המסים שלא סיפרו לכם עליהם

כשהממשלה שולחת יד ארוכה לתוך הכיס שלנו וגובה יותר מסים, זה מתסכל. הבעיה היא שהעושק של האזרחים בישראל לא מסתיים בהעלאת מסים והתייקרות מחירים. גם את הרכוש הציבורי המשותף מפקיעים מאיתנו. ואני לא מכיר נכס משותף שהוא סמל ישראלי וגם צורך ישראלי יותר מחוף הים.

בתחילת עונת הרחצה הגעתי לים והוכיתי בתדהמה: מה שפעם היה חוף תל אביבי – אתם יודעים, עם חול, ארמונות וכל הג'אז הזה – הפך ליער של שמשיות בצבע אחיד, הצבע של זכיין בית הקפה או המסעדה. פעם השמשיות היו חורשה קטנה בשולי החוף, וזה בסדר – אין רע במקום קטן שמוכר בירה וגלידה מול הגלים. רק שהחורשה תפחה והפכה לג'ונגל, תוך שהיא קוברת תחתיה את החוף עצמו. העירייה סגרה את הים, ומסרה את המפתחות לזכיין.

לקבלת כל העדכונים, החדשות והדירוגים – עשו לנו לייק בפייסבוק

ניסיתי לחולל מהומה, דיברתי על כך בגל"צ ובטלוויזיה, ובעירייה משכו בכתפיים בהיתממות וטענו שאין שינוי מהותי במדיניות. זה הכל בראש שלי. למרבה המזל, בעמותת "צלול" הרימו את הכפפה, ויצאו השבוע למדידות מדוייקות בחופי תל אביב, הרצליה ובת ים. למען הסר ספק: לא מדובר בבעיה תל אביבית. ההפקעה של נכסי טבע ושטחים פתוחים מהציבור והעברתם לידיים פרטיות בחסות השלטונות היא בעיה לאומית. פעם זה קורה בחתונה של תשובה ביער בן שמן, ופעם לאורך רצועת החוף הארוכה והנהדרת של ישראל, או מה שנשאר ממנה.

הדו"ח של צלול, מגובה במדידות קפדניות ובצילומים מהאוויר, לא מותיר מקום לספק: החופים נשדדו מאיתנו. כמה נתונים לדוגמה: בחוף השרון שבהרצליה, מתוך רצועה של 90 מטר רק 10 מטר נותרו פנויים לציבור הרחב; בחוף אכדיה צפון – 18 מטר פתוחים מתוך 90; חוף הסלע בבת ים – 20 מטר פתוחים מתוך 250; זה המצב גם בשאר חופי בת ים והרצליה, אבל זה עוד כלום לעומת הדורסנות של הזכיינים בתחום השיפוט של רון חולדאי: בחוף הבננה ביץ' בתל אביב לא נמצא אפילו מטר אחד על קו המים שלא היה מכוסה בכיסאות ושמשיות מתוך רצועה של 220 מטר, כך גם בחופי גורדון, בוגרשוב, פרישמן וירושלים. רצועה מפוארת של קילומטרים, שכדי ליהנות ממנה צריך לשלם. מי אמר עוד מסים ולא קיבל?

המאבק נגד השתלטות עוינת מהסוג המתואר כאן משוייך בדרך כלל לקטגוריות סביבתיות. זו טעות: לפרישת שמשיות על חוף מוכרז – שממילא הפך מטבע לאתר נופש וקייט בשירות האדם – אין כמעט משמעות אקולוגית. פגיעה בטבע היא לא הסיפור כאן. הסיפור הוא על (חוסר) צדק חברתי. הים הוא המפלט האחרון מהמציאות הישראלית הלחוצה והמיוזעת. הוא של כולנו, והוא בחינם. יש ישראלים רבים שלא מסוגלים לשלם מאות שקלים תמורת ביקור משפחתי בבריכה, שלא לדבר על התרעננות שנתית בחו"ל. הים הוא נכס ישראלי קולקטיבי, כולם נהנים ממנו והשכבות החלשות תלויות בו כדי להעביר את קיץ בשפיות. אם יום אחד מישהו מחליט להעביר את החוף של כולנו לשליטתו של "קיוסק אבי", זו גזירה אנטי חברתית – גם אם היא לא מופיעה ברשימת הגזירות הכלכליות בעיתון.

[email protected]

טורים קודמים של אביב לביא:

הים כבר לא שלנו – ובטח לא בחינם

גיוס לערבים? תתחילו מזכותם לעבוד במחסן

לישראלים אין סבלנות לטפילים כמו משה סילמן