דיווח מיוחד ממצרים: שנתיים אחרי – ובכיכר תחריר עדיין נלחמים

המחאה החלה באווירת קרנבל והידרדרה לימים של התפרעויות אלימות, שהותירו 52 הרוגים ואלפי פצועים. ביום שישי ציינה מצרים את יום השנה השני למהפכת ה-25 בינואר, שהביאה את שלושים שנות שלטונו של חוסני מובארק לקיצן. אחר הצהריים השמשי משך אל כיכר תחריר 100 אלף איש, אלא שלאחר השקיעה, החלו הרוחות לסעור וכמה מאות מפגינים מהגרעין הקשה של המחאה התעמתו עם המשטרה.

בתקופה בה מצרים מתוחה ממילא וניצבת על סף נקודת שבירה, התזמון הגרוע של ההודעה על הוצאתם להורג של 21 מהמעורבים באסון באצטדיון הכדורגל של פורט-סעיד בפברואר האחרון הצית מרד אלים בעיר החוף. הנשיא מוחמד מורסי החיל משטר חירום על העיר לאחר שתושביה הציפו את הרחובות בזעם על גזר הדין. ביום שלישי, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, שר ההגנה והמפקד העליון של הצבא המצרי, אף הזהיר כי התסיסה "עלולה להוביל להתמוטטות המדינה".

הבדל של יום ולילה

איש לא ציפה לאלימות כה קשה לרגל יום השנה השני. הכול החל באופן שלו. ביום שישי, אלפי אנשים מ-12 שכונות בקהיר זרמו לעבר כיכר תחריר. כבישים ברחבי העיר נסגרו ורוב העסקים לא נפתחו, בעת שאנשים התקהלו ברחובות כדי לבטא תסכול וכעס על מורסי ועל האחים המוסלמים. כדי למנוע עימות, התנועה התחייבה להתרחק מההפגנות ולבצע "מעשים טובים" במשך היום, כולל נטיעת עצים ושיפוץ בתי ספר.

כועסים על מובארק | צילום: מלאני לידמן

בדיוק כמו לפני שנתיים, הקהל בכיכר תחריר כלל שילוב מחשמל של מהנדסים ומנקי רחובות, סטודנטים וקבצנים חסרי בית. כשהם עדיין זועמים על הממשלה, המפגינים חזרו על אותן הסיסמאות מההתקוממות בת 18 הימים שהתחוללה לפני שנתיים. "העם רוצה להפיל את הממשלה", ו"לך! לך! לך!" הם קראו, הפעם לעבר מורסי במקום מובארק. אותן קריאות ל"לחם, חירות וצדק חברתי!" הדהדו ברחובות עמוסי ההתקהלויות.

"זוהי סולידריות עם העם המצרי, שחולל את אחת המהפכות המפוארות ביותר בהיסטוריה, והוא נחוש לקבל מחדש את ארצו", אומר סעד א-דין אברהים, אסיר של שלטון מובארק ופעיל זכויות האדם המוביל במצרים, בדרכו לכיכר תחריר. "הקהל קורא היום בבירור למורסי ולאחים המוסלמים: לא נסכים לעריצות חדשה".

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

"אני שמחה ועצובה בו-זמנית", אמרה שרה, מפגינה בת 16, שהכינה אלפי כרטיסים אדומים כדי לחלק להמונים, כסמל להרחקתו של מורסי ממשחק כדורגל. הכפילות שהיא חשה ייצגה רבים ממפגיני יום שישי: גאים על מה שהשיגו לפני שנתיים, ומתוסכלים מכך שחיי היומיום שלהם הידרדרו. "נפטרנו ממובארק והבאנו את מורסי, אבל הוא לא שונה", אמרה.
עם צמר גפן מתוק, פופקורן, איפור פנים בצבעי דגל מצרים וזאטוטים המתרוצצים בין הרגליים של הוריהם, ההפגנות נראו תחילה כמו פסטיבל. אך התסכול געש מתחת לפני השטח. מצרים רבים מרגישים שהמצב כיום גרוע יותר מאשר ב-2011.

בכיכר תחריר של היום מתקיימות שתי מהפכות נפרדות: מחאת היום ומחאת הלילה. מחאת היום עדיין מושכת מגוון רחב של מעמדות חברתיים ואידיאליסטיים המחויבים לשינוי. הצעירים מלאי הלהט, רבים מהם חברי תנועת הנוער "ה-6 באפריל", שהיו הפנים של המהפכה לפני שנתיים, עדיין שואפים לאירועים ביוזמה קהילתית, מנסים באומץ לשחזר את הלהט מלפני שנתיים. במובנים מסוימים, הם מצליחים.

מפגינות הקימו ארגונים אקטיביסטים כדי להגן עליהן מהתקיפות המיניות, שמספרן הלך וגבר במהלך ההפגנות, בהם ארגון "מבצע נגד הטרדה מינית" (OpAntiSH) ואחרים. ביום שישי, לאחר החשכה, הן השתמשו בזיקוקים כדי לפזר גברים שהתקהלו באופן מאיים סביב אישה.

ארגון בשם "מוסירין" מפתח באופן שיטתי בסיס נתונים עם מידע בהיקף העולה על 10 מיליון מגה-בייט, ובו תמונות של הפגנות שצולמו על ידי המפגינים עצמם, כדי להנציח את מאבקם ולהוות תחליף לתקשורת הממסדית.

אלה הם פני היום של המחאה, זאת שמנסה לקדם את המדינה לעבר דמוקרטיה יעילה. אך לאחר החשיכה משתלטים עליה גורמים מאיימים הרבה יותר. החלוקה המגדרית השווה יחסית של שעות היום מתחלפת בהמון גברים צעירים אלימים וכועסים, הלובשים מסכות סקי ומניפים אלות ברזל ומוטות בלי מחשבה. כוח עולה בהפגנות במצרים הוא ה"אולטראס", חבורות קיצוניות של אוהדי כדורגל, האחראים לעתים קרובות לאלימות בהפגנות.
ביום שישי חוו המצרים הופעה ראשונה של קבוצת האנרכיסטים "בלוק שחור", ששאלה את שמה מקבוצות אנרכיסטיות אחרות בגרמניה ובארה"ב, ומטרתה המוצהרת היא לזרוע תוהו ובוהו – כך לפי עמוד הפייסבוק שלה.

הפגנות אלימות אלה מוגבלות בדרך כלל לאזורים של סמלי שלטון מרכזיים, כמו משרד הפנים. בניגוד למובארק, האסטרטגיה של האחים המוסלמים מול ההפגנות האלה היא הגנתית. הם מוכנים לתת לעם להתקהל כאוות נפשו בכיכר תחריר ובאזורים ציבוריים אחרים, ומעוניינים רק להגן על בנייני ממשלה. בכיכר נראים כוחות ביטחון מעטים ביותר. השוטרים עומדים מאחורי מחסומים שהוקמו כדי למנוע ממפגינים כניסה לבנייני ממשלה. המחסומים הם מבנים עצומים מבטון, שנבנים ומפורקים כמו אבני לגו, בהתאם למיקום העימותים באותו יום. האלימות מתרכזת ליד המחסומים, כשמפגינים מנסים לטפס עליהם ולהפילם.

בשבוע האחרון, הפנים האלה – העימותים האלימים וה"אולטראס" במסכות – הם הפנים שהעולם ראה בהתפרעויות בפורט-סעיד וברחבי מצרים.

צילום: מלאני לידמן

פיצוצים בכיכר וכוס יין אדום

ההתפרעויות החלו בשבת, לאחר ההודעה על גזר דין מוות שהוטל על הנאשמים בפרעות הכדורגל בפורט-סעיד. הטבח באצטדיון התרחש כמעט שנה קודם, ב-1 בפברואר 2012. 74 בני אדם נהרגו, רובם אוהדים של הקבוצה האורחת, אל-אהלי מקהיר, במהלך תגרה בין אוהדי שתי הקבוצות אחרי המשחק.

עדי ראייה טענו כי השוטרים לא עשו דבר כדי לעצור את התגרה ואף סירבו לפתוח את הדלתות כדי לאפשר לאנשים להימלט. חלק מההרוגים נמחצו למוות, ואחרים הושלכו אל מותם מהיציעים. הטבח נתפס כהוכחה לגלישת המדינה לאנרכיה. אוהדי אל-אהלי, שהיו מעורבים מאוד בהפלת מובארק לפני שנתיים, טענו שהטבח היה מזימה להענשתם על חלקם בהפגנות.

בעקבות האסון נעצרו 73 אנשים. לאחר עיכובים רבים, השופט הודיע בשבת על גזר דין מוות ל-23 מהנאשמים. שבוע לפני גזר הדין, אוהדי אל-אהלי איימו באינטרנט כי ישרפו בניינים ברחבי קהיר אם גזר הדין לא יספק אותם. "אם גזר הדין לא יהיה עונש מוות, המדינה תבער", אמר ל"סופהשבוע" אחד מה"אולטראס" הצעירים בכיכר תחריר, בחור בן 19 בשם אחמד. "אנחנו כועסים מאוד כי אנחנו לא מקבלים את הזכויות שלנו… זה לא סתם משחק כדורגל, האחים רוצים להמשיך להבעיר את המדינה כדי שהם יוכלו להמשיך לשלוט. אין צדק".

גזר הדין התקבל בתשואות של אוהדי אל-אהלי בבית המשפט בפורט-סעיד ובקהיר. מחוץ למועדון אל-אהלי בקהיר, קיללו אלפי אוהדים את הפורט-סעידים וצעקו "השהידים בגן עדן!". האצטדיון התמלא באוהדים ששרו על הדשא את שיר המלחמה של המועדון וחגגו את גזר הדין. אך בפורט-סעיד, תושבים זועמים פרצו לרחובות לאחר פרסום ההחלטה. כדי לשלוט במהומה, הצבא והמשטרה הצבאית התפרסו בעיר. עדי ראייה העידו על יריות ליד הכלא שבו הוחזקו רוב הנאשמים, בעת שבני משפחה ניסו לשחררם.

ביום ראשון, ערוצי הטלוויזיה שידרו בלי הפסקה שידורים חיים מפורט-סעיד. נהר אנושי הנושא עשרות ארונות מתים זרם אל בתי הקברות. העימותים נמשכו ברחבי המדינה, ובמיוחד בערים הסמוכות לתעלת סואץ, אם כי הצבא עבד קשה כדי להבטיח שהתעלה תישאר פתוחה למעבר סחורות. תשעה אנשים נהרגו בעיר ובסואץ במהלך המהומות.
ביום שני מורסי הכריז על משטר חירום במשך חודש בפורט-סעיד, באיסמעיליה ובסואץ, שכולל עוצר ומעצר של אזרחים על ידי חיילים. מורסי ביטל נסיעה לצרפת שתוכננה ליום חמישי, אם כי עדיין ייסע לגרמניה לזמן קצר, במטרה לעודד השקעות בינלאומיות.

בינתיים, רוב המצרים נואשים ליציבות. התיירות, גורם משמעותי בכלכלה המצרית ומקור תעסוקה ל-12% מהעובדים, נמצאת במשבר עמוק כל עוד הזרים מתרחקים מהמדינה הלא יציבה של אחרי המהפכה. רק יציבות פוליטית תחזיר אותם אט אט.

מצרים רגילים נחושים כעת לא להניח למהפכה לחסל את חייהם. הם מתעקשים על ה"שישה" (נרגילה) הרגילה של ימי שישי, בבית הקפה הרגיל שלהם, גם כשהעימותים קרובים. לעתים המצרים ממשיכים לעשן בשלווה, כשהנשים טופחות בחן על עיניהן עם כיסויי הראש, בעת שגז מדמיע שוטף את הסמטאות. כל עוד הם מצליחים לשאת את הגז – מדוע לזוז, כשאתה יודע שבסופו של דבר הענפים במחסומים המאולתרים יישרפו, והחוליגנים יעברו לרחוב הסמוך?

בכלל, לעימות מתחילה להתלוות מנטליות שמזכירה את זו הישראלית, עם ההומור השחור האופייני לנו שעוצב על ידי עשורים רבים של טרור חוסר יציבות. בשישי בערב, בזמן שנחנו מההפגנות במרחק כמה מאות מטרים מתחריר, הרעיד פיצוץ חזק את החלונות הצרפתיים העתיקים בדירה היוקרתית של חבר. "מה זה היה?", תהינו, עדיין מחזיקים בידנו כוס יין אדום. המשפט הבא היה ישראלי כל כך: "היי, רוצים להזמין אוכל לבנוני? יש מסעדה מצוינת מעבר לרחוב, והשליח בדרך מצליח לעבור את המשטרה".

צילום: מלאני לידמן

"אלוהים מציל אותנו"

מצרים של היום מצויה במשבר עמוק. מהפכות הן עסק לא נעים ושובר לבבות. המהפכה שהחלה באופטימיות רבה כל כך רק הגבירה את העוני במצרים. משקיעים זרים ברחו ו-100 אלף איש מאבדים את משרתם מדי חודש.

לפני שנתיים, האופוזיציה יצאה לרחובות, מאוחדת בזעקתה: יופל חוסני מובארק. העולם עצר את נשימתו בהערצה בעת שמובארק התנדנד ואז נפל, ובכך הסתיימו שלושים שנות דיקטטורה. שנתיים לאחר מכן, המפגינים השיגו את מבוקשם אך דעת הקהל מתפצלת למיליוני כיוונים שונים בעת שהכלכלה מתרסקת.

חלק מהמצרים, כמו הסטודנט לרפואה ח'אלד, מבקש סבלנות כלפי מורסי: "אני לא אוהב את המדיניות שלו, אבל אני לא הנשיא", הוא מביע דעת מיעוט, "הוא בתפקיד רק שבעה חודשים, אנחנו צריכים עוד זמן".

אחרים לוחמניים יותר, ומסרבים לעבוד מתוך השיטה למען החלפת שלטון דמוקרטית מפני שלדעתם, אין בכך ערך. "לא נחכה ארבע שנים (עד לסיום שלטונו של מורסי) בלי חירות ודמוקרטיה", אומר מגדי, מנהיג ותיק בארגון האקטיביסטי "Building Egypt". "אם נמתין ארבע שנים, הם יישארו מאה ", הוא אומר.

רבים אחרים מתגעגעים ליציבות של עידן מובארק, מה שלעולם לא חשבו שיקרה. "אני פוחדת מהעתיד, אינני יודעת מה יקרה", אומרת פטרה, נוצרייה קופטית העובדת בחנות ענקית לתיירים ברובע הקופטי העתיק במצרים, "שמחתי על המהפכה, אבל עכשיו אני כבר לא שמחה". היא יושבת מחוץ לחנות המוחשכת. כאמצעי חיסכון, מודלקים האורות בחנות רק כשיש תיירים בסביבה. בכל הנוגע לפחד מהחיים כקופטית תחת שלטון האחים המוסלמים, פטרה מרימה את עיניה לשמים. "אלוהים מציל אותנו", היא אומרת, "כל הקרובים שלי ניסו להגר לאמריקה".

סיפורים על קשיים נפוצים ברחבי מצרים. כשהוא יושב בבית קפה, עלי אומר שתמך במהפכה עד שהאינפלציה יצאה מכלל שליטה. בחודשיים האחרונים, הלירה המצרית איבדה כ-10% מערכה, מה שכמעט הביא את החנות שלו לפשיטת רגל.

ככל שחוסר היציבות נמשך, התחושה בקהיר היא של תסכול וייאוש. בלהט ההתלהבות מהמהפכה, שנמשכה 18 ימים, איש לא התכונן לאתגרים שמגיעים לאחר נפילה של דיקטטור, כשהמדינה צריכה לבנות מוסדות דמוקרטיים חדשים לחלוטין. ככל שיימשך הוואקום הפוליטי במצרים, כלכלתה תתקשה יותר להגיע לרמות של תחילת העשור.
מרכז קהיר, שהיה באופן היסטורי הלב המסחרי של העיר, יותר ויותר מבודד, מפני שנהגים אינם יודעים אילו כבישים ייפתחו, ומעדיפים להימנע מהאזור.

חלק מהמצרים מקווים שהבחירות לפרלמנט בסוף מרס או באפריל יהיו נקודת מפנה, שהמדינה תוכל להתחיל לשלוט שוב בעצמה. אחרים מכינים עצמם לשפל כלכלי ארוך טווח. אחמד עבד אל-ווהאב, כלכלן מהאגודה המצרית של הנוער הליברלי, מעריך שגם אם הממשלה תנקוט בכל הצעדים הנכונים לשיקום הכלכלה, עדיין ייקח לה עשר שנים להגיע לרמתה ערב המהפכה. אולם, כפי שאל-ווהאב מעיר ביובש, הצעד היחיד שמורסי נקט כדי לקדם את הכלכלה היה ביטול הסובסידיות הממשלתיות לסוג הדלק היקר המשמש מכוניות יוקרה, צעד בלתי מספיק בשביל לעורר אמון.

ביומי האחרון בקהיר, הגשם ירד לפרקים במשך כל היום. האוהלים שורצי החולדות התבלו בקצוות והשלטים הנמרחים בגשם נראו כמטאפורה הולמת למהפכה, במלאת לה שנתיים: נאחזת באידאלים, אך חבוטה ומנותצת לנוכח המציאות הכלכלית. כשהגשם פסק, שוב החלו עימותים בגשר קסר אל-ניל המוביל לכיכר תחריר. לא ברור אם המפגינים מוחים נגד דבר-מה מסוים, או שהם פשוט גברים צעירים מובטלים וכועסים, המתוסכלים מהעדר האפשרויות אחרי המהפכה. הסירחון של הגז המדמיע ממלא את הסמטאות, וגורם לי להילחם בדמעות כשאני יוצאת ממרכז קהיר.

אני מנסה להתנחם בדבריו של פעיל פציפיסטי בשם עמאד, שלמרות ההסתייגויות, ביטא תקווה מסוימת לעתיד. "מה שמשתפר זה דברים שאין להם כל קשר למדינה", הוא אמר, בעת שענן של גז מדמיע חדר לבית הקפה שישבנו בו ופיצוץ רועם הרעיד את החלונות. "האנשים משתפרים. האנשים נעשים אמיצים יותר, למרות שהמדינה נעשית דכאנית הרבה יותר".

צילום: מלאני לידמן

הפציפיסט מכיכר תחריר

עמאד אל-דפראווי הוא פציפיסט בן 25. הוא מסרב לשרת בצבא המצרי, סירוב שבעקבותיו איננו יכול לעבוד או לנסוע. ובניגוד לרוב המצרים, הוא מאמין שהפציפיזם צריך לחול גם לגבי ישראל. אל-דפראווי ישב עם "סופהשבוע" במרכז קהיר כדי לדבר על כך שהוא רואה את ישראל כשווה ולא כאויבת, ועל המאבק שלו מול התקשורת, בתביעה שתספר את הסיפור המלא.

אל-דפראווי לא רואה בעצמו פרו-ישראלי, משום שהוא מבקר חלק ניכר מן המדיניות הישראלית, כולל מידת הכוח שהופעלה במבצע עמוד ענן. אך הוא רוצה שהמצרים יבינו שנקודת הראות שהם מקבלים מהתקשורת המצרית היא מעוותת.

"אילו לא היה עימות או מלחמות בין מצרים לישראל, היינו קרובים יותר לדמוקרטיה, לדעתי", אמר אל-דפראווי במרכז קהיר, ימים לאחר יום השנה השני למהפכת ה-25 בינואר. "זה נושא שהם תמיד משתמשים בו כדי להסיח את דעת הקהל מהבעיות הפנימיות או האמיתיות שמשפיעות עליו".

אל-דפראווי גדל בבית מוסלמי והיה א-פוליטי בנעוריו. אך כשלמד תקשורת המונים באוניברסיטה, הוא התחיל לקרוא חדשות בינלאומיות כדרך לשפר את האנגלית שלו ולבחון את ההטייה של התקשורת הרשמית במצרים.

"המצרים לא ממש מבינים עד כמה מתמרנים אותם ומשקרים להם באמצעות העניין הישראלי", אומר אל-דפראווי. "מצרים רגלים לא שונאים יהודים או ישראלים. ואם הם שונאים, זה בגלל התעמולה בתקשורת, כי הם למדו שישראל… לא צריכה להתקיים".

אל-דפראווי מביע תקווה לעתיד ואומר שגם בגרמניה, לקח שנים לאחר שהתעמולה נפסקה לפני שגרמנים שינו את דעתם על יהודים. "תמיכתי בשלום לא מייצגת את הנוער מפני שאף אחד לא יכול לייצג את הנוער המצרי. אבל היא מייצגת את האנשים שרוצים לחיות בשלום, שרוצים פיתוח, שנמאס להם מאווירת השנאה, מהתעמולה, ומהגזענות".