Forbes Israel Logo

העבודה ערבית, המחדל יהודי: התרבות הרעה שהביאה לאסון החניון

לכאורה אין קשר ישיר בין קריסה של תקרת בטון אדירה והתמוטטות של ארבע קומות בטון ופלדה על חבורה אומללה של פועלי בניין, לבין ליקויי הבטיחות האינסופיים שהביאו למותם של 230 בני אדם באתרי בנייה בחמש השנים האחרונות. מה הקשר בין קסדות הגנה, רתמות בטיחות, נוהלי בטיחות, מעקות בטיחות ופיגומים מאובטחים, לבין כשל הנדסי?

טעות. הקשר קיים, ישיר והדוק. החניון הקורס ברמת החייל קשור לגשר המכביה שקשור לתקרת הפל־קל שקשורה לכל שאר המחדלים שהמשותף להם זו תרבות החלטורה, עיגול הפינות, קיצור התורים, הורדת העלויות וזילות חיי האדם.

כשאיש לא נוקף אצבע מול 230 הרוגים בחמש שנים, מול שני פצועים קשה ביום (!!), כשלא מוגשים כתבי אישום, כשלא נסגרים אתרי בנייה, כשאין רגולציה ואין פיקוח ואין אכיפה ואין ענישה ברמת החגור והקסדה, מה הפלא שגם המהנדסים מזלזלים, והקבלנים חוסכים בטון ופלדה, וכולם לוחצים ורוחצים את הידיים של כולם, ו"יהיה בסדר" רודף אחרי "סמוך", והכל נראה כמו במערכון הנשכח ההוא של אפרים קישון, שבו מסופר על תוצרת ישראל שתמיד יהיה חסר בה בורג אחד מתוך הארבעה. למה? סתם ככה.

"דניה סיבוס" כמשל. רק לפני כמה ימים הם פיטרו מנופאי שסירב לעלות על עגורן שלא עבר מבחן בטיחות. הוא היה, איך לא, עובד קבלן, והם שלחו אותו הביתה. במדינה מתוקנת היו צריכים לפטר הבוקר את מנהל העבודה שפיטר אותו ולסגור את אתר הבנייה בבת ים לשלושה חודשים.

אלמלא התאונה הקשה אתמול בתל אביב, איש לא היה מכיר את סיפורו של המנופאי, שהתראיין אתמול אצל אריה אלדד ואצלי ברדיו ללא הפסקה וסיפר את הסיפור הלא ייאמן שלו: עגורן שנמצא לא בטיחותי, שחלקיו קשורים בחוטי ברזל, שחיבוריו רופפים, ועדיין מכריחים אותו לטפס עליו ולהמשיך לעבוד, וכשהוא מתקומם, הוא מפוטר.

כנ"ל בדיוק עם המנופאית שסירבה לעלות למרומי העגורן ברוח מטורפת שהשתוללה באותו יום, ובעוד אין ספור מקרים נוספים שלעולם לא היו מגיעים לידיעת הציבור אלמלא קרס אתמול הבטון ברמת החייל.

אתר התמוטטות חניון הקרקע ברמת החייל | צילום: משטרת ישראל

יכול להיות שהאומללים שנקברו תחתיו יהיו מגש הכסף שעליו יוגשו חייהם של רבים אחרים במתנה, כשהמדינה תתעשת. למה זה קורה? כי הם ערבים או סינים או תאילנדים או סתם רוסים או אוקראינים ושאר שקופים ומוחלשים שלא נמנים עם האליטה הישראלית החוגגת. מה לעשות ואלה אנשי העבודה כאן, במדינת היהודים.

זו אכן עבודה ערבית, אבל המחדל שהביא לקריסה אתמול הוא מחדל ישראלי, יהודי כשר למהדרין. מחדל הרשלנות, חוסר המקצועיות, הזלזול, תאוות הבצע ותרבות החאפ לאפ.

כל זה בחסות ממלכתית: הפקחים המעטים שהעמידה המדינה משתכרים שכר מינימום ואין להם אפילו החזר הוצאות שיאפשר להם לנוע בין 13 אלף אתרי הבנייה ברחבי הארץ. הם צריכים להגיע באוטובוס. וכשכבר הגיעו, מה הם יכולים לעשות? כלום ושום דבר. 230 מקרי מוות בחמש שנים, שהניבו 11 כתבי אישום. כמעט תמיד מגיע האמבולנס, מפנה את הגופה, מטאטאים אחריה, מנקים את כתמי הדם אם יש כאלה, וממשיכים הלאה.

התרבות הזו משותפת לתחומים רבים נוספים. הבטיחות בדרכים היא דוגמה מצוינת. הנעשה בתחום המשאיות הכבדות, כנ"ל. למשל העובדה שאין טכוגרף דיגיטלי בכל משאית, המאפשר לשלוט בתנועותיו, מעשיו, מהירותו ועבירותיו של הנהג, כמקובל במדינות נאורות.

ראו את מספר הפקחים באתרי הבנייה והשוו אותו למספר שוטרי התנועה בכבישים. אותה התופעה בדיוק. אין תקציב, אין כוח אדם, זה לא מעניין אף אחד. הגופות נערמות, והכל ממשיך כרגיל.

בעוד כמה ימים ישקע האבק מעל החניון ברמת החייל. ההריסות יפונו. בהנחה שההרוגים באו מרמאללה או מוואדי ערה או מאוקראינה, הם לא ישרדו עד מוספי סוף השבוע. ואחר כך, אתם שואלים? אחר כך הכל ימשיך כרגיל.

לכתבה במעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן