האזרחים התקדמו, המדינה תקועה בימי הביניים

הנה שלושה סיפורים לעיונכם. אתם מוזמנים לאתר את המכנה המשותף ביניהם. זה כנראה לא יהיה קשה.

1. אלה ובעלה עברו לפני כארבעה חודשים מחיפה לספיר, יישוב קהילתי נידח למדי בערבה הדרומית (יישוב שסימן ההיכר שלו הוא 'קרוב לעין יהב' חייב להיות נידח). הם חשקו בשינוי בחיים, התלהבו מהערבה, ולבעלה המתינה שם משרה טובה. אלה, לעומת זאת, עדיין מחפשת עבודה, ובינתיים מקבלת דמי אבטלה. היא לקחה בחשבון שכך ייראו החודשים הראשונים ואין לה תלונות.

על דבר אחד היא כן מרשה לעצמה לבוא בטענות: המרחק מלשכת התעסוקה. כדי לקבל דמי אבטלה היא צריכה להגיע מדי שבוע ללשכה ולהצמיד את אצבעה למחשב. אלא שלשכת התעסוקה הקרובה ביותר נמצאת בדימונה, מרחק כ-80 קילומטר לכל כיוון. וכך, אלה מוצאת את עצמה פעם בשבוע נוהגת כשעה וחצי לכל צד רק כדי לעשות פעולה של כמה שניות, וכמובן מבזבזת מאות שקלים בחודש על דלק מהפרנסה שאין לה. לחילופין, היא נוסעת באוטובוס, משלמת 40 שקל לכל כיוון ומבלה חצי יום בדרכים. אתם הרי יכולים לתאר לעצמכם שאוטובוס בין דימונה לערבה הדרומית לא עובר כל חמש דקות.

בישראל יש יותר מ-200 אלף מובטלים. רבים מהם לא גרים בעיר גדולה, שבה לשכת התעסוקה ממוקמת במרחק חמש דקות מהבית. לא ברור בשביל מה האופרציה המשונה הזו, שבה אנשים נאלצים לגמוע מרחקים עצומים בשביל להצמיד אצבע למכשיר, נחוצה ב-2012. הנוכחות הפיזית בלשכה היתה רלבנטית לאמצע המאה הקודמת, ימי הטרום מחשב. היום היא שריד מיותר של העבר. מדינת ישראל תחסוך לעצמה ולמובטליה הרבה כסף, עוגמת נפש, טרחה וזיהום סביבתי אם תהפוך את השירותים שמעניקה לשכת התעסוקה למקוונים. האירוניה היא שגם בשירות התעסוקה סבורים כך, ומוסרים שעובדים על הסבת המערכת לשיטות עבודה מקוונות. זו תשובה שהיתה נחשבת לסבירה ב-1998, לא ב-2012.

2. ל-א' היתה בחינת בגרות באנגלית. א' הוא דיסגרף, כלומר סובל מליקוי בכתיבה, ולכן את בחינות הבגרות שלו הוא עושה בעל פה. במקרה של הבגרות באנגלית, כך הוסבר לו מבעוד מועד, הוא יגיע לכיתה ויקבל את טופסי השאלות כמו כולם, יועבר לחדר נפרד בו ישהה לבדו, שם יקליט את התשובות וימסור את ההקלטה למשגיח. עד כאן הכל מתקדם ונאור.

א' התארגן לקראת הנוהל הזה והגיע לבחינה מצוייד במכשיר הקלטה אלקטרוני קטן ובדיסק און קי (החסן נייד, לפי האקדמיה ללשון). בסיום הבחינה מסר את הדיסק או קי עם קובץ התשובות למשגיח. המשגיח הסתכל עליו בתימהון. במשרד החינוך, אמר, מקבלים רק קלטות, כאלה שמתגלגלות בתוך טייפ סלילים.

אמא של א' לא האמינה למשמע אוזניה: היא ניסתה להשיג במהירות טייפ סלילים מהדור הישן בכל רחבי כפר סבא, עיר מגוריהם, הלכה לחנויות מציאות, חפרה בבוידעם של קרובים קשישים, לשווא. שום מאמץ שעשתה לא הספיק כדי להתיישר עם טכנולוגיות ימי הביניים שמשרד החינוך נותר תקוע בהן. במשרד החינוך, ניחשתם נכון, אומרים שעובדים על שידרוג הטכנולוגיות והבאת המשרד לפיתחה של המאה 21. בינתיים, א' מתבקש להמשיך בחיפושיו אחר טייפ סלילים.

3. דוד אוהב לצאת לים עם אופנוע המים שלו. רק שכמעט כל יציאה כזו עולה לו – לצד ההוצאות השוטפות על האופנוע שאותן הוא סופג באהבה – גם ב-28 שקל שהוא צריך לשלם למשרד התחבורה. הסיבה: הרשיון נרטב. אם הרשיון היה עשוי מפלסטיק – כמו כל רשיון מודרני, כמו רשיון הנהיגה שלנו – זו לא היתה בעיה. אבל משרד התחבורה מנפיק רשיונות להשטה מנייר בלבד. ואחרי שהשוטרים הימיים מבקשים לראות את הרשיון, לא נותר ממנו הרבה. אז בכל פעם זה עולה לדוד ב-28 שקל ובהרבה בלבול מוח.

ממשרד התחבורה, ניחשתם נכון, אומרים שעובדים על זה. הרשיונות המגנטיים בדרך. גם מדינת ישראל בדרך. עד שהיא תגיע, ויש לי תחושה שזה יקח יותר מיום-יומיים, אזרחיה ייאלצו לבזבז עוד הרבה זמן, אנרגיה וכסף. פעם בנימין נתניהו טבע את הסיסמה "מחשב לכל ילד". כנראה שאת כל המחשבים חילקו לילדים, ורק למדינה לא נשאר.

[email protected]