Forbes Israel Logo

המפקד הנערץ או הגנרל המושמץ: הפרופיל הצבאי של אריאל שרון

על מאיר הר ציון, לוחם ביחידה 101 שאריאל שרון הקים ופיקד עליה, אמרו שהיה החייל הטוב ביותר שידעה אי פעם ישראל. על אהוד ברק נאמר שהיה החייל המעוטר ביותר בצה"ל. משה דיין נחשב, בעיקר בחוץ לארץ, לחייל הנודע ביותר.

אצל שרון אפשר היה למצוא יסודות מכל אלה. הוא היה לוחם נועז וקצין ערמומי. הוא היה מפקד מתוחכם ומצביא נבון. אך מה שאפיין בעיקר את הקריירה הצבאית שלו היו מהלכיו, שלא ניתן היה לקבלם בשוויון נפש. בחלק מהם הפגין ניצוצות של גאונות צבאית ואסטרטגית בצד פעולות כושלות ורשלניות.

לא פעם, כמו בפעולת קיביה ב-1953 או במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, סיבך את ישראל בהרפתקאות מיותרות שגרמו לקורבנות רבים. חייליו העריצו אותו, אך לא מעט מעמיתיו סלדו ממנו. ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון כינה אותו "שקרן". משה דיין ראה בו מפר פקודות. ראש הממשלה השישי מנחם בגין ראה את גדול מצביאי ישראל מאז יהודה המכבי.

הופקר מדמם בשטח

אריאל שיינרמן התגייס ב-1945, בהיותו 17, להגנה באזור מגוריו בשרון וקיווה להתגייס לפלמ"ח. הוריו בקשו ממנו שלא יעשה זאת משום שכעסו על מעורבות פלוגות המחץ – יחידת העילית של היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית – ב"סזון", המצוד אחר אנשי האצ"ל והלח"י והסגרתם לידי השלטון הבריטי.

שרון, כבן מסור וצייתן, שעה לבקשתם. במקום זאת הצטרף כנוטר ל"משטרת הישובים הבריטיים". מה שלא מנע ממנו, למרות הכול, להשתתף בכמה פעולות נגד אנשי המחתרות. העיתונאי שלמה נקדימון פרסם בזמנו ב"ידיעות אחרונות" עדויות של אנשי אצ"ל ושל אשר לוי, מפקדו בהגנה שסיפרו על מעלליו. אחד העדים, בן עמי זמיר ממגדיאל סיפר כיצד פתח שרון הצעיר את ראשו במהלומות מקל של טוריה.

שרון בסיני במהלך מלחמת 6 הימים | צילום: רויטרס

במלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ופיקד על מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני. באחד הקרבות המרים על כיבוש משטרת לטרון הוא נפצע בבטנו והופקר מדמם בשטח הפתוח. חייו ניצלו בזכות חייל אחר, יצחק מודעי, לימים כמוהו חבר בליכוד ושר האוצר. מודעי סחב את שרון למקום מבטחים. מאז נרקמה בין השניים ידידות של אמת, שרון ידע תמיד להזכיר את מעשהו האמיץ של מודעי ועד כמה הוא חב לו את חייו.

הקרב בלטרון השפיע רבות על תפיסת עולמו הצבאית והמדינית של שרון. "נשבעתי שם שלעולם לא ארשה עוד שחיילי צה"ל יופקרו לנפשם פצועים בשדה הקרב או בשבי האויב" הוא אמר לי בעת שכיהן כראש ממשלה, במהלך טיסה חזרה מביקור ברוסיה ב-2004. מה שקרה בלטרון יכול אולי להסביר מדוע התעקש שרון לבצע באותה שנה את עסקת השבויים השנויה במחלוקת עם חיזבאללה ולהחזיר לישראל את אל"מ (מיל) אלחנן טננבוים, אף שידע היטב את נסיבות שביו – עסקת סמים.

לאחר שהחלים מפציעתו שב לשרות הצבאי בחטיבה והספיק להלחם בכמה קרבות נוספים במבצע דני (כיבוש לוד רמלה וגרוש תושביהם הערבים) ובפלוג'ה נגד הצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה נשאר בצה"ל, מונה למפקד פלוגה ופיקד על סיירת חטיבת אלכסנדרוני. ממנה עבר לפקד על סיירת גולני. אחר כך מונה לקצין מודיעין בפיקוד המרכז ומשם עבר לתפקיד דומה בפיקוד הצפון.

הפעולה הנודעת לשמצה

ב-1952 יצא לחופשת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, למד לימודי מזרח תיכון, אך חופשתו לא ארכה זמן רב. היא נקטעה בקיץ 1953 כשנתבקש על ידי אלוף משנה מישאל שחם, מפקד חטיבה 16 (הירושלמית), לשוב לצבא ולהקים יחידה מיוחדת שתדע לחדור לעומק שטחי האויב, להפתיע אותו באישון לילה ולהלום בכוחותיו. מעניין לציין כי ראש אג"ם דאז, משה דיין, התנגד להקמת היחידה.

ההחלטה להקים את היחידה באה על רקע הסתננויות ה"פדאיון" מירדן ומרצועת עזה לישראל ובעקבות כמה כשלונות צורבים של יחידות הצבא בפשיטות על מוצבים סורים באזור הכנרת ובקרבות בגבול המצרי. במהלך התקריות חיילים ומפקדים לא ביצעו את המשימות שהוטלו עליהם, גילו מורך לב ואף נמלטו משדות הקרב. לרב סרן שרון ניתנה יד חופשית לבחור את לוחמי היחידה מקרב כל חיילי צה"ל.

כך באה לעולם יחידה 101. ביחידה שרתו בעיקר בני קיבוצים ומושבים שרובם גויסו בשיטת "חבר מביא חבר". המודל לחיקוי היה יחידת הקומנדו הבריטית 101 של קולונל אורד וינגייט ("הידיד") שלחמה באתיופיה ובאריתריאה. זו היתה יחידת הקומנדו הראשונה של ישראל. היא בצעה סיורים אלימים מעבר לגבול בשטח ירדן, השכיבה שם מארבים, פשטה על תחנות משטרה ובצעה פעולות תגמול ונקמה בעקבות רצח יהודים.

היחידה, שבסיסה היה בהרי ירושלים, פעלה רק חמישה חודשים. אף שבשיא מבצעיה שרתו בה לא יותר מחמישים לוחמים ואנשי מפקדה, השפעתה על כלל צה"ל הייתה עצומה. בזכות פעולות התגמול שביצעה כתגובה על רצח מתיישבים יהודים לאורך הגבולות נרקמו סביבה מיתוסים שהשתמרו עד היום. היא עיצבה בתודעת צה"ל וישראל ערכים של רוח לחימה, נחישות ודבקות במשימה, שנזקפו לזכותו של מפקדה.

הפעולה הנודעת (לשמצה) ביותר שלה, שהאיצה גם את ההחלטה לפרקה, הייתה באוקטובר 1953. זו היתה פשיטה על הכפר קיביה בגדה המערבית בירדן (כיום מזרחית לעיר אלעד של היום, השוכנת בשפלה). ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון, בהתייעצות עם הרמטכ"ל מרדכי מקלף, החליטו שצה"ל יבצע פעולת תגמול קשה וכואבת נגד הכפר כתגובה לרצח של אם ושני ילדיה ביהוד.

הרוצחים יצאו מקיביה. לפי פקודת המבצע היה על הלוחמים לפוצץ 45 מבתי הכפר. אולם הפעולה, שעליה פיקד שרון, השתבשה ויצאה מכלל שליטה. התברר כי בפיצוץ הבתים נהרגו בין 42 ל-69 מבני הכפר – גברים נשים וילדים. ההרג חסר האבחנה זעזע את העולם. האו"ם ומדינות רבות גינו את ישראל ובן גוריון נאלץ לשקר כשהודיע כי את הפעולה לא ביצע צה"ל ("אף יחידה של צה"ל לא נעדרה מבסיסה" נאמר בהודעה הרשמית) אלא אזרחים נזעמים, שנטלו יוזמה לידיהם.

פעולת קיביה, כמו גם פעולות תגמול אחרות, עוררו בישראל ויכוח נוקב על מידת מוסריותן כמו גם על תבונתן הצבאית והמדינית. הפעולה גם הוציאה לשרון דימוי של לוחם אכזרי חסר עכבות ובלמים.

בתחקירים שלאחר הקרב הסביר שרון שהוא ואנשיו לא ידעו כי בבתים שפוצצו הסתתרו תושבים. היו לא מעטים בפיקוד הבכיר של צה"ל שלא האמינו לגרסתו של שרון. ולא בפעם האחרונה. במרוצת הקריירה הצבאית שלו התברר כי היתה לו לא אחת נטייה להסתבך ולסבך את ישראל. זה קרה שוב שלוש שנים לאחר מכן במבצע סיני.

בינואר 1954 פורקה יחידה 101 ומוזגה בגדוד 890 של הצנחנים. מי שהורה על הפירוק היה הרמטכ"ל החדש, משה דיין. אריאל שרון מונה למפקד הגדוד והביא עמו את רוח 101. פעולות התגמול בירדן ובעזה נמשכו והם בוצעו בעיקר על ידי גדוד הצנחנים. באחת הפעולות נגד מוצב מצרי נפצע שרון בשנית. בדיעבד, במקום להחזיר את השקט, הן הביאו להסלמה במתיחות לאורך הגבולות ודרדרו את ישראל ל"סיבוב השני" – מבצע סיני – שהיה קנוניה משותפת עם המעצמות הקולוניאליות הדועכות – בריטניה וצרפת.

גדוד צנחנים אחד צנח במעבר המיתלה בסיני, כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ. זו היתה הצניחה הקרבית הראשונה ועד היום היחידה של צה"ל. ההוראה שקיבל הגדוד היתה להתחפר במקום. שרון ביקש לשלוח כוח סיור לעומק המעבר. האישור ניתן והכוח נתקל במארב מצרי. במהלך חילופי האש נהרגו 38 מחיילי הגדוד ועוד ארבעה מתו לאחר מכן. שרון הואשם כי חרג מהפקודה ומלכתחילה תכנן להכניס את הכוח לקרב אש עם הצבא המצרי ולא לסיור.

במשך שנים טופחה בצה"ל מורשת של הצגת הקרב כקרב גבורה. ואכן הצנחנים הפגינו בו אומץ לב תחת אש כבדה שנורתה אליהם, רעות ודבקות במשימה. עשרה מאנשי הכוח עוטרו בעיטורי גבורה. אבל האמת על מה שאירע הוסתרה מידיעת הציבור ונחשפה לראשונה כעבור שנים, כשמשה דיין פרסם אותה באחד מספריו. הוא האשים את שרון בחריגה מסמכויות ורמז כי למעשה הפר פקודה. מרדכי בראון, ראש לשכתו של דיין, אף הרחיק לכת וקבע כי "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית".

צילום: רויטרס

הרמטכ"ל דיין שקל להעמיד לדין את שרון אך לבסוף חזר בו. גם מפקדים אחרים בצנחנים כמו מוטה גור, ובכירים בצה"ל בכלל, ביקרו את שרון על ניהול הקרב. שרון טען כל השנים להגנתו שפעל ללא דופי על פי הפקודות ולא סטה מהן.

ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני כתב כי המחלוקת סביב הקרב נבעה מהנתק שהיה בין הרמטכ"ל למפקדים בשטח. דיין, שהיה בסוד הקנוניה שנחתמה עם בריטניה וצרפת, לא יכול היה לשתף את שרון במידע ולומר את האמת – שהצנחת הכוח למעבר המיתלה לא נועדה לצרכים צבאיים. היא נועדה לשמש פרובוקציה נגד צבא מצרים ותירוץ למעורבות הצבאית של צרפת ובריטניה כדי להמשיך ולשלוט בתעלת סואץ ולהביא לסילוקו מהשלטון של הנשיא גמאל עבדול נאצר.

"שים לב לאריק"

הקרב ותוצאותיו הקשות פגעו מאוד בדימויו של שרון בעיני הקצונה הבכירה במטה הכללי והדרג המדיני. קידומו עוכב. הוא פרש ב-1957 מהפיקוד על חטיבת הצנחנים ויצא ללימודים בבית הספר לפיקוד ומטה בקימברלי שבבריטניה. אחר כך למד משפטים בשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב.

ראש הממשלה דוד בן גוריון כתב עליו ביומנו: "בחור הוגה, מקורי, אילו נגמל מחסרונו לא לומר אמת בדיווחיו, היה מנהיג צבאי למופת". מאוחר יותר שינה בן גוריון את דעתו עליו וניכר היה שהערצתו לשרון כמפקד צבאי לא פגה. באוקטובר 1957 שאל בן גוריון את דיין: אם הוא סבור שאריק בא בחשבון להיות רמטכ"ל. שאלה זו נשאל כעבור שנה גם מחליפו של דיין, הרמטכ"ל צבי צור.

בן גוריון המשיך להתעניין בשרון ואמר ליצחק רבין, אז סגן הרמטכ"ל "שים לב לאריק". ואכן רבין שם לב. לאחר ששמונה לרמטכ"ל ב-1964 הוא הוציא את שרון מההקפאה, קידם אותו ובפברואר 1967 העניק לו דרגת אלוף, מינה אותו לראש מחלקת ההדרכה בצה"ל (מה"ד) ומינוי חירום כמפקד אוגדת מילואים.

בין השניים התפתחו במרוצת השנים יחסי ידידות והערכה. בתקופת כהונתו הראשונה כראש הממשלה (1974-1977) מינה רבין את שרון ליועצו לענייני טרור. אבל בהמשך המחלוקת הפוליטית והאידיאולוגית גברה על ידידותם. בכך הפגין שרון עוד אחת מתכונותיו השליליות: את חוסר נאמנותו. בתקופת כהונתו השנייה של רבין תקף אותו בחמת זעם על הסכמי אוסלו וההסדרים עם יאסר ערפאת. שרון (יחד עם נתניהו ומנהיגים אחרים) נתניהו) אף נכח בעצרת של ארגוני ימין בכיכר ציון, שבה הונפה הכרזה שהציגה את רבין במדי אס.אס.

במאי 1967, בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, הפגין שרון את חוסר שביעות רצונו מהססנות ההנהגה המדינית והצבאית. "ההחלטות שלכם מסכנות את ישראל" אמר שרון לרבין. לצד קצינים בכירים אחרים השתתף במפגשים שונים, במה שהוגדר לימים "מרד האלופים" – דרישתם של חברי המטה הכללי, ובהם עזר וייצמן ומתי פלד, כי הממשלה תורה לצה"ל לצאת לקרב.

כשניתנה הפקודה פיקד שרון על האוגדה והפגין את כישרונותיו הצבאיים. הוא הוביל את אוגדת בכיבוש מוצבי הצבא המצרי באום כתף ובאבו עגילה. מהלכיו של שרון נלמדו לא רק בקורסים למפקדים בכירים בצה"ל אלא גם בבתי ספר צבאיים בחו"ל.

כעבור שנתיים קידם אותו הרמטכ"ל חיים ברלב לתפקיד אלוף פיקוד הדרום. משימתו החשובה והראשונה הייתה המאבק בטרור הפלסטיני ברצועת עזה. הארגונים הפלסטינים שלטו במחנות הפליטים. יחידות צה"ל חששו להיכנס למחנות וארגוני הטרור הטילו אימה על התושבים, השיתו עליהם מיסים וחיסלו, לעיתים לאור היום, את מי שחשדו בו בשיתוף פעולה עם שב"כ.

שרון החליט על שינוי של 180 מעלות. הוא הפך את "שקד", הסיירת הפיקודית, ליחידת קומנדו ולכלי המרכזי שלו במאבק לצמצום הטרור והורה למפקדיה דני וולף (רהב), חברו מימי 101, ואמציה (פאצי) חן להקים "מאחזים" בלב מחנות הפליטים. במקביל הוקמה יחידת מסתערבים בשם "רימון" שבראשה הוצב סרן מאיר הוברמן (דגן). בדיונות של עזה נוצקה הידידות בין שרון לדגן, שהובילה אותו כעבור שלושים שנים לשמש ראש מטה הבחירות של הליכוד, תחת הנהגתו של שרון, ולתפקיד ראש המוסד.

"הבולדוזר"

טקטיקת הלוחמה הזעירה והצעדים ברוטאליים הוכיחו את עצמם. ב-1972 הוכו הארגונים הפלסטינים מכה קשה. הטרור מוגר כמעט לחלוטין. כמאתיים נהרגו בהיתקלויות עם צה"ל ועוד אלפיים נעצרו בפעולות משולבות עם השב"כ. האוכלוסייה האזרחית שילמה מחיר כבד.

בתי מחבלים וסייעניהם נהרסו. פרדסים נעקרו ממקומם. בארות מים נסתמו. מכפרים או משכונות שנחשדו כי הם מסייעים למחבלים נמנעו שירותים בסיסים. בהוראת שרון הוגלו 1,600 משפחות (יותר מעשרת אלפים בני אדם) מרצועת עזה לאל עריש שבסיני. בדואים בצפון סיני שעסקו בין השאר בהברחת נשק גורשו למחנות במרכז ובדרום סיני. בתקשורת הבינלאומית דובר על "מחנות ריכוז".

אף שהממשלה גיבתה את מעשיו של שרון, הוא ננזף על פעולות ההגליה שלו בידי הרמטכ"ל בר-לב. תדמיתו כאדם חסר מעצורים ועכבות התבססה והוענק לו הכינוי "הבולדוזר", שדבק בו והלך עמו גם לשדה הפוליטי. לסיירת "רמון" נדבק דימוי כאילו היתה מעין יחידת חיסול.

בין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים התנהלו במטה הכללי דיונים נוקבים על תפיסת הביטחון של ישראל בסיני ובחזית מול מצרים. שרון, האלוף ישראל טל ואחרים, נמנו עם המתנגדים לקו בר-לב. הם חשבו כי אין לגבש תפיסת הגנה סטטית, אלא דינמית וגמישה המבוססת על סיורים ומארבים. בויכוח הזה היתה ידם של בר-לב ודוד אלעזר על העליונה, והתוצאה ידועה. ישראל נסמכה על קו בר-לב שקרס בפלישה המצרית והתגלה כנטל אסטרטגי.

אריאל שרון קיווה להתמנות לרמטכ"ל הבא לאחר אלעזר, משנכזבה הציפיה פרש במפח נפש מצה"ל, באפריל 1973. ידיד עשיר, משולם ריקליס, רכש עבורו את חוות השיקמים שליד אשקלון, שהפכה מאז ועד היום למזוהה עמו.

"אל תצדיעו לי – תצביעו לי"

עוד בהיותו במדים פלרטט שרון עם ראשי מפלגת העבודה, אך בסופו של דבר העדיף לחבור לימין. הוא קרא לאחד את מפלגות הימין וזמן קצר לאחר פרישתו נשאה היוזמה פרי – כך הוקם הליכוד ושרון התמנה לשמש ראש מטה הבחירות. אך מלחמת יום הכיפורים קטעה את תכניותיו. שרון מונה למפקד אוגדה 143 וצידד במתקפת נגד לילית, כדי להדוף את הצבא המצרי. עם זאת החליטו הרמטכ"ל שר והביטחון על מתקפת יום, הטילו אותה על האלוף אברהם אדן, ומתקפת הנגד שאליה נשלחה אוגדת שרון נכשלה כישלון חרוץ.

לשרון נלוותה בתקופת המלחמה חבורה של מעריצים – מקורבים ועיתונאים ששהו בקרון הפיקוד שלו, זכו להציץ במפות, להאזין לתדרוכים וליהנות גם מרכילות עסיסית. האווירה בקרון היתה נהנתנית ורבים מהנוכחים נחשפו לפן נוסף של שרון – הנהנתנות מהחיים הטובים: אוכל דשן ושיחות רעים. גם העובדה שהסתובב עם תחבושת לבנה על מצחו, בעקבות פציעה קלה, תרמה להערצה שזכה לה.

בזכות כשרונו ליחסי ציבור ובעזרת עיתונאי החצר שלו, דלפה התמונה המפורסמת לתקשורת, לצד דיווחים על כשרונו כמצביא. הבדיחה של אותם ימים הייתה ששרון, שחשב כבר על היום שאחרי המלחמה, ביקש מחייליו: "אל תצדיעו לי – תצביעו לי". הישגו הגדול של שרון, שעמו הוא מזוהה עד היום, היה צליחת התעלה. ההצלחה, למרות האבידות הקשות, אפשרה לצה"ל לבסס ראש גשר. ההערצה אליו התעצמה ושרון היה ל"אריק מלך ישראל".

לאחר המלחמה שב לפוליטיקה, הסתכסך עם שותפיו בליכוד, פרש, שימש לתקופה קצרה כיועץ של ראש הממשלה רבין והקים ב-1976 מפלגה משלו, "שלומציון", שאת השם העניק לה ידידו איש השמאל, העיתונאי והסופר עמוס קינן.

שרון רץ לבחירות ב-1977 ברשימתו העצמאית, נחל כישלון חרוץ ומיהר לחבור שוב לממשלת המהפך של הליכוד. מנחם בגין הקים את ממשלת הימין הראשונה בישראל ושרון מונה לשר החקלאות, שניצל את תפקידו להקמת עוד ועוד התנחלויות בעזה ("נצרים חשובה כמו תל אביב", קבע אז). לאחר בחירות 1981 זכה להגשים עוד חלום נושן. מי שרצה להיות רמטכ"ל מונה לשר הביטחון בממשלת בגין השניה.

"עוד תקבלו אותו כראש ממשלה"

זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו נשא נאום שבו שרטט את גבולות ההשפעה של ישראל במרחב. מכל התכניות הגדולות הבשיל רק רעיון אחד – מלחמת לבנון האשונה. ביוזמת שרון, הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן ובכירים במוסד, באישור ראש הממשלה מנחם בגין, הגתה ישראל תכנית פלישה ללבנון כדי להרחיק את אש"ף מגבול ישראל.

צילום: רויטרס

בגין הבטיח "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", אך במקום זאת המלחמה התגלגלה עד לביירות. בפעם הראשונה כבש צה"ל בירה ערבית ויצר פרובוקציות כדי להכניס את צבא סוריה לקרבות. שרון ובגין עשו יד אחת עם הנוצרים בלבנון ו"המליכו" את בשיר ג'ומייל לנשיא לבנון, בתקווה שבתמורה יחתום על הסכם שלום עם ישראל. ג'ומייל, מנהיג "הפלנגות", התנער מכך וכעבור ימים אחדים, לפני טקס השבעתו, חוסל בידי המודיעין הסורי ועושי דברו הלבנונים.

החלום השאפתני של שרון התנפץ לרסיסים. רצח ג'ומייל הביא לתגובת שרשרת שהסתיימה בטבח פלסטינים בסברה ושתילה בידי הפלנגות הנוצריות, שנכנסו למחנות הפליטים בחסות צה"ל. ועדת חקירה רשמית (בראשות שופט העליון יצחק כהן) מצאה את שרון אשם, משום שהתעלם מהאזהרות כי אין לסמוך על הפלנגות. הוועדה קבעה ששרון אינו ראוי לשמש בתפקיד שר הביטחון. בלחץ מחאה ציבורית גואה ביוזמת שלום עכשיו, שגלשה לעיתים לאמירות קשות כמו "שרון רוצח", נאלץ להתפטר. שרון האשים את בגין כי בגד בו ועשה לו מעשה של יהודה איש קריות.

לימים יטענו עיתונאים, חוקרים, שרים ומקורבי בגין כי שרון הוליך אותו שולל בתכניות המלחמה וסיבך את ישראל בבוץ הלבנוני – הסתבכות שנמשכה 18 שנים ועלתה במותם של כאלף חיילים. שרון נלחם בכל הזדמנות על שמו הטוב, כולל תביעת דיבה נגד השבועון האמריקני "טיים", וטען כי מעשיו לפני המלחמה ולאחריה זכו לאישור הממשלה מנחם בגין.

כבר אז, בראשית 1983, כשנאלץ להתפטר ממשרד הביטחון, פסק מקורבו העיתונאי אורי דן כי "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה".

 

לידיעה באתר דה פוסט

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן