אם הייתם נוחתים בריביירה הצרפתית לפני עשור ומסתובבים על השטיח האדום של פסטיבל קאן, חלוקת הכוח הייתה ברורה. כמעט קלאסית: האולפנים הגדולים של הוליווד הכתיבו את הטון, בתי האופנה האירופיים תפרו את הגלאם, ומפיקים עצמאיים נלחמו על פירורים של תקציבי הפצה.
אבל בשנים האחרונות, הדרמה האמיתית של קאן לא מתרחשת על מסכי האולם המרכזי, אלא במתחמי ה-VIP הסגורים ובמרינות שלחופיו. שחקן חדש יחסית, רעב ולא קונבנציונלי, נכנס למגרש של הגדולים, והוא משכתב את חוקי המשחק לחלוטין. תגידו שלום לערב הסעודית.
בזמן שהעולם מהופנט מהשמלות של דמי מור או מזוכה ״דקל הזהב״ הבמאי כריסטיאן מונג׳יו, הממלכה הסעודית בונה מאחורי הקלעים אימפריית בידור גלובלית. קאן הוא כבר לא רק חגיגה סינמטוגרפית, הוא ועידת הכוח הנוצצת, המשפיעה והאסטרטגית ביותר בעולם התרבות המודרני.
הוליווד בשביתה, ריאד בצמיחה
כדי להבין את גודל המהפך, צריך להסתכל על הלוח הכלכלי הגלובלי. תעשיית הקולנוע המערבית נמצאת בשנים האחרונות באחד המשברים המורכבים בתולדותיה. שביתות הענק של התסריטאים והשחקנים בהוליווד, הקיצוצים האגרסיביים בפלטפורמות הסטרימינג והאינפלציה באירופה הותירו את עולם התרבות צמא למזומנים.
ובזמן שהמערב מהדק חגורות, סעודיה מגיעה עם הדבר היחיד שכולם חייבים כדי לשרוד: צ'ק פתוח. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן (MBS), פיצח תובנה קריטית במסגרת חזון Saudi Vision 2030: המערב אולי ימשיך למתוח ביקורת על סעודיה, אבל הוא לעולם לא יגיד לא לכסף שיכול להציל את הפרויקט הבא שלו. אין כלי חזק יותר, מתוחכם יותר ואפקטיבי יותר לשינוי נרטיב מאשר "עוצמה רכה" (Soft Power), והקולנוע הוא חוד החנית כרגע. המקום שבו מספרים סיפורים, יעזור לסעודיה לכתוב את הסיפור שלה כמו שהיא רוצה שיספרו אותו.
קרן הפיתוח התרבותי של סעודיה (CDF) השיקה בשנים האחרונות קרנות קולנוע בהיקפים של מאות מיליוני דולרים, לצד השקעות ענק של קרן העושר הריבונית הסעודית (PIF) המנהלת נכסים בשווי של יותר מ-900 מיליארד דולר, בחברות מדיה, גיימינג ובידור בינלאומיות.
המהלך של סעודיה בקאן אינו מבודד; הוא מהווה שכלול אגרסיבי של "ספר הכללים" החדש שנכתב במפרץ הפרסי. במשך שנים, שכנותיה של סעודיה הראו לעולם בדיוק איך הון מתורגם להשפעה תרבותית ופוליטית לגיטימית. קטאר, למשל, הדהימה את הגלובוס כשרכשה את אירוח מונדיאל 2022 במיליארדי דולרים, והפכה בן לילה מנקודה קטנה על המפה למרכז של אירוע הספורט הנצפה ביותר בעולם.
באותו הזמן, איחוד האמירויות וקטאר פנו ללב הקונצנזוס של האמנות הגבוהה, והפכו לפטרוניות הראשיות של אירועים כמו הביאנלה לאמנות בוונציה, לצד הקמת שלוחות ענק של מוזיאוני הלובר וגוגנהיים באבו דאבי. האסטרטגיה הזו, המכונה לעיתים "ספורטסוושינג" או "ארטוורלד-וושינג", הוכיחה את עצמה: המערב אולי מרים גבה, אבל בסוף הוא אורז מזוודות, קונה כרטיס טיסה ומגיע להציג, לשחק או לשפוט. כעת, סעודיה לוקחת את המודל הזה של קטאר והאמירויות, ומיישמת אותו על המדיום המשפיע מכולם, המסך הגדול.
מחרם טוטאלי לשטיח האדום: האבסורד המרתק
החלק הכי אירוני בסיפור הזה הוא שעד שנת 2018, בתי קולנוע היו אסורים לחלוטין בערב הסעודית במשך למעלה מ-35 שנה מטעמים דתיים ושמרניים. דורות שלמים של סעודים גדלו מבלי לדעת מה זה פופקורן באולם חשוך. והיום? אותה מדינה בדיוק היא הכוח המניע מאחורי כמה מההפקות הגדולות בעולם. דרך פסטיבל הסרטים הבינלאומי של הים האדום (Red Sea International Film Festival), הזרוע הקולנועית הרשמית של הממלכה, הסעודים לא רק פותחים בתי קולנוע בקצב מסחרר בתוך המדינה (שוק הקולנוע הצומח ביותר במזרח התיכון), אלא מממנים סרטי מפתח בקאן.
הסרט "בנימאנה" (Benimana) של הבמאית הצרפתייה-אלג'יראית מארי קלמנטין, הוא דוגמה לכך. מדובר בסרט שעוסק בסיפור אנושי, מורכב ורגיש במיוחד המתרחש על רקע רצח העם ברואנדה ב-1994, ומביא למסך דרמה נשית עוצמתית על בחירות, הישרדות וגורל. סרט כזה, מטבעו, הוא לא שובר קופות הוליוודי קלאסי מלא בפירוטכניקה; הוא קולנוע אמנותי, נוקב, עמוק וחשוב. בדיוק מסוג הסרטים שבעבר היו נאבקים שנים על גבי שנים כדי לגרד תקציבי תרבות ממשלתיים דלים במערב.
אבל קרן פסטיבל הסרטים של הים האדום בסעודיה (Red Sea Fund) זיהתה את הפוטנציאל והעניקה לסרט תמיכה ומימון משמעותיים כבר בשלבי ההפקה. התוצאה? הסרט לא רק הגיע לקאן, אלא קטף את פרס "מצלמת הזהב" (Caméra d'Or) היוקרתי – הפרס המוקדש באופן בלעדי לסרט הביכורים הטוב ביותר באורך מלא.
האסטרטגיה הסעודית אינה פילנתרופיה, היא ביזנס טהור ומחושב. דוח של פירמת הייעוץ הגלובלית PwC מעריך כי שוק הקולנוע והבידור בסעודיה צפוי להגיע למיליארדי דולרים בשנים הקרובות, כאשר היעד הוא להפוך את המדינה למרכז הפקות בינלאומי (הודות ללוקיישנים מרהיבים כמו העיר העתיקה אל-עולא והטבות מס אגרסיביות ליוצרים זרים).
הם מקימים ביתנים עצומים בריביירה, מארחים את המפיקים, הבמאים והשחקנים המשפיעים ביותר בעולם למסיבות אולטרה-יוקרתיות, ומציעים להם את מה שאף סטודיו עצמאי באירופה לא יכול להציע: שקט תעשייתי וגב כלכלי בלתי מוגבל.
מי יכתיב את הנרטיב?
הנוכחות הסעודית המסיבית בקאן מעלה שאלה נוקבת שמסעירה את התעשייה: מי ישלוט בעתיד של התרבות הגלובלית – האמנות והערכים הליברליים של המערב, או הכסף הגדול מהמפרץ? מצד אחד, כשהכסף הסעודי הופך לחמצן של התעשייה, הגבולות מטשטשים. האם יוצרים יוכלו להמשיך לבקר את השלטון, את זכויות האדם או את חלוקת העושר בעולם? אם לשפוט מהאקלים הכללי של הפסטיבל השנה, התשובה היא לחלוטין כן. ומצד שני, האם יש אמנות ללא מימון? עולם התרבות המדמם זקוק לחמצן כדי לשרוד, ובעל המאה הוא בעל המאה, אין חדש תחת השמש.
האם יש באמת מימון נטול אינטרסים? ברור שלא, ומעולם לא היה. כל שנותר הוא לקוות שבתוך כל הכאוס, הקולנוע הישראלי ימצא מקום.
