הטור של אביב לביא: כמה כסף היה ניתן לחסוך בכל שנה אם רק היינו יודעים למחזר?

נכט העלה סטטוס זועם בפייסבוק, מכאן הדרך לידיעה בהארץ היתה קצרה. אנחנו אוהבים סיפורים כאלה, שבהם הרשויות, לכאורה, נתפסות עם המכנסיים למטה. האקלים הישראלי מעודד את פריחתן של תיאוריות קונספירציה. החשדנות של הציבור וחוסר האמון כלפי הממסד מהווים חומר דשן מצוין לשגשוגן. השמועות על כך שעיריות כלל לא מייצרות קומפוסט משאריות המזון שהאזרחים מפרידים בעמל רב מתרוצצות לאורכה ולרוחבה של הארץ. הערנות של נכט סיפקה, לכאורה, ראיה למזימה הגדולה.

רק שהמציאות קצת שונה. מה שקרה בראשון לציון הוא לא מזימה, אלא רשלנות מביכה. בראשון כלל לא מתקיימת כרגע הפרדת פסולת. העירייה תכננה להתחיל תהליך כזה, הגישה מועמדות לקבל תמיכה מהמשרד להגנת הסביבה, אבל קיבלה תשובה שלילית. בראשון היו כה בטוחים שיזכו, שכבר הציבו חלק מהתשתיות ברחובות. אחרי שהתקבל הסירוב, שכחו להסיר את השילוט מהפחים. לא קונספירציה – סתם בלגן.

הבעיה היא, שמה שהיום הוא בגדר טעות נקודתית, עלול להפוך בעתיד הלא רחוק למבוכה לאומית. פרויקט הפרדת הפסולת היה ספינת הדגל של המשרד להגנת הסביבה בקדנציה הקודמת. גלעד ארדן, שהוציא אותו לדרך, מכיר בחשיבותן של סיסמאות קליטות והקפיד לכנות אותו "מהפכת הפסולת". בכנס רב משתתפים (ורב לאומי) שנערך לאחרונה במכללת תל חי, נערך מעין סיכום ביניים של אחד הפרויקטים הממשלתיים השאפתניים שהתבצעו כאן בשנים האחרונות. היו שם לא מעט סיפוק, אבל גם הרבה דאגה.

הדאגה, שהולכת ומתפתחת ללחץ, נגזרת מהעובדה שהצלחת הפרויקט תלויה, במידה רבה, במשהו שהמשק הישראלי מתקשה לייצר: סינכרון. כדי שלשאריות המזון שאנחנו מפרידים במטבח הביתי יהיה ערך, הן צריכות להגיע למתקן שמסוגל להפוך אותן לחומר מועיל (קומפוסט, אנרגיה). זה הרי הרעיון כולו: הופכים זבל לזהב, אשפה לחומר גלם למשק ולתעשייה. על פי תחשיבי המשרד להגנת הסביבה, המשק הישראלי קובר מדי שנה מיליארד שקל מתחת לאדמה באתרי ההטמנה. במקום להטמין את האוצרות האלה – ואגב כך לגרום נזקים גדולים לסביבה – הגיע הזמן לנצל אותם.

רק שכדי לנצל אותם יש צורך במתקני קצה. וכדי להקים מתקנים צריך לאתר שטח מתאים, לתכנן, לעבור את המסננת האיטית של מוסדות התכנון וההתנגדויות וכמובן להקים. לא צריך דוקטורט בישראליות כדי לנחש שכל זה קורה בקצב איטי ובסרבול משווע. כרגע עדיין יש מקום לכל הפסולת שהציבור מפריד בבתים, אבל בקרוב הוא עלול להיגמר. ומה אז?

יש גם דרכים אפקטיביות לחנך את המיבור למיחזור. בלגן בחסות המשק הישראלי | צילום: shutterstock

הקושי התכנוני־לוגיסטי הוא לא היחיד שבו המהפכה הזו נתקלת. היא מחייבת גם שינוי תרבותי עמוק. ארדן ביקש לסגור בתוך שנים ספורות פערים של 30 שנה מול מדינות המערב. מספרית, המשרד להגנת הסביבה עומד ביעדים: במשרד מתגאים בכך שכבר כיום כ־300 אלף משקי בית מחזיקים שני פחים במטבח (חום לשאריות המזון וירוק לכל השאר) ומפרידים אשפה. זה מרשים, אבל כשמרימים את מכסה הפח מתגלה, במקרים רבים, תמונה הרבה פחות מלהיבה.

אנשי השטח, שעורכים סקרים, פותחים פחים ומבלים ימים ארוכים, פשוטו כמשמעו, במיץ של הזבל, מדווחים לא פעם על ערבוביה רבתי: שאריות מזון ופסולת יבשה מתגוררות באותו פח, לא הפרדה ולא נעליים. חלק מהאזרחים לא יודעים להפריד, או לא מספיק רוצים. ואם ההפרדה שאנחנו מבצעים במטבח לא טובה, כל הכספים, ההסברה, הציוד והלוגיסטיקה יורדים לטמיון. הרי אי אפשר להפיק דשן משובח מפסולת ששאריות מלפפונים ושברי זכוכיות משייטים בה בצוותא.

דוד לפלר, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, אומר שמדובר בתהליך ושצריך סבלנות. הוא כנראה צודק. דרושה הרבה סבלנות כדי להמתין להקמת מתקני הקצה הדרושים בכל הארץ, ודרושים סבלנות, חינוך והסברה כדי להפוך את עם ישראל לקצת יותר בלגי או שווייצרי.
ואגב חינוך והסברה, ניתן ללמוד משהו מהסיפור של י', ישראלי יקר שקיבל חוזה עבודה בבלגיה ועבר לחיות עם משפחתו בעיר שדה שקטה. ביום השני בבית החדש, כמצוות גבר ישראלי, יצא י' עם שקית הזבל המלאה והשליך אותה בפח שעמד מחוץ לבית. לא חלפו יותר משתי שניות עד שבלגי סמוק לחיים הגיח מהבית השכן, נופף בזרועותיו ונשא נאום חוצב להבות בפלמית שוטפת. הדבר היחיד שי' הבין זה שהשכן תיכף קורא למשטרה.

כשהרוחות נרגעו מעט, התברר שבבלגיה משלמים עבור השלכת פסולת לפי קילוגרם, וי', שהשליך את שקית הזבל בטעות לפח של השכן (כל פח מזוהה באמצעות ברקוד ומחויב על ידי העירייה) למעשה גנב כמה יורו מכיסו. אחרי הסולחה עם השכן, חזר י' הביתה ופצח יחד עם בני משפחתו בדיאטת פסולת. ההבנה שכל גרם עולה להם במזומן, שינתה לחלוטין את התייחסותם של בני הבית לתרבות הצריכה והזריקה. מתברר שתהליכי חינוך והסברה יכולים להיות מהירים ואפקטיביים – השאלה היא רק איך מבצעים אותם.