בביתו הצנוע ביפו אני נחשפת לבית המלאכה של איברהים אבו-רומאנה, בונה עודים שניתן לכנותו גם "הדינוזאור האחרון". איברהים (56) נולד וגדל ביפו, דור שמיני למשפחת אבו-רומאנה. אביו סמיר עוסק במסגרות ואימו עידה תופרת, שעבדה, בין היתר, עם צה"ל וייצרה עבורו את חליפות הקצינים ומעילי הגשם.
במהלך השנים שכנעה אימו של איברהים את אביו לפתוח יחד מתפרה ולימדה אותו את רזי המקצוע. המתפרה נפתחה ברחוב שערי ניקנור ביפו. יחד הם יצרו פרטי לבוש ללקוחות פרטיים ולחברות מקומיות, עסק מצליח שהלך וגדל.
כשהיה איברהים בן 8 בלבד, לימד אותו אביו את המלאכה וסימן אותו כיורש. איברהים מספר שאביו היה מחנך אמיתי עם סבלנות אין קץ. "כנער", מספר לי איברהים, "עבדתי בחוץ כבר בגיל 15 תוך כדי לימודים מקצועיים בבית הספר עמל". מ-1979, למשך 4 שנים, עבד במשטרה בתור מכונאי.
זה לא קצת מוזר לעבור ממסגרות לטקסטיל?, אני שואלת בפליאה.
"במסגרות לא ניתן היה לעבוד כל השנה מכיוון שהיו שישה חודשי פגרה בהעדר יבוא של סחורה בימים ההם", מסביר איברהים. במקביל לעיסוקו במתפרה, פונה אל אביו שכן מבוגר בעל ידע וניסיון רב בבניית כלי הנגינה עוד. השכן מזהה את הפוטנציאל אצל סמיר הצעיר, שהיה אז בשנות ה-30 לחייו.
במשך שנה השקיע השכן בלימוד בניית הכלים. "כאשר אני אמות אני רוצה להוריש לך את כל הכלים והתבניות", אמר השכן לסמיר וזמן קצר לאחר מכן נפטר ועמד במילתו. סמיר החל לבנות עודים לבדו, ולאט לאט השמועה על בונה העודים היפואי עשתה לה כנפיים.
מלאכה מורכבת במיוחד
הימים לצידו של אביו בעלית הגג נצרבו אצל איברהים בזכרון כתקופה שהוא מתרפק עליה, שכן אביו נפטר בטרם עת ממחלת הסרטן, כשהיה רק בן 48. השנה היתה 1985 ואיברהים שהיה בתחילת שנות ה-20 לחייו, מתקשה לעלות לגג ולייצר עודים. הגעגועים לאביו אינם מרפים ואיברהים מחליט לעבוד כמכונאי במוסך של חברות הרכב פיג'ו וסיטרואן ולנצל את הידע שצבר במשטרה.
15 שנה נמנע איברהים מלעלות לגג וליצור. עד שבשנת 2003 מתגלה גם אצלו מחלת הסרטן ומתחזק אצלו הצורך בחיבור עם אביו. הוא עולה לגג וחוזר ליצור. "מאז כל השנים אני יוצר עודים. אני מרגיש שאבי איתי", מספר לי איברהים כשבקולו נשמע הגעגוע. בכל רגע פנוי, חופשות ושבתות עולה איברהים לגג ויוצר.
בניית כלי העוד מורכבת במיוחד ודורשת ידע רב. אנחנו עוזבים את סלון ביתו ועולים לעליית הגג לראות את היצירות. "אבי", אומר איברהים, "נתן לי 'להרוס' כמה כלים בדרך ללימוד המורכב של הכלי היחודי הזה", שלראשונה אני מתוודעת אליו פנים אל פנים.
מחפש יורש
זמן בניית עוד אורכת בממוצע כחודש ימים. לשאלתי מה השתנה מהבניה העתיקה להיום איברהים עונה כי לא השתנה הרבה, למעט הפיתוחים שהיום עושים אותם בחיתוך לייזר. אבל איברהים יודע לעשות גם את זה בעבודת יד.
קשה מאוד להתפרנס רק מבניית העוד, לכן ב-2007 הוא הופך לאב הבית של בית הספר רוגוזין ביפו שם הוא עובד עד היום במקביל לבניית הכלים.
בכניסה אל חדר העבודה ניתן לשים לב לכלי העבודה בהם משתמש איברהים לבניית העוד: מכונות חיתוך, כיפוף וליטוש, ארגזים של קישוטים בדמות צדפים ויש גם עצמות של פרות שאיברהים קונה בקצביה. על הקיר כלי עבודה מגוונים וסיר אחד, בתוכו דבק יחודי העשוי מעצמות. "את הדבק מרתיחים במים ומדביקים איתו את כלי הנגינה. הסוד של הדבק זה שהוא מוליך צלילים", הוא מסביר.
מי הלקוחות שלך?
"תתפלאי, אבל רוב הלקוחות הם דווקא מוזיקאים ומורים למוזיקה מהאקדמיה בירושלים, וכמובן גם מוזיקאים ערבים. המוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לעשות שלום בין העמים. אנחנו הערבים בישראל מנותקים מהמורשת ולא יכולים לסחור בכלים עם עיראק, סוריה או לבנון. לניתוק הזה יש מחיר גבוה".
האם ידוע לך על בוני עוד נוספים בישראל?
"עד כמה שידוע לי ישנם כמה בודדים".
האם יש היכן ללמוד את המלאכה?
"לא", עונה איברהים, "אין בית ספר בכל המזרח התיכון וזוהי מלאכה שעוברת מאב לבן. אני מחפש יורש ללמד אותו את המלאכה", שכן נראה כי ילדיו אינם בכיוון, לפחות לא כרגע.
רגע לפני שאני עוזבת, איברהים לוקח אותי לראות את נוף הים, המסגד והבתים הנשקף מעליית הגג. "הנוף הזה מרגיע אותי ומזכיר לי את ילדותי", הוא מסכם.
אנו נפרדים לשלום ואני מבטיחה לנסות ולחפש לו יורש.
הכותבת מיטל כץ בעלת מיזם הסיורים החברתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם" – תיעוד בצילומים. צילום המיזם: Hadas Elder.
המיזם עוסק בחשיפת עסקים ותיקים ותמיכה בהם באופן ולנטרי המתאפשר באמצעות רכישת כרטיסים לסיורי המיזם. לאתר המיזם
