כיצד שינו עקבות דינוזאורים את הידע על אגן הים התיכון העתיק?

ב-1917, שנתה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה, בנה הצבא האיטלקי מסלול למעבר חמורים על גבי המסיב (גוש הרים) פסוביו המהווה חלק מהרי הדולומיטים, וגובהו 712 מטרים. המסלול כלל כחמישים יציעים חצובים בסלע הדולומיט הקשה, אשר התעצב בתקופת הטריאס. תקופה זו הוותה חלק מעידן המזוזואיקון, אשר שרר בכדור הארץ לפני 200-250 מיליון שנה.

כמעט 70 שנה לאחר מכן, במהלך טיול באזור, הבחין הגאולוג מרקו אוונזיני בבליטות מוזרות על גבי אחד מן היציעים החצובים. בו במקום הוא זיהה את התפיחות כיציקות טבעיות של טביעות רגלי דינוזאור.

בשנות ה-80 התגלו טביעות רגלי דינוזאור בהרי הדולומיטים באיטליה | צילום: fotolia

עקבות דינוזאורים לא היו תגלית חדשה באזור, בו קיימת תצורה גאולוגית של דולומיט. הדולומיט נוצר לפני כ-220 מיליון שנה כתוצאה משינוי כימי של אבן סיד, ששוקעה בים רדוד עם איים חוליים. באיים הללו השתמשו דינוזאורים על מנת לחצות את הים, אולי על מנת להגיע לאיים סלעיים, גדולים יותר. ואולם, כל הגילויים הקודמים של עקבות דינוזאורים התגלו בסלעים גדולים באזורים שבה התרחשו מפולות. ביחס לרצף הזה, מיקומן של העקבות מהדולומיטים לא היה ברור. מעבר לכך, 11 העקבות הטבעיות מהמסיב פאסוביו היו הראשונות שהתגלו ״אין סיטו״, כלומר בסלעים הנמצאים במקום בו נוצרו. ייחוד נוסף השמור לטביעות הרגליים הענקיות הללו נעוץ בעובדה שהן היו שייכות לשלושה בעלי חיים מסוגים שונים.

סוג אחד של טביעות רגליים שייך לדינוזאור ארבע-רגלי מסדרת הזאורופודה, בעוד ששני הסוגים האחרים מיוחסים לדינוזאורים מסדרת התרופודה, ההולכים על שתיים. הנתונים בשטח איפשרו לגאולוגים לתארך את הווצרות העקבות בסלע לעידן הנוריאני, לפני 206-211 מיליון שנה. זמן מה לאחר מכן דווחו באזור עקבות דינוזאורים נוספות.

עקבות דינוזאורים באיטליה תוארו כבר ב-1941 על ידי הפליאונטולוג פרידריך פון הונה, אשר הבחין באוצר הגאולוגי בהר פיזאנו שבטוסקנה. ואולם, בהתבסס על רשומות ועדויות אודות משקעים, בעיקר כאלה שמוצאם ימי, היה נהוג לחשוב שחצי האי האיטלקי היה משוקע בים הרדוד או העמוק משך כל תקופת מלכות הדינוזאורים עלי אדמות. גילויים של אתרי מאובנים רבים שבהם עקבות דינוזאורים בשנים 1992-2000 הראו שהקונספט הישן לא היה מדויק כלל וכלל.

בעבר התפתחו זנים של דינוזאורים "איטלקיים" המיוחדים לאזור | צילום: fotolia

מהראיות הגאולוגיות בלבד עלה שהים הצפוני של אוקיינוס טתיס (אגן אוקייני גדול שהים התיכון המודרני הוא שריד שלו) היה ברובו סביבה ימית רדודה, עם מקטעים עמוקים יותר. הנוף המצוי כיום בארכיפלג הבהמה הוא דוגמא מודרנית מצוינת לאופן שבו דמיינו הגאולוגים את אוקיינוס טתיס העתיק: שטח ימי ברובו, המקיף איים קטנטנים וכמעט לחלוטין שוממים.

ואולם עקבות דינוזאורים רבות, המצויות בכל רחבי איטליה, מהדולומיטים בצפון ועד לחצי האי גרגאנו בדרום, מספרות סיפור אחר: בימת טתיס היו מצויים שטחי יבשה גדולים. העקבות המאובנות נמצאו במשקעים שהיו יבשים רק באופן ארעי, אולי בתקופות שפל. בזמנים הללו חצו דינוזאורים את המישורים הימיים השטוחים על מנת להגיע אל האיים. איים אלה, אשר מהם לא שרדה כל ראייה גאולוגית, היו גדולים מספיק לתמיכה באוכלוסייה צמחונית משמעותית, כפי שמצביעות עקבות רגליהם של הזאורופודים.

במהלך תקופות שבהן היו פני הים נמוכים, אולי שימשו האיים הללו כגשרים בין שתי יבשות עתיקות גדולות – לאוראסיה בצפון וגונדוונה בדרום, מה שאיפשר חילופי צמחייה בין השתיים. בזמנים שבהם היו פני הים גבוהים הפכו האיים מבודדים, והתפתחו זנים של דינוזאורים ״איטלקיים״, המיוחדים לאזור.