בין הצגה על חיי מחבל וספר אנטישמי: בישראל ובגרמניה מרטטים את גבולות חופש הביטוי

שר החינוך החדש, נפטלי בנט ושרת התרבות החדשה, מירי רגב, בקושי הספיקו להתרגל לתפקידיהם החדשים וכבר מצאו עצמם בלב ויכוח ציבורי נוקב סביב מידת הלגיטימיות והתמיכה שעל המדינה להעניק ליצירות ויוצרים שמקדמים תפיסות שנויות במחלוקת. רגב, מאיימת להפסיק את התקצוב לתיאטרון של אלמינא, מכיוון שהשחקן נורמן עיסא, הנמנה עם מייסדיו סירב להופיע בבקעת הירדן. בנט החליט שלא לכלול הצגה על חייו של מחבל שהורשע ברצח, בסל התרבות – בניגוד לעמדת הוועדה המייעצת.

אך על אף שנדמה לנו כי אלה הן "תופעות" ייחודיות לאזורנו, נראה כי דילמות דומות, סביב נושא חופש הביטוי מתקיימות כל העת ברחבי העולם. בגרמניה למשל מתכוננים לסערה שצפויה להגיע לשיאה בתחילת 2016, אז יפוג תוקף זכויות היוצרים של "מיין קמפף" – בכך יוכל לעמוד ספרו האנטישמי והגזעני של היטלר ברשות הציבור, דבר שנמנע עד כה בשל חקיקה. כבר כעת מתנהל ויכוח נוקב על השאלה "מה יקרה כאשר כל אחד יוכל להדפיס ולהפיץ את הטקסט של היטלר?" הדיו של הוויכוח מגיעים גם לארה"ב, שם יצירות קלאסיות כמו הסרט "עשרת הדיברות" של ססיל דה-מיל, "האגו והאיד" של פרויד ומיליוני ספרים, סרטים ולחנים מוזיקליים אחרים יחלו לעמוד בקרוב לרשותו של הציבור.

היטלר כתב את מיין קמפף בזמן שהותו הארוכה בכלא, שנגזרה עליו לאחר ניסיון ההפיכה הכושל נגד ממשלת רפובליקת ויימר ב-1923. הוא פרסם את המניפסט בשני פרקים – ב-1925 ו-1926, ומיליוני עותקים הודפסו ונמכרו עד מלחמת העולם השנייה. מהדורות מיוחדות הונפקו לכבוד בכירים נאצים וזוגות טריים, בתקופת הרייך השלישי.

לאחר מותו, ממשלת בוואריה הצהירה על בעלותה על זכויות היוצרים של הספר, ואסרה את פרסומו. מאז 1945 לא הופיעה אף מהדורה רשמית בגרמניה. למרות זאת, גם שוודיה וגם ארה"ב ערערו על החלטת בוואריה. ניתן למצוא שפע של עותקים פיראטיים בגרמניה ומהדורות חוקיות ברחבי אירופה, בצפון ודרום אמריקה, ובמזרח התיכון. ניתן גם למצוא עותקים רבים בספריות ברחבי גרמניה ומחוצה לה.

עותקים של הספר בחנות באינדונזיה | צילום: hellochris, ויקיפדיה

חלוקת התמלוגים של מיין קמפף הייתה מורכבת. מועצת הרווחה הגרמנית העבירה לניצולי שואה את התמלוגים מאנגליה, והמוציא לאור האמריקאי העביר את הכספים לצדקה, בעוד שמפרסמים אחרים ברחבי העולם הרוויחו מיליונים מהשנאה של היטלר.

אך בעידן האינטרנט, כבר כמעט ולא רלוונטי לדבר על ספרים – קל מאוד למצוא עותקים אלקטרוניים של כל דבר, כולל ספרו של היטלר. ב-1999-2000, קמפיין של מרכז שמעון ויזנטל שכנע את אמזון ואת ברנס אנד נובל, להפסיק לשלוח עותקים פיזיים של הספר לכתובות גרמניות, אך הדבר לא מנע מקוראים גרמנים לרכוש את הספר בגרסתו האלקטרונית, או להוריד אותו מאחת מהמהדורות הרבות שקיימות בארכיון האינטרנטי.

הכל תלוי בהקשר?

מאז יציאתו לאור, הספר זכה לפופולריות מתמשכת, ומכירותיו עלו וירדו במקביל לגלי האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה ובמזרח התיכון. יחד עם זאת, לא תמיד קל לשים את האצבע על הסיבה לפופולריות שלו. בהודו למשל, מיין קמפף מכר מעל למאה אלף עותקים. אם שמים את ההקשר הפוליטי בצד, ההודים קראו אותו כספר על אדם שהיה בכלא והצליח בכוחות עצמו להפוך למנהיג בעל שליטה עולמית.

זהו פחות או יותר, גם הטיעון שנשמע אצלנו מכיוון אלה המצודדים בהכללת ההצגה "הזמן המקביל", שנכתבה בהשראת סיפורו של המחבל וליד דקה, בסל התרבות. מבחינת חברי ועדת הסל, מדובר בהצגה על התנהלותו של אסיר בבית הכלא – והיא היתה יכולה להכתב באותה המידה גם על אסיר בכל מקום אחר בעולם. את השר בנט זה כאמור לא שכנע והוא נחוש בדעתו שלא להכליל את ההצגה בסל התרבות. בגרמניה, מנסים להתמודד עם הסיטואציה שלהם בצורה מעודנת יותר.

הסוכנות להיסטוריה מודרנית במינכן התכוננה למעמדו החדש של מיין קמפף, והכינה מהדורה חינוכית מלאה בפרשנויות. הממשלה הבווארית הייתה הראשונה להציע את המימון להפקת המהדורה, אבל בכירים שונים דחו את תמיכתם עקב לחצים מצד ניצולי שואה. אלו שכנעו את הגורמים הרשמיים כי גם אם הטקסט מכוסה בפרשנויות, הוא עשוי להיות פוגעני מדי.

בתגובה לכך, הממשלה הבווארית שוקלת הוצאה לאור של הספר שתכלול חוקים גרמניים נגד שנאה. הצעה זו נראית הולמת יותר מאשר להשתמש בזכויות יוצרים כדי לאסור פרסום. צריך להשתמש בזכויות יוצרים כדי להגן על זכויות המחברים, לא כדי לצנזר – אפילו כאן, במקרה הכי קיצוני.

ברגע שיצירות עוברות לרשות הציבור, הן שייכות לחברה. בעלי זכויות יוצרים כבר לא יכולים לנהל את הנכסים האינטלקטואליים, ועלינו להחליט כקולקטיב כיצד לנהל את הפצתן של יצירות מוערכות ופוגעניות כאחד. במדינות אירופאיות רבות, חוקים שמפקחים על ביטויי שנאה חייבים להתאים את עצמם כך שיאפשרו פרסום של מהדורות ביקורתיות שמקדמות הבנה, יחד עם דחייה של מהדורות ניאו-נאציות שמסיתות לאלימות.

בארה"ב, שומרי הסף של חופש הביטוי מעדיפים לטפל בעמדות קיצוניות דרך ביקורת ופרשנות, ולא על ידי הגבלתן. באירופה למודת המלחמות והשנאה זהירים יותר. בארץ כך נראה, הוויכוח על נושאים אלה רחוק מסיום, אך בהחלט ברור כי לאן נוטה מדיניותם של שר החינוך והשרת התרבות החדשים.