האקורד האחרון בפרשת האימפריה של נוחי דנקנר, מקפל בתוכו את כל מרכיבי הסיפור כולו: מי שהופך חברה ציבורית לעסק אישי, לא יכול לצפות להסדר חוב פיננסי מהסוג המקובל בתאגידים המבדלים את עצמם מבעליהם.
אין בענף הבנקאות מי שאינו מסכים שהסדר הקדמת התשלומים, פריסה ומחיקה של חלק מהחוב האישי של דנקנר, היה הסדר מקובל, סביר ואפילו טוב מבחינתו של בנק לאומי. בשנים האחרונות עשו הבנקים עשרות הסדרים כאלה עם אנשי עסקים, ולעיתים אף הצליחו להציל במקרים מסויימים עסקים ומקומות עבודה רבים. אבל לא היה זה הסדר סביר במקרה של דנקנר.
איש העסקים שקבע לעצמו כללי משחק משלו, שהפכו אותו למפורסם והייצוגי בקהילת אנשי העסקים למרות שמעולם לא היה העשיר והמצליח ביניהם. אלו הם הכללים שהכתיבו לבנק לאומי את ביטול העיסקה.
חברת ההחזקות של דנקנר, אי.די.בי לא היתה גם בשיא תפארתה אלא אוסף חברות גדולות וקטנות, שהמחבר והמקשר ביניהם היה דנקנר. אנשי יחסי הציבור שלו הקפידו להדגיש לצד שמה של חברת ההחזקות שלו, אי.די.בי, "בראשות נוחי דנקנר".
נוחי דנקנר | צילום: יח"צ תומריקו
שמה של החברה, אחת מחברות ההחזקה הותיקות במשק שנוסדה לפני עשרות שנים על ידי משפחת רקנטי, הלך והתעמעם תחת שליטתו של דנקנר, שמו הפך למייצג הקבוצה, ולבסוף גם למהותה: הזיהוי הודגש ביתר שאת כאשר הסתובב דנקנר ברחבי המדינה וחילק לרשויות מקומיות ומסודות ציבור תרומות בשם החברות הציבוריות שלו: שוב לא היתה זו חברת "נטוויז'ן" או נייר חדרה שהרימה את התרומה אלא "נוחי דנקנר" או לפחות "אי.די.בי בראשות נוחי דנקנר. כאשר נסע לסגור עיסקות ענק, סוקר מסעו ממש כאילו היה זה מסעו של ראש הממשלה למדינה זרה, פגישותיו העיסקיות סוקרו לעיתים קרובות "בשידור חי" עד שנדמה היה לקוראי האתרים כאילו הכתב עומד בפתח חדר הישיבות ומחכה לעיסקה שתיסגר או לא.
דנקנר מיעט מאד בראיונות אבל מקורביו ודובריו דאגו תמיד לעדכן את התקשורת במחשבותיו על עסקיו שלו ועל העסקים בכלל. יתכן שהוא סבר שמשמעדו, כבעל שליטה בחברות ציבוריות ולווה גדול של כסף בשוק ההון, מחייב אותו לשתף פעולה עם התקשורת שתמיד צמאה לגיבורים מכל סוג שהוא, ולהוטה לדון לכף חובה וזכות כל אשף פיננסי וטייקון. אבל זה לא חייב היה להיות כך. שוק ההון ועולם העסקים מלאים טייקונים עשירים וגדולים מדנקנר. גרשון זלקינד, אמפריית עסקים של נדלן, תעשיה ומסחר בשווי של מיליארדי שקלים, יכול ללכת ברחוב מבלי שאיש, כולל עיתונאים כלכליים ותיקים, יזהה אותו אפילו. מעטים יודעים גם מיהו מיכאל פדרמן בעל חברות הענק אלביט ומלונות דן, או המליארדר מוריס קאהן, מייסד אמדוקס.
להגנתו יכול דנקנר לטעון שהוא לא המציא את דמות הטייקון – הכוכב. לרבים מאיתנו קל להיזכר בשמו של וורן באפט מאשר בחברת ההחזקות שלו, ברקשייר האת'וויי. אנחנו חושבים על המליארדר ריצ'ארד ברנסון לפני שנזכרים שהוא בעליה של וירג'ן, רופרט מרדוק מפורסם יותר מניוזקורפ.
קל לנו להזדהות עם עם דמות המייצגת את החברה, וכשמדובר בזהות עם חברת ענק מצליחה ממריא האגו עם ההערצה הכללית. אבל כגודל התהילה גודל הנפילה, וכאשר טייקון נופל, שוב אינו יכול לבקש לעצמו דין שווה לזה של חברה עיסקית כלשהי, אלמונית וחסרת פנים. החוב של דנקנר אינו חוב פיננסי גרידא, אלא גם חוב חברתי ומוסרי. הציבור, שהוא בעליו האמיתי של בנק לאומי, לא יסתפק בהסדר החוב הכספי. הוא דורש מהבנק לגבות גם את חובו של דנקנר לחברה.
