באופן מסורתי, המסלול לצעירים בתחילת דרכם המקצועית היה פחות או יותר ברור: רוכשים השכלה, נכנסים לשוק העבודה, צוברים ניסיון, קופצים מדי שנתיים שלושה למקום עבודה חדש – ובכל קפיצה כזאת משדרגים את השכר. תואר אקדמי אמנם מעולם לא היה ערובה להצלחה, וגם מעבר בין עבודות לא תמיד הסתיים בקפיצת שכר, אבל זה היה המבנה הקבוע של שוק העבודה בעשורים האחרונים.
אבל בשנים האחרונות משהו משתנה. בארה״ב, צעירים שנכנסים כיום לשוק העבודה פוגשים מציאות שונה מזו שחיכתה למי שהתחילו את הקריירה רק לפני כמה שנים. הגיוסים איטיים יותר, עובדים נשארים זמן רב יותר במקומות העבודה שלהם והמעסיקים כבר לא צריכים להתחרות על כוח אדם באותה אגרסיביות שאפיינה את השנים שלאחר הקורונה. במקביל, גם היחס להשכלה אקדמית משתנה: פחות אמריקאים משוכנעים שתואר הוא הכרחי, ויותר משפחות דורשות לדעת מה בדיוק הן מקבלות בתמורה לזמן ולכסף שהן משקיעות בו.
עבור דור ה-Z, שתי המגמות האלה מתחברות לאותה שאלה: עד כמה המסלול שעליו חונכו עדיין רלוונטי לקריירה שלהם – ואיך מנווטים את הקריירה בשוק שהולך ונהיה קשה ובלתי צפוי יותר?
הקפיצה הולכת ונעלמת
מייגן ליו מכירה היטב את התקופה שבה מעבר בין עבודות דווקא השתלם. אחרי שסיימה ב-2019 תואר באנליטיקה עסקית ופיננסים באוניברסיטת וירג׳יניה, היא הצטרפה ל-EY Consulting. כעבור שנתיים החלה לעבור בין מקומות עבודה – ובאחד מהם נשארה שישה חודשים בלבד. בכל אחד משלושת המעברים שעשתה, לדבריה, השכר שלה קפץ בכ-20%.
היום, בגיל 30 ולאחר שהפכה לעצמאית ב-2024, ליו כבר נותנת לחברים ולבוגרי אוניברסיטה צעירים עצה אחרת: אל תמהרו לעבור ממקום למקום, השוק השתנה.
כשליו עזבה את עבודתה הראשונה ב-2021, שוק העבודה בארה״ב היה בעיצומו של גל ההתפטרויות הגדול שהגיע לאחר הקורונה. חברות ניסו לגייס במהירות, הביקוש לעובדים זינק וכוח המיקוח עבר במידה רבה לידיהם. עובד שהיה מוכן לעזוב את המעסיק הנוכחי יכול היה לגלות שהדרך המהירה ביותר להעלאה משמעותית אינה לחכות לקידום – אלא לעבור לחברה אחרת.
מאז התמונה התהפכה. הגיוסים האטו, עובדים נוטים יותר להישאר במקומות העבודה שלהם והמעסיקים כבר אינם צריכים לשלם את אותה פרמיה כדי למשוך עובדים מחברות אחרות. היתרון הכלכלי של מעבר בין משרות עדיין קיים, אבל הוא הצטמצם משמעותית לעומת השיא של השנים שלאחר הקורונה.
המשמעות של זה רחבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. היסטורית, תחילת הקריירה, השנים שלפני גיל 35, הן התקופה שבה השכר הריאלי של עובדים נטה לצמוח בקצב המהיר ביותר. לאחר מכן העלייה מתמתנת, ובשלבים מאוחרים יותר בקריירה היא כמעט נעצרת. לכן, כמה שנים שבהן קשה יותר לעבור לתפקיד טוב יותר, להתמקח על שכר או להשיג קידום עלולות להשפיע הרבה מעבר למשכורת הנוכחית.
נלה ריצ׳רדסון, הכלכלנית הראשית של ADP Research, מתארת מצב שבו אפילו פער של שלוש או ארבע שנים בין אחים יכול לייצר חוויית כניסה שונה לחלוטין לשוק העבודה. מי שהתחיל את הקריירה בתקופת גל ההתפטרויות הגדול פגש מעסיקים שנאבקו על עובדים. מי שמתחיל אותה היום פוגש שוק שבו המעסיקים יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים יותר. ״במבט על השוק כולו, זה שוק עבודה יציב״, אומרת ריצ׳רדסון, ״אבל עבור צעירים, זה קצת שינוי בכללי המשחק".
התואר לא מבטיח
השינוי בשוק התעסוקה מתחבר לתהליך נוסף שמתרחש במקביל: היחס להשכלה אקדמית. לפי סקר Gallup חדש, רק 31% מהמבוגרים בארה״ב אומרים כיום שהשכלה אקדמית היא ״חשובה מאוד״. ב-2013 עמד הנתון על 70%. זו ירידה שקשה להתעלם ממנה – אבל היא גם עלולה ליצור תמונה מטעה אם מסתכלים עליה לבדה.
האמריקאים אולי נשמעים הרבה פחות משוכנעים בחשיבותו של תואר, אבל הם לא באמת הפסיקו לשלוח את הילדים שלהם ללמוד. רוב ההורים עדיין רוצים שילדיהם ימשיכו למסגרת של לימודים או הכשרה לאחר התיכון, מספר הסטודנטים לתואר ראשון ממשיך לגדול וגם מספר בקשות הקבלה נמצא בעלייה. הסתירה הזאת מצביעה על שינוי אחר: לא בהכרח ויתור על השכלה גבוהה, אלא ויתור על ההנחה שכל תואר הוא אוטומטית השקעה טובה.
״האמריקאים לא מוותרים על לימודים אחרי התיכון. הם פשוט תופסים אותם אחרת״, אומרת קורטני בראון, סגנית נשיא לתחומי אימפקט ותכנון ב-Lumina Foundation. ״אנשים פחות מוכנים להניח שלימודים אקדמיים הם אוטומטית התשובה הנכונה עבור כולם״.
אחד ההסברים המרכזיים לפער הזה הוא המחיר. האמריקאים לא מפקפקים באיכות הלימודים העל תיכוניים, אלא בעד כמה מוצדק המחיר שהם משלמים עליהם.
״המחיר הוא בבירור גורם חשוב, אבל זה לא רק עניין של יכולת כלכלית״, אומרת בראון. ״אנשים שואלים שאלות קשות יותר על התוצאות, על ההכנה לקריירה ועל השאלה אם התואר מספיק ערך כדי להצדיק את ההשקעה״. וזה בדיוק המקום שבו שאלת ההשכלה מתחברת לשוק העבודה. משפחות כבר לא שואלות רק איפה כדאי ללמוד או איזה מוסד נחשב יותר, אלא מה יקרה ביום שאחרי התואר.
ג׳ון פולארד, דיקן Franke Honors College באוניברסיטת אריזונה, אומר שזו השאלה שהוא שומע שוב ושוב מהורים: בסופו של דבר, הם רוצים לדעת שהילדים שלהם יהיו מסוגלים למצוא עבודה – או להמשיך למסלול לימודים שיוביל למקצוע.
אבל למרות כל התהיות, האמריקאיןם כאמור עדיין לא מוותרים על התואר, ויש לכך סיבה טובה: היתרון הכלכלי שלו לא נעלם. בוגרי אוניברסיטאות בארה״ב עדיין משתכרים בממוצע יותר ממי שוויתר על לימודים אקדמיים, ושיעור האבטלה בקרב צעירים בעלי תואר עדיין נמוך מזה של בני גילם ללא תואר. כלומר, השכלה אקדמית אולי אינה מבטיחה קריירה מוצלחת – אבל היא משפרת את הסיכויים.
מה שהשתנה הוא גודל ההבטחה. פער השכר בין בעלי תואר למי שאינם בעלי תואר, שהתרחב במהירות בשנות ה-80 וה-90, הפסיק להתרחב. במקביל, עלות הלימודים בארה״ב המשיכה לעלות. התואר עדיין מעניק יתרון, אבל משפחות נדרשות לשלם יותר עבור יתרון שאינו גדל כבעבר. זו גם אחת הסיבות לכך שיותר צעירים בוחנים מסלולים שאינם התואר הארבע-שנתי המקובל בארה"ב. מוסדות דו-שנתיים בעלי אוריינטציה מקצועית ותוכניות הכשרה בתחומים טכניים מושכים יותר סטודנטים, וההתעניינות במקצועות שמציעים מסלול ישיר יותר לתעסוקה נמצאת בעלייה.
קשה יותר לזוז
הספקנות לגבי התמורה לתואר מגיעים בדיוק ברגע שבו גם שוק העבודה עצמו נעשה פחות נוח לעובדים צעירים. מי שכבר הצליח למצוא משרה מגלה שמעבר לתפקיד הבא אינו בהכרח קל יותר. העלאות השכר של עובדים שמחליפים מעסיק הצטמצמו משמעותית מאז תקופת השיא שלאחר הקורונה, והפער בינם לבין עובדים שנשארים במקום נעשה קטן יותר.
גם חיפוש העבודה עצמו השתנה. חברות מפרסמות משרות שלא תמיד מתורגמות לגיוס בפועל, יותר קורות חיים עוברים סינון אוטומטי, והתחרות על משרות פתוחות גוברת. כאשר התמורה האפשרית למעבר קטנה יותר והדרך אליו ארוכה ומורכבת יותר, לעובדים יש פחות סיבה לקחת את הסיכון. התוצאה היא שיותר מהם נשארים במקום – גם כשהם לא מרוצים.
דניאל ז׳או, הכלכלן הראשי של Glassdoor, מתאר עובדים שמביעים תסכול וחרדה מכך שהם מרגישים תקועים בתפקידם. בשוק עבודה חזק יותר, חוסר שביעות רצון יכול להפוך למעבר למשרה עם שכר גבוה יותר, מסלול קידום טוב יותר או איזון מוצלח יותר בין העבודה לחיים. בשוק שבו הגיוסים איטיים, לעובדים יש הרבה פחות לאן לזוז.
והשכר עצמו אינו מספק נחמה גדולה. גם כשהמשכורות ממשיכות לעלות באופן נומינלי, העלייה במחירים שוחקת חלק ניכר מהשיפור. כך נוצרת מציאות שבה עובדים צעירים מתקשים גם להשיג קפיצת שכר באמצעות מעבר וגם להרגיש שהשכר הנוכחי שלהם מתקדם מספיק.
ואז הגיע ה-AI
מעל כל אלה מרחפת שאלה נוספת: מה יקרה למשרות הראשונות בקריירה בעולם שבו AI מסוגל לבצע חלק הולך וגדל מהעבודה שבעבר הוטלה על עובדים צעירים? יש כבר סימנים לכך שבחלק מהענפים ההזדמנויות לעובדים בתחילת דרכם מצטמצמות. אלא שריצ׳רדסון מזהירה מפני הסבר פשוט מדי. מבחינתה, AI הוא רק חלק מהסיפור.
שוק העבודה הנוכחי הוא גם תוצאה של חזרה לשגרה אחרי תקופה חריגה מאוד. בשנים שאחרי הקורונה, חברות שניסו לגייס מחדש התחרו על עובדים בדיוק בזמן שבו עובדים רבים בחנו מחדש את היחסים שלהם עם מקום העבודה. נוצרה מעין דלת מסתובבת: חברות גייסו עובדים מחברות אחרות, ואז נאלצו לגייס שוב כדי להחליף את מי שעזבו אותן. כיום, כשהביקוש לעובדים מתון יותר, המעסיקים לא צריכים לשלם סכומים חריגים כדי למשוך מועמדים – וגם לא להציע העלאות גדולות רק כדי למנוע מהעובדים הקיימים לעזוב.
אבל ה-AI כן עשוי להפוך את השינוי הזה למשמעותי יותר בטווח הארוך. אם חברות יגלו שהן יכולות לבצע חלק מהמשימות הזוטרות באמצעות טכנולוגיה, הן עלולות להזדקק לפחות עובדים בתחילת דרכם. ובכך נוצרת בעיה רחבה יותר: אם ארגונים לא מכניסים צעירים דרך הדלת, מאיפה יגיעו העובדים המנוסים של העתיד?
״אין עתיד לעולם העבודה בלי צעירים״, אומרת ריצ׳רדסון. מבחינתה, התמחות, הכשרה והתנסות מעשית אינן רק דרך לעזור לצעירים למצוא עבודה; הן הדרך שבה ארגונים בונים את מאגר הידע, הניסיון ושיקול הדעת שהם עצמם יצטרכו בהמשך.
פחות הבטחות, יותר הוכחות
עבור צעירים, המסקנה אינה בהכרח לוותר על האוניברסיטה או להפסיק לחפש את התפקיד הבא. היא בעיקר להפסיק להתייחס לאחד מהם כאל הבטחה. ריצ׳רדסון ממליצה לצעירים לצבור כמה שיותר כישורים וניסיון – באמצעות לימודים, התמחות, הכשרה מקצועית או עבודה מעשית – ולהיות מוכנים להסתכל גם מעבר למסלול המשרדי הקלאסי אם הביקוש לעובדים נמצא במקום אחר.
ליו מציעה לקחת את אותה גמישות, שפעם גרמה לעובדים צעירים לעבור מחברה לחברה, וליישם אותה בצורה אחרת. במקום להסתמך רק על משרה אחת, היא ממליצה לבחון כיצד כישורים, תחביבים ועיסוקים נוספים יכולים להפוך עם הזמן למקורות הכנסה משלימים.
ומצד מוסדות ההשכלה הגבוהה, הדרישה נעשית ברורה לא פחות. ״מוסדות לא צריכים להתמקד בלשכנע אנשים שהלימודים שווים את זה. הם צריכים לוודא שהם באמת שווים את זה״, אומרת בראון. המשמעות, לדבריה, היא לשלוט בעלויות, להיות שקופים יותר לגבי התוצאה ולחבר בצורה ברורה יותר בין ההשכלה לבין תעסוקה והזדמנויות.
במשך שנים, גם תואר אקדמי וגם מעבר ממשרה למשרה נשענו על אותה הנחה: ההשקעה בתחילת הדרך תשתלם בהמשך הקריירה. עבור דור ה-Z, המשוואה הזאת כבר הרבה פחות ודאית. התואר עדיין מעניק יתרון ומעבר עבודה עדיין יכול להשתלם – אבל אף אחד מהם כבר לא מבטיח את הקפיצה קדימה שפעם נראתה כמעט מובנת מאליה.
