הביטחון של ביבי: מדוע מעדיף ראש הממשלה להתייצב לצד יעלון?

על אף שהשר הממונה יאיר לפיד סולד מפרזנטציות, מתקשים אנשי האוצר להיגמל מהנוהג של מצגות וטבלאות אקסל. הגרף הצבעוני האחרון נוגע להתפתחות תקציב הביטחון
מ־ 2009 ועד היום. מדובר במלאכת מחשבת של גרפים הכוללים את נתוני התקציב ברוטו והתוספות שניתנו מחוץ למסגרת. בכל אחת מאותן שנים הסתכמה התוספת הממוצעת בכ־ 3 מיליארד שקל, כך שלתקציב נוספו 15 מיליארד שקל במסלול עוקף כנסת.

שלא במקרה, ראש הממשלה בכל אותן שנים היה בנימין נתניהו. שלא במקרה, באותן שנים (2011) פרצה המחאה החברתית. ועדת טרכטנברג המליצה בעקבותיה לקצץ את תקציב הביטחון ב־ 3 מיליארד שקל.

השאלות אם התוספות היו מוצדקות ואם צה"ל היה מסוגל לעמוד במשימותיו בלעדיהן הן במקומן. תקציב הביטחון סובל מבעיה מבנית (בעיקר בתחום הפנסיות ותקציבי הנכות והמשפחות השכולות) המעודדת את הסחר־מכר. אבל גם אם הכסף הגיע בדין, עדיין
מדובר בניצול ציני של ראש ממשלה הלוקה בבעיית סדרי ממשל, ומוכן לעצום עין כשהמילה "ביטחון" מונחת לפתחו.

ביבי מתפקד כראש ממשלת הביטחון, ולא כראש ממשלה שגם התקציבים האזרחיים אמורים לעניין אותו. משום כך הוא מיהר לגעור בתחילת השבוע ביובל שטייניץ, השר הצייתן (עד כה) שהזהיר מהמניפולציות של מערכת הביטחון. הדרישה הנוכחית לתוספת תקציב של 2 מיליארד שקל על חשבון תקציב 2014 היא דוגמה אחת למלחמת השנים האחרונות.

"ראש ממשלת הביטחון" ושר הביטחון | צילום: רויטרס

יש לציין כי ההחלטה תתקבל בימים הקרובים על ידי הקבינט המדיני־ביטחוני. בספטמבר 2013 , עוד בטרם יבשה הדיו על התקציב הדו־שנתי האחרון, דרשו במערכת הביטחון 4.5
מיליארד שקל נוספים לתקציב 2014 בטענה שלא יוכלו לגמור את השנה. רק חודשיים לפני כן התנדב שר הביטחון משה (בוגי) יעלון לקצץ 3 מיליארד שקל "בגלל אווירת המשבר הכלכלי".

לאחר אין ספור ויכוחים התכנס הקבינט, ובאוקטובר 2013 אושרה תוספת סופית ומוחלטת של 2.75 מיליארד שקל. זמן קצר לאחר מכן הועברו מיליארד שקלים על חשבון הפרטת תע"ש, כך שבסך הכל התוספת הסכמה ב־ 3.75 מיליארד שקל. אז אומנם זה לא 4.5 מיליארד שקל אלא 750 מיליון שקל פחות, אבל הפער אינו בשמיים.

באוצר פתחו שמפניה כי היו בטוחים שסיפור תקציב הביטחון ל־ 2014 נגמר, ומיהרו לשחרר תקציבים בהיקף 4 מיליארד שקל. בוטלה העלייה המתוכננת במס הכנסה, מס המעסיקים הופחת ב־ 0.25% , והרזרבה להתייקרויות הופחתה מ־ 3% ל־ 1% . לכן, כשמערכת
הביטחון הודיעה שהכסף נגמר ונדרשים 2 מיליארד שקל נוספים, התדהמה באוצר הייתה מוחלטת.

בימים האחרונים מנסים הצדדים לגשר על הפערים. המחלוקת לא יושבה, וראש הממשלה יכריע בשבוע הבא. לו נתניהו היה מתעקש, מערכת הביטחון הייתה חייבת לעמוד בהתחייבותה מאוקטובר שלא לדרוש שום כסף נוסף. זה לא קרה, וספק אם זה יקרה.
במקום זה מתמקד נתניהו בשיעורי נימוסים והליכות לשטייניץ, שצועק שהמלך הוא עירום.

במשרד רה"מ קיימת פונקציה בשם המטה לביטחון לאומי, שבראשה עומד יוסי כהן. הוא אמור לשמש כמצפן של ראש הממשלה, ולומר אם מערכת הביטחון צודקת. כסגן ראש המוסד לשעבר, כהן אינו מחויב למערכת הביטחון. הוא מעודכן בנתונים וכיועץ ביטחוני חייב לקבוע מי צודק. כהן מעודכן באופן שוטף על ידי אנשי האוצר, אך לא ברור מה בסופו של
דבר הוא לוחש על אוזנו של ביבי. 

מקבילו הכלכלי הוא יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה. קנדל הוא אופוזיציה אמיתית
לאוצר, והוא כל כך מוצלח עד שבתקופה מסוימת ניתק לפיד את הקשר איתו. קנדל היה חלוק על לפיד בסוגיית האפס מע"מ על דירות, בטיב ההתערבות של המפקחת על הביטוח בשוק ההון וכעת בסוגיית שכר הבכירים. הקנדל של תקציב הביטחון אינו קיים.

כיצד תסתיים המחלוקת הנוכחית? כמו שפעם היה נהוג לומר על נבחרת גרמניה, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת. אלא שכאן המשחק מכור. עולם כמנהגו נוהג, ומערכת הביטחון תקבל לפחות עוד מיליארד שקל לתקציבה. הקרב עובר לתקציב 2015 , שיעמוד על 52 מיליארד שקל (גידול של מיליארד שקל בהשוואה ל־ 2014).

מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל טוען שעם תקציב כזה (שמשמעותו קיצוץ תקציב צה"ל ל־ 22 מיליארד שקל) לא רק שלא ניתן יהיה לגמור את 2015 , אלא לא יהיה אפשר להתחיל אותה. ועדת לוקר, שהחלה את דיוניה בשבוע שעבר, לא תספיק לגבש עד אז את עמדתה. בשביל זה ישנו נתניהו. גם תקציב ביטחון ל־ 2015 יישאר על הנייר, ואם במהלך השנה הכסף לא יספיק, תמיד אפשר לעצור אימונים ולאיים. תמיד יהיה מי שייבהל.

מס רקפת־לפידות

קוראי הטור מודעים לתופעת הפיוז הקופץ של שר האוצר, שמעת לעת יורה מהלך המשפיע על כולנו. אתמול הוגש תזכיר הצעת חוק להגבלת שכר הבכירים ל־ 3.5 מיליון שקל. חברה פיננסית המשלמת מעבר לכך לא תוכל לנכות את התשלום העודף כהוצאה למס.

לו אני בעל חברה ציבורית, הייתי שולח ללפיד זר פרחים. רבים מהבעלים היו שמחים להגביל את שכר המנהלים, המתלוננים שמכר מחברה מתחרה מרוויח יותר. לפיד הוציא עבורם את הערמונים מהאש. החוק החדש התבשל לאיטו כמו חמין, ומה שהאיץ את השלמתו היה מהלכים שביצעו שתי חברות פיננסים ציבוריות, בנק לאומי וקבוצת הביטוח הפניקס.

לאומי מתנהל ללא גרעין שליטה (כלומר ללא בעל בית). לפניקס יש אומנם בעל בית (יצחק תשובה), אבל בעל הבית האמיתי הוא המנכ"ל אייל לפידות. לאומי אישר את שכר בכיריו ובראשם המנכ"לית רקפת רוסק־עמינח, על אף התרעת צונאמי של שר האוצר. בבנק הסבירו שהם מתנהלים על פי הנחיות המפקח על הבנקים וסירבו להתרשם מרוח המפקד. האם תאונה כזאת הייתה אפשרית בתקופת גליה מאור כמנכ"לית? ספק רב. מאור התברכה בחוש ריח נדיר לניטור בעיות וסיכולן במועד. יש הקוראים לכך טפלון. לו בקשה כזאת הייתה מופנית גם לשרי אריסון, בעלת בנק הפועלים, ההתנהלות הייתה שונה.

הסיפור חזר על עצמו בחברת הפניקס. המנכ"ל לפידות התעלם מהמפקחת על הביטוח דורית סלינגר, ושכרו אושר בהתאם לחוק אך בניגוד לרוח הנחיות המפקד. זאת התנהלות צודקת אך לא חכמה. תגובת המפקחת הייתה מיידית: חברי הדירקטוריון התייצבו
השבוע לשיחת הבהרה במשרדי הפיקוח בירושלים. בעקבות התקרית, שהוגדרה כ"אי הבנה", השכר יתוקן ובימים הקרובים תפורסם הודעה על דחיית האסיפה לאישור השכר שנועדה ל־ 30 ביוני. כפי שספירו אגניו, סגן נשיא ארה"ב, התייפח בפרשת ווטרגייט, "הממזרים שינו את כללי המשחק ושכחו להודיע לי", גם בשכר הבכירים השתנו
הכללים, אבל המנכ"לים המשיכו לנסות להבקיע גולים על אף שכבר נמצאו בנבדל.

האם יש מקום להתערבות בחקיקה בשכר הבכירים? התשובה אינה פשוטה, אבל כן. לשר האוצר יש הזכות והחובה להתערב בכללי המשחק במערכת שבה השכר יצא מנקודת האיזון הרצויה. זה נאמר על אף שאצלנו, בניגוד לאירופה או לארה"ב, במשבר 2008 לא הייתה
קריסה של אף בנק או חברת ביטוח.

יקבל פרחים? שר האוצר לפיד | צילום: רויטרס

ההתערבות הפעם אינה נעשית משיקולי כלכלה נטו, אלא מתוך אחריות ציבורית, ממשל תאגידי, אי שוויון ופערי שכר. יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר אמר בכנס גלובס השבוע את מה שרבים חושבים: "מטרידה אותי במיוחד התופעה של אי שוויון כלכלי שפוגעת

במרקם החברתי ובטווח הארוך במשק. שכר בלתי סביר מעצבן את הציבור ובצדק". 

אלא שהחקיקה חייבת להיעשות בצורה מידתית. היא יוצאת לדרך עוד לפני שלמוסדות הפיננסיים ניתנה ההזדמנות ליישם את תיקון 20 לחוק החברות המתמקד בשכר. החקיקה מתקדמת על אף שרק באחרונה שוגרו הנחיות רגולטוריות המגבילות את השכר, ועל אף שאלה יושמו רק בחלק ממדינות אירופה, ובארה"ב בכלל לא שמעו על כך. בימים שבהם ראש הממשלה, יו"ר רשות ניירות ערך, מנכ"ל הבורסה ואחרים מדברים על הפחתת הרגולציה, מסתמנת כאן מגמה הפוכה. מהלכים כאלה יעודדו חברות ישראליות לרשום את מניותיהם בבורסה או אצל משקיעי חוץ. אף אחד לא יסתכל על אפשרות השקעה בבנקים או בחברות ביטוח, המפוקחים בתחומי העמלות, הריביות, הרווחים בפוליסות, דמי הניהול, הדיבידנדים וכעת גם השכר.

אלא שהבעיה המרכזית היא במיקוד המגבלות בחברות פיננסיות המנהלות נכסי ציבור. מדוע להתעלם מהשתוללות שכר הבכירים בחברות "הריאליות"? האם כימיקלים לישראל, שקיבלה זיכיון לניצול משאבי הטבע, היא פחות ציבורית מבנק? האם דלק, שגילתה את אוצרות הגז, מתכתבת פחות עם האזרחים בהשוואה לחברת ביטוח? האם לתנובה, שבגללה פרצה מחאת הקוטג', או לרשת שופרסל, אין אחריות ציבורית?

בניגוד לישראל, מגבלת השכר בארה"ב (מיליון דולר לשנה) כוללת את כל החברות ולא רק את הפיננסיות. בארה"ב גמישים יותר ביחס לתגמול המשתנה. אפרופו ביקור האפיפיור, אין סיבה שבעניין השכר נהיה צדיקים יותר ממנו.

המסר של המוסדיים ללוקר

מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר הגיח בתחילת השבוע לכנס שוק ההון של גלובס, והתמקד בדבריו בנושא מרכזי המשיק באמת לפעילי הבורסה: שיתוף הגופים המוסדיים בפרויקטים ממשלתיים. רגע לפני שעלה לבמה קיבל לוקר שיחה מראש הממשלה. מיד לאחר שסיים את הרצאתו מיהר לעזוב את האולם, עוד לפני שהנוכחים הספיקו
לשמוע פרטים נוספים על התוכנית הגרנדיוזית. 

לוקר הציג הצעת "פתרון מחוץ לקופסה לתקציב הביטחון", וסיפר שהוסמך לגבש תוכנית לפינוי מחנות צה"ל בין באר שבע לחיפה ולהעבירם לפריפריה. על פי האומדן שהציג, עלות הטיפול בפרויקט נאמדת ב־ 60 ־ 80 מיליארד שקל. המימון יגיע בטכניקה פיננסית של "איגוח" פרויקטים שיונפקו "לגופים המוסדיים". הבטוחות יהיו הקרקעות שיתפנו באזורי הביקוש, ושישווקו על ידי המדינה לצורך בניית 100 אלף יחידות דיור.

מנכ"ל המשרד הוסיף שמדובר בתוכנית מקיפה מזו שעליה הוחלט בממשלה ב־ 2011 לפינוי בסיסי צה"ל, בשווי 19 מיליארד שקל. לפי לוקר התוכנית תעודד את יישובי הפריפריה
ותסייע לפתרון מצוקת הדיור. הכל נראה מושלם, עד שלוקר הודיע מבלי להתבלבל שהמימון לפרויקט יגיע מהגופים המוסדיים ומהבנקים. אילו היה מדובר בממשלה שיודעת ליישם את החלטותיה, המימון היה הנושא האחרון שצריך להטריד. אחרי הכל, הגופים המוסדיים הכוללים את קרנות הפנסיה, הביטוח והגמל צוברים כספים בקצב מפחיד. מדי חודש מוזרמים לשוק 2.4 מיליארד שקל שרבע מתוכם (6 מיליארד שקל) מושקעים בחו"ל.
הם מנהלים נכסים בהיקף 1.1 טריליון שקל ועד 2020 יוכפל הסכום ל־ 2.2 טריליון שקל.

זה הרבה מאוד כסף, ולכן המוסדיים ישמחו לממן פרויקט מסוג זה. אלא שאין עם מי לעבוד והכסף יוצא לחו"ל. הדברים הגיעו עד כדי אבסורד: השמועה על הכסף הישראלי הזול הגיעה לארה"ב, וכיום יזמי נדל"ן אמריקאים, לאו דווקא מהשורה הראשונה, מגייסים אצלנו את ההון במחצית מהמחיר שהיו משלמים בארה"ב.

המדינה חייבת ללמוד איך עובדים עם המוסדיים, איך מתכתבים איתם ומה צריך לעשות כדי שהכסף המוסדי יגיע לפרויקטים החשובים באמת. הניצול עד כה של כספי ה"מוסדיים" נחל כישלון חרוץ. לפני שלוש שנים ניסה שר השיכון לשעבר אריאל אטיאס לעניין את הגופים המוסדיים בהשקעה בפרויקטים לדיור בר השגה ובדיור להשכרה. הוא התייצב בבית ההשקעות אקסלנס וביקש ללמוד איך משתפים פעולה. שום גוף מוסדי לא הרים את
הכפפה. המוסדיים גם נמנעים מהשקעה בקרנות הון סיכון מחשש לאיבוד ההשקעה ומביקורת של התקשורת. ח"כ אראל מרגלית יזם מנגנון לעידוד ההשקעה, אבל ספק אם יעבור. 

ולא שחסרים פרויקטים להשקעה. עוד לפני שמדברים על פינוי בסיסי צה"ל, עומדת על הפרק תוכנית לרישות יישובי הפריפריה במסילות ברזל, פרויקט עיר הבה"דים ועוד. המוסדיים השקיעו בפרויקט מנהרות הכרמל, בכביש חוצה ישראל ובתחנות כוח. מפרויקטים עתידי סיכון הם בורחים. גם ההשקעה בכביש חוצה ישראל נעשתה בשלבים, כי המוסדיים לא היו בטוחים שהישראלים יהיו מוכנים לשלם עבור נסיעה בכביש. בפרויקטים שהוכחו כבעלי היתכנות גבוהה להצלחה כמו בתחום תחנות הכוח, התחנות להתפלת מים והשבת מי קולחין – הכסף זרם.

אז מה סוד ההצלחה? כיצד מפגישים את הכסף הגדול של המוסדיים עם הפרויקטים היומרניים בתשתיות? ליהודה בן אסייג, מנכ"ל מנורה מבטחים פנסיה וגמל, יש תובנות לא מעטות. מנורה מבטחים מנהלת נכסי ציבור בהיקף 110 מיליארד שקל. 95 מיליארד
שקל מתוכם נצברו בחיסכון ארוך טווח (פנסיה ביטוח וגמל). 30% מנכסים אלה מושקעים בחו"ל (בעיקר במניות). בן אסייג: "חשובים לנו במיוחד שני דברים: היכולת לשלב אותנו עם יזם המוביל את הפרויקט ושאנחנו מספקים לו את המימון בלבד. כך היה במכרז עיר הבה"דים כשהצטרפו לקבוצת אלקטרה. אנחנו לא מבינים בתשתיות אלא בתשואות. חייבת להיות המסגרת החיצונית שתאפשר לנהל את הפרויקט".

לדבריו, "הנושא השני הוא יצירת רשת ביטחון ממשלתית שתבטיח מינימום תשואה. אנחנו לא מתלהבים מסיכונים ולא רוצים לשים את הכסף על קרן הצבי. אם חלילה ניפול באחד הפרויקטים, יהיה 'עליהום' תקשורתי עלינו".

אם כך, עוד לפני שלוקר מפנה את בסיס חיל הים בחיפה, הוא חייב להפנים שתנאי מוקדם למימוש הצהרותיו הוא הקמת מינהלת פרויקטים לתשתיות שתתאם בין היזמים לגופי המימון ארוכי הטווח, ליצירת מסגרת השקעות מתאימה. המוסדיים מצפים לכך, ולפני כן אין מה לדבר איתם.