בלב המהומה: טורקיה ממשיכה לסעור, ההמונים מוחים נגד ארדואן

לאחר שקט יחסי במהלך היום, התחדשו המהומות באיסטנבול. רבבות בני אדם ממשיכים למחות נגד ראש הממשלה, רג'פ טאיפ ארדואן, אשר נמצא בכלל במרוקו. ממחר בבוקר צפויה שביתה כללית במדינה, לאחר שגם השווקים של איסטנבול זועזעו היום כתוצאה מהמהומות והבורסה המקומית צנחה ב-10.5%, הנפילה החדה מזה עשור.   

אך אל תטעו. מה שקרה ולמעשה ממשיך לקרות בטורקיה הוא לא התנגשות, מרד, מהפכה או מהלך אחר שמונע על ידי אידאולוגיה. בשורשיו, מדובר בכעס ובייאוש שמבקשים שמישהו יקשיב להם, יזהה אותם ויכבד אותם.

ארדואן הוא הדמות הפוליטית החזקה ביותר שראתה טורקיה מזה עשורים. ובגלל שלדמוקרטיה הטורקית אין את האמצעים למתן את כוחו, בשנים האחרונות התחזק ארדואן וצבר שליטה על מנגנונים שמטרתם להטיל מגבלות על כוחו, עד שהפך לשליט כמעט מוחלט. מרבית בכירי הצבא ועיתונאים רבים נמצאים בכלא. התיקון החדש לחוקה העניק לממשלה את הזכות למנות את מרבית חברי הרשות השופטת.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

וככל ששלטונו של ארדואן יצא משליטה, כך גברה גם אי סובלנותו לקולות אחרים, דעות שונות. כל דרישה לניהול שונה של העניינים נתקלה בהתבטאות חריפה של ארדואן (שאחריה הגיעו שינויי חקיקה) או גרוע מכך – באלימות משטרתית. בין אם מדובר בזכויות הקהילה ההומו-לסבית, חוקי צריכת האלכוהול, זכויות מיעוטים, מפגשים בין קבוצות ספורט. כל הדרישות שלא עמדו בקנה אחד עם האג'נדה של הממשלה הסתיימו באופן דומה. כוחו של אדרואן רב כל כך עד שבכירי שלטונו מחרים מחזיקים אחריו, וברוב הזמן בצורה נלהבת יותר אפילו מארדואן בעצמו.

צילום: רויטרס

ביום שישי האחרון, ישיבה שקטה בפארק גזי הפכה לנקודת הרתיחה של סיר הלחץ הזה. גזי הוא פארק קטן במרכז כיכר טקסים, אך הוא הריאה הירוקה האחרונה שנותרה בלב העיר. ההחלטה להרוס אותו כדי לבנות קניון חדש במקומו הביאה כמה שוחרי איכות הסביבה להקים בו מחנה. בערך 200 מהם לנו שם במשך יומיים. קראו, שרו וניסו לעורר מודעות למצב.

תגובתו של ארדואן הייתה צפויה למדי: "קיבלנו החלטה. אין מה לעשות בנידון", אמר. ובשעות המוקדמות של יום שישי, משטרת ההפגנות התערבה בדרך היחידה שהיא מכירה. גז פלפל, אכזריות ואלימות. המלים כוח מופרז לא יכולות לתאר את התנהגותם.

בהיסטוריה של טורקיה אין תרבות של הפגנות ציבוריות גדולות. המדינה היא לא כמו צרפת, ארה"ב או דמוקרטיות מערביות אחרות. בטורקיה, האנשים מתעוררים רק כאשר משהו תואם את האינטרס שלהם. זה לפחות היה המצב עד ליום שישי.

צילום: רויטרס

ופתאום, בלי הכנות מוקדמות, אלפי אנשים החלו לנוע לעבר כיכר טקסים. בתוך פחות מ-12 שעות, 50 אלף איש התאספו בטקסים להפגין תמיכה בפארק גזי. לממשלה יש שליטה חזקה באמצעי התקשורת. אז מלבד ערוצי נישה, אף אחד לא דיווח על המתרחש. אך בעידן הסמארטפונים והטוויטר, בכל שנייה שודרו המראות לכל העולם.

המשטרה פעלה כמצופה: בכוח ובאלימות. הדבר גרם לעוד אנשים להצטרף להתנגדות. כן, זו המילה. למרות האופן שבו זה מצטייר מבחוץ, זו הייתה רק התנגדות. המפגינים לא ניסו להתעמת עם המשטרה, אנשים פשוט עמדו שם. מכל אגף בספקטרום הפוליטי. קבוצות של אוהדי ספורט, קבוצות מן הקהילה הלהט"בית, מיעוטים, שחקנים, מוסיקאים, דמויות ספורט מוכרות, כולם זרמו לטקסים. בתוך יום ההתנגדות התפשטה גם לערים אחרות.

אלפי מיכלי גז הפלפל בהם השתמשה המשטרה | צילום: דרין בוגאז

הייתי שם גם ביום שישי האחרון. כמות הגז המדמיע וגז הפלפל שהייתה בשימוש המשטרה הגיעה לרמות מגוחכות ממש. ערפל של פלפל כיסה את טקסים. השוטרים השתמשו בכמויות גדולות כל כך, שלא היו צריכים להמשיך להשתמש בגז, משום שהאוויר אותו נשמו המפגינים היה מורכב ברובו מגז פלפל. הם השתמשו גם בזרנוקי מים ואמצעים אחרים לפיזור הפגנות. ואז הגיעו כדורי הפלסטיק. משטרת ההפגנות הטורקית כיוונה את מיכלי הגז לאנשים כדי לפגוע. רבים נפצעו, כולל כמה חברי אופוזיציה, מכינון ישיר של מיכלי גז וכדורי פלסטיק.

אך ככל שהמשטרה הפכה אלימה יותר, הקהל גדל. אנשים צעדו ברגל מהצד האנטלי לטקסים. הליכה של 20 ק"מ כדי להצטרף לחבריהם. ולא משנה מה עשתה משטרת ההפגנות, המפגינים סירבו לעזוב. הם לא נלחמו בחזרה, רק עמדו שם. אם מישהו נפצע או התעלף הוא עבר לחלק האחורי של הקבוצה ואחרים החליפו אותו. לאורך כל הלילה נשמנו גז פלפל, ולאורך כל הלילה הקהל גדל.

צילום: רויטרס

ואחרי 48 שעות, בפעם הראשונה בהיסטוריה הטורקית, משטרת ההפגנות נסוגה. הרכבים המשוריינים שלהם, המסוקים, אלפי מיכלי גז הפלפל לא הספיקו. לאנשים נמאס. כל כך נמאס עד שלא היה איכפת להם מגז הפלפל המאיים שהם נשמו במשך 48 שעות. לרבים מהם גם כך נגמרה הנשימה. אתם מכירים את ההרגשה. אתה רוצה להגיד משהו והמלים פשוט לא יוצאות מהגרון. המחנק הזה גרוע בהרבה מאשר ספריי פלפל.

זו הייתה קריאה שביקשה להישמע. בכל איסטנבול וטורקיה אנשים רבים שלא הצליחו להגיע לטקסים עמדו בחלונותיהם או במרפסות והרעישו עולמות עם סירים ומחבתות. כולם רצו להישמע. וכולנו מקוים שארדואן, שכאמור נמצא בחו"ל, אכן שמע אותנו.

הכותב הוא עיתונאי טורקי