקרים שכבות הגנה מחום שיגנו ככל הנראה גם מקרן לייזר.
חשוב מכל – עדיין לא ברור כמה זמן יידרש לקרן לייזר, המחממת מטרה, להפיל אותה. התשובה תשפיע על כמות המטרות ש'מגן אור' תוכל להתמודד איתן במקביל. סוללה בודדת של 'כיפת ברזל' מסוגלת להתמודד עם עשרות מטרות במקביל הודות לשימוש במספר משגרים. האם גם מערכת מבוססת לייזר תוכל להתמודד עם עשרות רקטות? ועוד להספיק ליירט את כולן בשטח האויב?
בטווח הארוך יותר, מדברים במערכת הביטחון על מגוון מערכות מבוססות לייזר שתיפרסנה לא רק על הקרקע בשטח ישראל, אלא גם על כטמ"מים, שישוטטו מעל שטח האויב ויירטו כל מה שינסה להמריא. גם כוחות מתמרנים של צה"ל אמורים לכלול מערכות יירוט מבוססות לייזר בשלב מסוים. במילים אחרות – אנחנו לקראת מהפכה של ממש בתפיסת ההגנה של ישראל בעשורים הקרובים. לצד מערכת ההגנה הרב־שכבתית שכבר מהווה שכבת מגן מעל שטח ישראל, יופיעו עוד ועוד מערכות שיפרסו שכבות הגנה גם על כוחות מתמרנים ולצידן חומות וירטואליות בשמי שטח האויב שיירטו מגוון איומים זמן קצר לאחר שיגורם.
ולאחר שאמרנו את כל זאת, ולמרות ההישגים המרשימים של מערכות ההגנה הישראלית, כדאי להזכיר שישראל גם השקיעה מיליארדים בגדר הגנה משוכללת, בגיבוי מערכות זיהוי אלקטרוניות, שאמורות היו למנוע חדירת מחבלים מעזה. ב־7 באוקטובר השנה כמה שופלים הפילו את הגדר המשוכללת, אירוע שהוביל לטבח הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.