הרועה שטרם נראה: ציור הגרפיטי המתכלה הגדול בהיסטוריה

אמן צרפתי סיים ממש לאחרונה את מה שזוכה לכינוי 'הציור המתכלה על דשא הגדול ביותר אי פעם' – 10,000 מטר רבוע, על פני מדרון סקי מחוץ לעיירת הנופש האלפינית Leysin, בשווייץ.

Guillaume Legros, הידוע בדרך כלל בכינוי Saype, העביר חמישה ימים בעבודה על רועה הצאן מעשן המקטרת המתכלה שצייר, כשהוא עושה שימוש במים, קמח, שמן פשתן ותוסף צבע – כולם רכיבים טבעיים שמיועדים לדהות ולהישטף כשהדשא יגדל והגשם יחל לרדת.

Saype הגשם והזמן ימחקו את העבודה ששברה שיא | צילום: ערוץ היוטיוב של 

זה רחוק מאוד מלהיות ציור גרפיטי עירוני, אבל בכל זאת יש בכך תזכורת לעוצמה שיש לאמנות ציבורית לשנות את הסביבה בה היא מופיעה, וליצור רגעים חולפים של פלא. הציור גם מהווה תזכורת למרחק הרב שעברנו מאז הימים שבהם גרפיטי נתפס אוטומטית כצורה מסוימת של ונדליזם הרסני לחברה, כשידפון על פני הנוף העירוני המסמל את מה שרבים האמינו שהוא הוכחה לכך שערים הן בורות שופכין מצחינים שיש לברוח מהן מהר ככל שניתן – אם אתה יכול להרשות לעצמך.

כמובן, שערים מעולם לא היו בורות שופכין, והאנשים שיצרו את הגרפיטי לא היו ונדליסטים אפילו בקושי. על פי רוב הם היו חלוצים חסרי פחד – שפרצו לתחנות רכבת באמצע הלילה ומדדו את קירותיהם של מחסנים נטושים – של ז'אנר שהפך במהלך 20 השנים האחרונות לאמנות פולק לגיטימית, התזה אקראית של צבע בתוך תמונת נוף שהייתה ריקה בלעדיו.

ב-2012 המוזיאון לאמנות אורבנית (tMoUA) הפך למוזיאון האומנות הראשון בעולם שכולו מתנהל באינטרנט ושהתמסר לגרפיטי בכל צורותיו. המוזיאון פרסם עבודות מכל רחבי העולם ואצר אוספים של אמנים בהתבסס על "האיכויות האסתטיות או הקונספטואליות שלהם" ותוך שהוא מעודד אחרים "לצאת החוצה ולהוות מקור חיובי לשפעה בסביבה העירונית".

בינתיים, סרטים כמו הקלאסיקה משנת 1983, מלחמת הסגנונות (Style Wars), כמו גם הסרט הדוקומנטרי משנת 2005 של דאג פריי, קלון (Infamy), מהווים שיעורים היסטוריים יקרי ערך המלמדים את אמנות הרחוב, ופסטיבלים, כמו TropicaFestival המתקיים בבאלי, הלכו ושגשגו ברחבי העולם כולו והכתירו בזרים את האמנות הציבורית.

אבל בואו נחזור לרועה של Saype על צלע ההר, ובאופן שבו ניתן להעריך אותו הכי טוב: ממסוק. צפו: