האיש שהכניס צבע לחיים

את המקווה הראשון בטוקיו שביפן, פתח איש העסקים הישראלי־יפני טוני לוי. הוא לא חובש כיפה אך משתדל לקיים מצוות ומרגיש השגחה אלוהית. סיפור חייו, הדרך שבה הפך מילד שחופף ראשים במספרה, למיליונר שמחזיק ברשת תכשיטים גדולה ביפן, הוא סיפור על תבונה עסקית, ראייה של הזדמנויות והרבה עבודה קשה. וכנראה אותה ברכה גדולה, שלוי מייחס לאלוהים. כך מתערבבים אצלו דיונים על הרוחני והגשמי באדי הסיגריה האלקטרונית שהוא ממאן לעזוב. במקביל לעבודתו האינטנסיבית הוא מקפיד להחזיר לחברה: לפני 13 שנה מונה על ידי הקהילה היהודית בקובה לנשיא הקהילה, והוא מסייע ככל יכולתו לצרכי היהודים בעיר.

על הספה לידו, באחד המגדלים היוקרתיים בתל אביב, שם הוא מחזיק את אחת הדירות שלו בישראל, מונח תיק מעוצב של גוצ'י. הוא פורס לפניו שלושה מכשירים סלולריים כדי לא לפספס אף שיחה ובינתיים קשה לפספס את משקפי השמש היוקרתיים שתלויים מכיס חולצתו הממותגת.

כשהעולם עושה לך לייק. לוי | צילום: באדיבות טוני לוי

לאורך כל הראיון משדר לוי כריזמה יוצאת דופן. הוא מדבר באופן שוטף, בהיר, חד וניכר שהוא יודע טוב מאוד איזה מסר הוא רוצה להעביר. בכלל, לטוני יש ראייה עסקית והוא יודע למתג דברים. גם את עצמו.

בחניון מחכות המכוניות שלו, שמסעירות את הדמיון, ודאי בישראל. פרארי נדירה, אחת מ־488 מכוניות מסוגה שיוצרו, פרארי נוספת, אבארט. ביפן, הוא מספר, יש בצי גם רולס־רויס ולמבורגיני. "מכוניות טיל", הוא מחייך. לוי אוהב מותגים ואוהב להציג אותם בביקוריו בארץ. כאן הם בולטים יותר. שם הם חלק מסביבה סופר־מעוצבת, ממותגת ומוקפדת, תרבות שלמה של הצגת העצמי בדרך המדויקת ביותר האפשרית.

אוסף המכוניות שלו, שמושך עניין תקשורתי, הוא מבחינתו "תחביב של פעם. כשאני נוהג ברכב יוקרה אני מרגיש שזה נותן לי דרייב להמשיך", ולא בכדי. לוי תמיד חיפש את המכוניות המיוחדות. בגיל 32, כשהיה הבעלים הגאה של 20 חנויות, קנה את המרצדס הראשונה שלו. בגיל 34, קנה פרארי שגרמה לו "להרגיש וואוו", כהגדרתו. אלה לא מכוניות לתצוגה, ויש מצב שתראו אותו ממלא דלק במכונית נדירה עם תג מחיר מופרע ליד הבית שלכם. "אם אתה לא שלם עם זה – אל תקנה. אחרת אתה תסע במשך 3 שנים על אוטו שאתה לא שלם איתו. הנוחות מאוד חשובה לי", הוא אומר.

Laline. הביא אותה ליפן | צילום: יח"צ

רשת התכשיטים שלו, Bless, מונה כבר 48 חנויות ברחבי יפן, בנוסף למפעל ייעודי, ובמקביל הוא מנהל עסקי נדל"ן בישראל וביפן. הוא גם מחזיק עדיין ב־30% מרשת ללין ביפן, שאותה הביא לשם ב־2011 ובחר למכור לתאגיד יפני ענק שמגלגל מחזור של מיליארד וחצי דולר ועם 1,500 חנויות ביפן – תוך שהוא שומר על נתח משמעותי מהרווחים.

"תמיד הייתי הכבשה השחורה", נזכר לוי. "בלימודים התוצאות לא היו יותר מדי מרשימות. ההורים תמיד הורידו אותי. תמיד אמרו לי, 'אם לא תלמד, לא תמצא עבודה. אם לא תלמד, לא יהיה לך כסף. אתה לא תשרוד'. הייתי ילד היפראקטיבי. לא הייתי שובר, לא הייתי מרביץ, לא הייתי ילד רע. אבל אתה יודע, ההורים מסננים לך כל הזמן, 'אתה ילד רע'. בסופו של דבר, זה מה שדירבן אותי להביא את ההצלחה בהמשך".

Bless. מונה כבר 48 סניפים | צילום: יח"צ

"אתה חייב רק קשרים"

זה לא סיפור סינדרלה. זה סיפור על עבודה קשה, ועל מי שהבין בגיל צעיר מאוד איפה מונחות היכולות שלו. לוי מספר שבתור ילד היו לו שתי ידיים שמאליות, אבל זה לא הפריע לו להפעיל את האחים שלו. "אבא שלי תמיד אמר לי, 'יש לך אינטליגנציה מאוד גבוהה'. בסופו של דבר אז ידעתי לנהל את מטלות הבית. כך יצא שאחי היה עושה תמיד גם את החלק שלי", הוא נזכר בחיוך. מאוחר יותר כבר עשה הכל בכוחות עצמו וגילה שיש לו כשרונות רבים.

טוני לוי גדל בראשון לציון, "על הים", לדבריו, למשפחה מהמעמד הבינוני, עם אבא ספר ואמא עקרת בית. "המצב הכלכלי שלנו תמיד היה בסדר, תמיד קיבלנו כל מה שהיינו צריכים".

איזה מין ילד היית?
"תמיד הייתי שואו־אוף. סקייטבורד, גלישת גלים, אופנועים, כבר מגיל 10. הייתי טוב בדברים האלה".

כמו כל הילדים סביבו, גם לוי חלם להיות שחקן כדורגל. כוכבי הילדות שלו הם השחקנים משה סיני ושבתאי לוי. האחרון נשוי לרויטל לוי צוברי, הבעלים של רשת ללין. "כשהייתי ילד הייתי מעריץ שלהם, היו לי פוסטרים שלהם בחדר. היום אני פוגש אותם לא מעט, במפגשים מקצועיים וחברתיים", הוא מספר.

את השם טוני, אגב, לא בחר לקראת קריירה בינלאומית – זה השם שנתנו לו הוריו, מוטי וסוזן. "בבית הספר היסודי החברים היו אומרים לי שאני גוי בגלל השם הזה", הוא מספר. "בתעודת זהות אני טוני לוי. על שם השחקן טוני קרטיס שאמא שלי אהבה (שאגב, בדקתי את זה, גם הוא יהודי). בתקופה ההיא, זה מה שהיה פופולרי. בכלל, אצלנו במשפחה יש שמות מעניינים. אחי הגדול נקרא ז'אן פול, על שם ז'אן פול בלמונדו. היתה לי גם אחות שנפטרה, הלן, על שם הלן דלון. היינו ממש צמודים. גדלנו ביחד. ויש לי אח קטן, רותם".

מגיל 8 ועד שהתגייס בגיל 18, עבד טוני, ביחד עם אחיו, במספרה של אביו, לסירוגין. הוא ניקה את הרצפה, הכין קפה ללקוחות, חפף ראשים. "היו מסדרים לי קופסה כזו, שאעמוד עליה כדי שאגיע לראשים של הלקוחות. זו היתה הדרך של אבא שלי לשמור עלינו", מספר לוי.

לאמא בכלל סיפר שטס לסן פרנסיסקו. לוי | צילום: טוני לוי

לוי התגייס, אך בצבא עבר תאונת דרכים שבעקבותיה הוכרז כנכה צה"ל. חודשים ארוכים נכנס ויצא מבתי חולים, מבית החולים השיקומי ומניתוחים. בתקופה הזאת, הוא מספר, הבין שנותר ללא חברים. "אתה לבד. רק אתה וההורים", הוא נזכר בעצב.
כשהיה בן 21 הגיעה המכה השנייה. אביו, שהיה דמות דומיננטית בבית ובמשפחה, נפטר. "פתאום נותר חלל ריק. אמא בוכה כל הזמן. אתה חסר אונים. מהר מאוד אתה רק רוצה לעוף מכאן. לכל יעד. לא משנה לאן. אתה רק חייב קשרים".

בסוף 1996 קיבל הצעה מחבר: בוא ליפן. החבר קבע שבתוך שבועיים יגייסו את סכום הכסף המינימלי הדרוש עבור הטיסה, וכשיגיעו ליפן, יעבדו בעגלות. "מהר מאוד התחלתי לעשות מגבית: קצת כסף מסבתא, קצת מהאחים. לאמא בכלל סיפרתי שאני טס לסן פרנסיסקו. אם היא היתה שומעת שאני מתכוון לנסוע ליפן היא לא היתה נותנת לי", אומר לוי. "כולם בזו לי. אמרו לי שאחרי חודש ימים אני חוזר חזרה עם הזנב בין הרגליים".

כשהגיע תאריך היעד שקבעו השניים, גילה לוי שהחבר נעלם. במקום להתייאש, החליט לוי להשתמש באנשי הקשר שקיבל מהחבר ולנסוע בכל זאת. כך מצא את עצמו בין ישראלים רבים בפוקואוקה, עיר 'קטנה' בדרום יפן (2 מיליון תושבים).
"שונה בקטע טוב"

זאת לא היתה התחלה קלה. היפנים לא חיכו לעוד צעיר ישראלי שבא למכור תכשיטים מעגלות ניידות. "עבדתי אצל ישראלים בדוכן של תכשיטים, והודעתי להם שאני לא מוכן לעבוד בוויקנדים כי אני שומר שבת, הישראלים האחרים לא הבינו את זה בכלל, כי אז זה הכסף הכי חזק", הוא מספר. "לא הלך לי. במשך שנה וחצי הייתי קורא תהילים על העגלה".

לוי שמר בקפדנות על כספו במהלך התקופה הזאת. הוא שכר עם חמישה חברים דירה זולה שבה ישנו על הרצפה. כשנסע מפעם לפעם לפסטיבלים מרוחקים, שנמשכים כמה ימים, כדי למכור תכשיטים – היה גר במכונית במהלך כל ימי הפסטיבל.
בהמשך הפך לוי לבעל עגלה עצמאי, ופתאום הרגיש שהמזל נפתח לו.

התחלת בתכשיטים, בעצם, וזה העסק שאתה מנהל בעיקר גם היום.
"תמיד אהבתי עיצוב. מגיל קטן אני אוהב תכשיטים. חשוב לי איך אני נראה. אני אוהב דברים איכותיים בסטייל. גם הבניין הזה שאנחנו יושבים בו עכשיו הוא Piece. אני לא אוהב להיות שגרתי. כיף להיות שונה בקטע טוב. כשעברתי מהעגלות לחנות הכנסתי בהתחלה את אותה הסחורה שהייתי מוכר בעגלות, אבל מהר מאוד הבנתי שאני חייב לעלות כיתה. אני רואה תכשיטים במגזינים שונים ואומר 'כזה אני רוצה בחנות'. הייתי מדבר עם מנהלי מותגים יפנים ומזמין".

"ביפנית זה נשמע פגז"

את החנות הראשונה שלו שכר לוי בנגסאקי, "כן, אותה העיר שבה נפלה פצצת האטום", הוא אומר. שכר הדירה היה 2,000 דולר לחודש, ולוי שיפץ אותה בעצמו. "כדי לכסות את החורים בקיר, קניתי יריעות פח כאלה, שאיתן מגדרים בדרך כלל אתרי בנייה. זה נתן למקום סטייל מגניב", מספר לוי בהתלהבות וכן – גם בגאווה.

"היפנים הרימו אותי", הוא אומר. "הייתי חוסך בהכל. הייתי מגיע למצב שהעובדים שלי פותחים ארנק יוקרתי ומתלבשים יפה. ביום ההולדת אתה מקבל מתנה ארנק של לואי ויטון. אתה נכנס לזה".

זה לא סיפור סינדרלה, זה סיפור על עבודה קשה. לוי. | צילום: יח"צ

לחנות התכשיטים הראשונה הזאת קרא "בארכה". "זה היה השם שהציע לי חבר שפגשתי באוסקה ועזר לי לפתוח את החנות", הוא מספר, קם מהספה, תזזיתי, מדגים עם הידיים. אחריה הגיעו שלוש חנויות נוספות, ואז הגיעה ההצעה לפתוח חנות גם בקניון ליד טוקיו. אלא שהיתה בעיה קטנה: הבעלים של הקניון לא אהב את השם "בארכה". באחת בלילה, לפני שהיה חייב להחזיר תשובה, "קיבלתי SMS מאלוהים", הוא פורס את הידיים בהתלהבות. "Bless!", הוא שם את ידיו על הראש. "ישר התקשרתי לעובדת היפנית שלי לשאול אותה כיצד זה נשמע ביפנית. והיא אומרת 'פגז'".

ארבע וחצי חנויות ביפן. כבר התחלת להרגיש כמו מי שהצליח?
"תבין, בשלב הזה אתה מתגלגל. בקושי מושך משכורות, קונה סחורות, מלמד את העובדים. ממש גרתי בחנות. לא היה עוד ישראלי שעשה את זה לפניי. בחנות העשירית, כשהייתי בן 30, הרגשתי שאני על הגל".

את רשת ללין הישראלית, שהקימו מירב כהן ורויטל לוי צוברי, אך נמכרה ב־2007 לפוקס־ויזל, בבעלות הראל ויזל, הביא לוי ליפן ב־2011. "פתחנו חנות בשאנז אליזה של יפן. כשפרסומת של הפרזנטורית יעל בר־זוהר מופיעה שם על כל הקיר, בגובה שלוש קומות", נזכר לוי. זה לא היה עיתוי מושלם: במרץ באותה שנה, חודש אחרי שפתח את החנות, התרחשה רעידת האדמה בסנדאי, אחת החזקות שנמדדו בעולם, עם צונאמי בגובה 10 מטרים והאסון הגרעיני בפוקושימה. הכלכלה היפנית ספגה מכה אנושה.

ב־2016 מכר לוי 70% מאחזקותיו בללין היפנית לחברת TSI, לפי שווי של 35 מיליון דולר, תוך שהוא מחזיק עדיין ב־30% מהרשת ושימש במשך שנתיים כיו"ר החברה הבורסאית. ההשקעה הראשונית שלו בפתיחת הרשת ביפן היתה 1.5 מיליון דולר, כך שמבחינה מספרית, הרוויח פי 20 מההשקעה הראשונית שלו. היום מונה ללין היפנית 28 סניפים, עם שני סניפים נוספים בהוואי. על פי הערכות, שוויו של לוי כבר עבר את רף ה־100 מיליון שקל.

"נולדתי בישראל – אבל גדלתי ביפן"

את חייו מחלק לוי בין ישראל ליפן, אך נשאר רווק. "חודש אני פה, חודש אני שם", הוא אומר. הכפילות הזאת מלווה את חייו כבר שנים, בעצם, הן בחייו האישיים והן בחייו העסקיים. מתוך אמונה כלכלית בנדל"ן, בשנים האחרונות רכש דירות רבות בישראל וביפן.

אתה ישראלי או יפני?
"גם וגם. נולדתי בישראל – גדלתי ביפן". לאורך השנים ביפן התעוררו בו געגועים עזים למשפחה ולמסורת. "בתחילה המשפחה לא היתה מגיעה לבקר אותי, גם בגלל שלא היה כסף", הוא מספר. "אחי הגיע לבקר אותי רק אחרי ארבע שנים. אמא הגיעה כמה שנים מאוחר יותר". עם זאת, מקפיד לוי לאורך כל הקריירה שלו, לכלכל את משפחתו שנשארה בארץ.

גם ישראלי וגם יפני. לוי | צילום: יח"צ

גם מהבחינה הזאת, היו השנים הראשונות ביפן קשות. "אין דרך להתעלם מזה, ההתחלה קשה", הוא אומר. "אתה מלא בגעגועים לאנשים בארץ. יותר מזה, אני שומר כשרות ואין כמעט מה לאכול ביפן. בכל יום שישי הייתי הופך להיות ממש בית חב"ד. הזמנתי את כל הישראלים אלי לקידוש, הכנתי להם דג מרוקאי. בפסח הייתי לוקח את העגלות, הופך אותן לשולחנות ומזמין את כל הישראלים אליי לליל סדר".

עם הצלחתו הכלכלית, התחזק הקשר של לוי עם הקהילה היהודית המקומית, והוא הרגיש שהוא מעוניין לתרום יותר. כשנשיא הקהילה היהודית ביקש לעזוב, הוצע התפקיד ללוי. הוא היסס. "זה תפקיד של זקנים", הוא אומר. "למרות שהאינסטינקט שלי היה לסרב, עשיתי שאלת רב והוא אמר לי ללכת על זה. שזו זכות גדולה".

מה זה אומר, בעצם, להיות נשיא הקהילה היהודית?
"אתה בעצם יושב הראש. אתה צריך לנהל את בעלי התפקידים בקהילה. שיהיה רב, לדאוג למוסדות היהודיים. זה תפקיד ללא מטרות רווח ואני לא מחפש כבוד".

אחת התרומות המשמעותיות שהרים לוי למען הקהילה היה המקווה הראשון בטוקיו. ב־2012 הוא גילה שהנשים היהודיות בעיר שמעוניינות לטבול נאלצות לטוס שעה מדי חודש עד למקווה הטהרה הקרוב. אחרי שהביא את ללין ליפן החליט לוי שהגיע הזמן "להחזיר לקהילה שלי", ובחר לתרום לקהילה היהודית מקווה טהרה. "הציעו לי להתחלק עם תורמים אחרים אבל אני אמרתי שאני רוצה את הזכות של המצווה עליי. לרב היו ממש דמעות בעיניים. מבחינתי זו הכרת הטוב. אני צריך את זה".

היום טוני משתדל לנוח, לשמור על הקיים ולנהל את עסקיו. יש עסקאות בתהליכי חתימה ולאחרונה רכש מותג תכשיטים יפני מוכר וגם מפעל ליצור תכשיטי כסף ביפן. הוא רוצה להתמקד בנדל"ן ובייעוץ ומעריך שאת העסקאות הבאות יעשה עם שותפים, ולא לבד כפי שפעל עד כה.

האיש שראה מה שאף ישראלי אחר לא ראה לפניו | צילומים: אינסטגרם tony_levy26

בפוליטיקה הוא לא מתעניין, אבל אומר שבישראל יוקר המחייה מוגזם. פוליטיקאים פוגשים אותו בהזדמנויות שונות. "אבל התחום הזה לא מושך אותי", אומר לוי. "נראה לי שאני עושה אחלה פרסומת ליפן ויש לי קשר חזק עם השגרירות היפנית בישראל. לאחרונה גם קיבלתי תעודת הצטיינות לעסקים ביפן מלשכת המסחר ישראל־יפן ומהשגריר היפני בישראל איתו אני מיודד. הם אחלה. אני צעיר מגניב ונראה לי שאוהבים אותי בזכות זה".
בימים אלו, מספר לוי, קבוצת מפיקים מישראל עובדת ביפן על סרט המבוסס על סיפור חייו. "זה יהיה סרט עלילתי, שמבוסס על הסיפור שלי. אני מעריך שתוך שנה כבר נוכל לצפות בו".

ובמהלך כל השנים האלה נשארת רווק?
"אין ארוחות חינם. יש מחיר לכל דבר. זה המחיר של הקריירה וההצלחה".

מה יהיה כתוב על המצבה שלך?
"האיש שניצל את החיים עד הסוף. שהכניס צבע בכל דבר בחיים".

האיש שהכניס צבע בכל דבר בחיים. לוי | צילום: יח"צ

אז כסף זה הכל בחיים?
"כסף עושה לך את החיים נוחים. הגעתי למצב שבו הדברים הקטנים עושים אותי מאושר. עשיר אחד בא למזח ורואה דייג צנוע יושב ודג במשך שעות. הדייג אומר לעשיר: 'בוא, תדוג איתי. למה אתה לא דג?' אומר לו העשיר 'עזוב, אני עסוק'. 'מה החלום שלך?', שואל הדייג. 'אני רוצה לקנות, לבנות בניינים ולכבוש יעדים. אחרי שאכבוש הכל יהיה לי שקט ואוכל לדוג איתך', אמר העשיר. הדייג ענה: 'בשביל מה אתה עושה את כל זה? לי כבר יש את השקט מבלי לעשות קודם את כל הסיבוב'. העיקר הבריאות".