Forbes Israel Logo

בידיים שלהם: האנשים שישפיעו על הכיס שלנו בשנה הקרובה

זה התחיל בתקוות גדולות והבטחות לשינוי, והשנה מסתיימת בתחושת החמצה. התקוות, כדרכן של תקוות, היו מוגזמות, והועצמו בהשפעת מערכת הבחירות, שניפחה ברמת השקריות הסבירה את גודל ההבטחות במנהיגות החדשה ואפילו זו הישנה.

אבל דווקא מתוך האכזבה הגדולה אפשר לצאת מחדש לדרך עם תקווה לא קטנה: השינוי התודעתי מתחיל לחלחל, וניצני רגישות חברתית ניכרים בהליכי קבלת ההחלטות. הממסד לא השתנה אבל כמה אנשים חדשים, שאינם מחויבים לקיבעונות העבר, הגיעו לתפקידי מפתח עם להיטות לשנות, ובראשם שר האוצר יאיר לפיד.

סימני השינוי ניכרים לא רק במשרד האוצר. אפשר לראות אותם גם בגופי השלטון האחרים, בסקטור הפרטי שעדיין מתקשה לקבל חלק מכללי המשחק, ובמרוץ הטכנולוגי שלא נעצר עם המצאת הסמארטפון. איננו יכולים לדעת אילו מהתקוות המתעוררות בשלהי השנה הזאת יהפכו למציאות, אבל אפשר לחלום.

יאיר לפיד: הנזק שבפולחן הצמיחה

שר האוצר ואיש השנה של "סופהשבוע" לא קיבל יותר מכמה דקות של חסד, אבל ניכר שהצליח ללמוד לא מעט בחמישה החודשים וחצי שבהם הוא מאייש את התפקיד.

המדיניות הכלכלית אינה שלו. היא נקבעה על ידי פקידי האוצר בעת שלפיד היה עסוק במסע בחירות סוחף ובפיזור הבטחות שלא יכול היה לקיים. בסיומה הוא צנח בלשכת שר האוצר, ללא הכשרה מינימלית, ולא יכול היה להבין את משמעויות התקציב שהוגש בשמו לאישור הכנסת.

זה היה תקציב גזברי שנועד לאזן בין הכנסות המדינה להוצאות הצפויות. המסים הנוספים נבחרו על פי הקלות שבה ניתן לאשר ולגבות אותם, הגזירות הוטלו בהתאם לנוחות הבירוקרטית וללא רגישות חברתית. ללפיד לא נותר אלא לשמש חותמת גומי ולספוג את הביקורת הנוקבת.

הטירונות נגמרה. דיוני התקציב הבא, שאמורים להתחיל באביב, יאפשרו לחולל שינוי של ממש: לזנוח מוסכמות שאבד עליהן הכלח ולהציג חזון חדש, מעודכן ומתאים יותר למציאות שבה מדשדש המשק. הצמיחה והקטנת החוב הלאומי היו מטרות העל המסורתיות של פקידי האוצר. המשק אומנם צמח, אבל הנהנים היו שכבה דקה של בעלי הון ומיוחסים, בהם בכירי האוצר עצמם. היעד החדש צריך להיות שיפור חלוקת ההכנסות באופן שיאפשר לכולם, ובייחוד לנזקקים ביותר, ליהנות מפירות הצמיחה.


לזנוח מוסכמות שאבד עליהן הכלח ולהציג חזון חדש. לפיד | צילום: מרק ישראל סלם 

ראש הממשלה בנימין נתניהו סבר שהצמיחה תיטיב עם כולם ותסייע גם בפתרון הבעיות החברתיות. הוא טעה. הזנחת הטיפול בחלוקת ההכנסות גרמה להתרחבות הפערים והרחקת העשירונים הבינוניים מפירות הצמיחה. שכרם לא עלה ולפעמים אף נשחק, והביטחון התעסוקתי התערער. לכן אין ללפיד סיבה להאמין שכשתואץ הצמיחה ייפתרו גם בעיות הפערים והביטחון הסוציאלי המתערער במהירות. יש להתחיל להתמודד עם הבעיות האלו כאן ועכשיו.

פוליטיקאים וחלק מהכלכלנים נוהגים להגזים מאוד בהשפעת המדיניות הכלכלית על שיעור הצמיחה. אם לפיד לא מאמין, הוא מוזמן לבדוק מה אומרים שרי אוצר כל אימת שהצמיחה יורדת בניגוד לתחזיותיהם, וזה קורה לעתים קרובות.

מהפכה נוספת נדרשת בגישה לתקציב הביטחון: זמן רב מדי נקבע תקציב הביטחון על פי משאלות לבם של קציני הצבא, כששר הביטחון, האמור לפקח עליהם מטעם המערכת האזרחית, משמש לוביסט רב עוצמה.

תקציב המדינה היה על פי ההגדרה מה שנשאר אחרי ששבעו כל אריות הצבא. בשנים האחרונות הופכת ההוצאה הצבאית לאיום אסטרטגי של ממש על החברה הישראלית, על לכידותה ושרידותה. התקציב המנופח גדול היום במיליארדים רבים על יכולתה של המדינה וגם על הנדרש להבטיח את קיומה. השינוי ידרוש גם מהצבא לעבור רפורמות מרחיקות לכת, בהן אולי שינויים במתכונת גיוס החובה. אבל סביר מאוד שבסיום התהליך נישאר עם צבא לא חזק יותר ויקר הרבה פחות.

שר אוצר עם גב פוליטי וציבורי יוכל להחזיר למדינה את השליטה בתקציב הביטחון, ולכפות את השינוי גם על ראש הממשלה.

אורי אריאל: סוף לסחרור המחירים

שר הבינוי והשיכון אורי אריאל, שהוכיח את עצמו כאחד החרוצים והחכמים בחברי הכנסת, אחראי למשימה בלתי אפשרית: לפתור בתוך שלוש שנים את מצוקת הדיור. עוד בטרם הספיק לחמם את כיסאו קפצו "לסייע בידיו" עוזרים ויועצים: ראש הממשלה ניסה להפקיע מידיו את השליטה במינהל מקרקעי ישראל. בינתיים נשאר ההגה בידיו של אריאל.

אפשר להבין את הלחץ: שתי ממשלות קודמות קידשו מלחמה על מחיר הדיור ונכשלו לחלוטין בתכנון ובביצוע. הסיבה לכישלון היא קיבעון אידאולוגי וחוסר נכונות לשנות את השיטה שגרמה לסחרור. המדינה, באמצעות המינהל, היא בעלת המונופול על הקרקעות לבנייה. אם היה מונופול כזה בידיו של גוף פרטי, היו מוטלות עליו מגבלות חמורות, המחייבות אותו למכור את המוצר החיוני במחיר שווה לכל נפש. אבל כיוון שמדובר בגוף ממשלתי, נפלו תושבי המדינה קורבן למנגנון בירוקרטי הרסני המנסה להגדיל בכל דרך את תקבולי המדינה: הקרקעות נמכרות במכרזים חופשיים לכל המרבה במחיר, וככל שגדלה המצוקה תופחות הכנסות המדינה.

קשה לעצור מנגנון התנפחות כזה מבלי לחולל שואה כלכלית. כשהאמירו המחירים וגברה המחאה, הגיבו הפוליטיקאים בהבטחות חסרות כיסוי להוריד את המחירים.

וזה הפרדוקס: אם היו המחירים מתחילים לרדת, המצוקה הייתה רק מחריפה, והקבלנים היו מפסיקים לרכוש קרקעות. מי שהיה רוכש מגרש לבנייה היה מסתכן בכך שעד שיגיעו הדירות שיבנה לשוק יירדו המחירים והוא יפסיד על המיזם ויקרוס.

לכן חייב אריאל לאזור אומץ ולשנות את הכללים. השוק החופשי לא יתקן את עצמו. יש להחזיר את השליטה ואת סיכוני השוק לידי המדינה ומשרד השיכון: להפסיק את המכרזים על המגרשים ולהעביר את האחריות לבנייה ולשיווק לידי המדינה. הקבלנים לא יתחרו על רכישת מגרשים אלא על מחירי בנייה של דירות שייבנו על פי מפרט שיוכתב על ידי המדינה. זה לא פתרון אידאלי. יש בו לא מעט מגרעות, אבל המדינה הצליחה בעבר לספק בדרך זו מאות אלפי דירות במחיר סביר ובאיכות משתפרת והולכת. בניגוד למבנה הנוכחי ולכל פתרונות הפלא שהוצעו עד כה – זה עבד.

חייבת לפרוש מחדש את רשתות הביטחון. סלינגר | צילום: יח"צ

דורית סלינגר: להציל את הפנסיה שלנו

אחרי החגים תיכנס לתפקידה הממונה החדשה על שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר. בעבר היה מדובר במשרה פקידותית במשרד האוצר, שתפקידה היה להכביר על חברות הביטוח והבנקים הנחיות ומגבלות שונות בענייני תוכניות ביטוח וחיסכון למיניהן. אבל המודעות הציבורית הגוברת למשבר הפנסיה המאיים והסיכון שרבים מהעובדים המתקיימים בכבוד יתרוששו וייקלעו למצוקה לעת זקנה, מיקדו את תשומת הלב בתפקיד האפור.

קודמה של סלינגר, עודד שריג, למד את הלקח על בשרו. כאשר ראה שהתשואות על חסכונות הפנסיה ירדו, הודיע על כוונתו לקצץ ב-10% בקצבאותיהם של חלק מהפנסיונרים. בעיני שריג הייתה זו פעולה טכנית פשוטה, בהתאם לעקרון הפרטת הפנסיה: הקרן "מאוזנת" לחלוטין, וכל הרעה בתנאים לעומת התכנון מחייבת קיצוץ קצבאות.

אבל מה שהציבור ספג באדישות ובהכנעה בסוף שנות ה-90 אינו תקף היום: הפנסיה אינה בעייתו האישית של כל אזרח אלא בעיה לאומית, ועל המדינה לחזור ליטול על עצמה אחריות לאזרחיה הקשישים, ללא קשר לתשואות בשוק ההון או מספר שנות העבודה. הרפורמה החדשה בשוק הפנסיה חייבת לפרוש מחדש את רשתות הביטחון ולבטל את האפליה הקשה בין פורשים מיוחסים משירות המדינה וגופים נתמכים אחרים, פורשים מיוחסים פחות הזוכים להגנת ההסתדרות, ופורשים סוג ג', המבוטחים לכאורה בקרנות הפנסיה החדשות – אך רבים מהם יתרוששו לחלוטין ביום שבו יפרשו.

תפקידה הראשון במעלה של סלינגר, שיש החושדים שהיא חסרה את הניסיון המתאים לכובד המשימה, הוא לחשוף את עומק הבור הפנסיוני שבפניו אנו ניצבים, ולהניע את גלגלי הרפורמה שתבטיח קיום בכבוד לכל עובד הפורש מעבודתו.


עשוי לשנות את פני הבנקאות הקמעונאית. שורר | צילום: יח"צ

דורון שורר: אימת הבנקים הגדולים

איש העסקים והמפקח לשעבר על הביטוח, דורון שורר, מגלגל כבר כמה שנים יוזמה מרתקת: בנק ציבורי על תשתיות אינטרנטיות. הבנק אמור לפעול בדומה לקואופרטיב. בעלי המניות, שמהם יגויס ההון הראשוני לבנק, יהיו גם לקוחותיו. הרווחים יושקעו בשיפור השירות ללקוח ולא בבונוסים למנהלים. היוזמה כבר זכתה לברכת בנק ישראל והרשות לניירות ערך, והיא נמצאת בשלבי אישור אחרונים.

עדיין מוקדם להעריך את סיכויי ההצלחה, אבל אם יקום הבנק האינטרנטי הראשון הוא עשוי לשנות את פני הבנקאות הקמעונאית, בדומה להשפעת התחרות בענף הסלולר: אפליקציות בסמארטפון יחליפו את מערכי הסניפים היקרים והשוממים ממילא, מערך עובדים יעיל יתחרה במערכים המנופחים ובעלויות השכר המוגזמות, שקיפות ומחירים הוגנים יאלצו גם את הבנקים הגדולים לנכש עמלות מנופחות ולספק שירות טוב יותר.

כשאתה מדבר עם בכירים בבנקים הגדולים, נדמה לרגע שגם הם מעוניינים לראות את הבנק של שורר יוצא לדרך, ולו רק כדי להוציא לפועל חלק מתוכניות ההתייעלות שהם טומנים בכספת מאימת הוועדים החזקים.

אלון מאסק: שומר על מסתוריות

אם יש יזם טכנולוגי בעולם העשוי לשנות את חיינו כפי שעשה מייסד אפל, סטיב ג'ובס, כנראה שזהו אלון מאסק בן ה-42, גאון טכנולוגי, יזם ואיש עסקים ממולח השווה כשני מיליארד דולר. הוא כבר שינה לא מעט את העולם כשהיה שותף בהקמת מערכת התשלומים ברשת פייפאל שנמכרה לאי־ביי תמורת 1.5 מיליארד דולר, אבל מבחינתו זו כבר היסטוריה עתיקה.

עשוי לשנות את חיינו כפי שעשה מייסד אפל, סטיב ג'ובס. מאסק | צילום: רויטרס

האמת היא שקשה לומר מה בדיוק הוא עושה היום: הוא ייסד את חברת ספייס אקס, הבונה מנועי חלל וחלליות עבור נאס"א, ובמקביל הקים ומשמש כמנהל הפיתוח בחברת המכוניות החשמליות המצליחה בעולם, טסלה, הנסחרת בוול-סטריט לפי שווי של 20 מיליארד דולר. טסלה החלה לפעול כיצרנית של מכוניות ספורט חשמליות אקזוטיות ויקרות מאוד, אבל היא מתקדמת במהירות לקראת ייצור דגמים עממיים. טסלה מייצרת מערכות הנעה חשמליות גם ליצרנים אחרים כמו טויוטה ומרצדס.

כמי שמחויב לעולם נקי וירוק יותר, הקים מאסק גם את חברת סולאר סיטי, אחת היצרניות הגדולות בעולם של מערכות אנרגיה סולאריות. בשנה האחרונה הוא הטריף את עולם הטכנולוגיה ביוזמת ההיפרלופ – רכבת-קליע המרחפת בתוך צינור ריק (ואקום), שתקפיץ נוסעים מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו במהירות של 1,100 קמ"ש.

מאסק עדיין עוטף את התוכניות בסוד, פרשנים אומרים שהרעיון נשמע דמיוני, כמו כל שאר ההמצאות שעשו את האיש הצעיר למיליארדר ולאיש הטכנולוגיה המשפיע ביותר בעולם. במוקדם או במאוחר הוא יגיע גם אלינו.

לאתר דה פוסט

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן