כך מתכנן גוש השמאל לסנדל את נתניהו

קשה להאמין שלפני פחות מארבע שנים התייצב בנימין נתניהו באוניברסיטת בר-אילן וקיבל את רעיון שתי המדינות. סקרים שנערכו מיד לאחר הנאום הביאו את נתניהו לרייטינג הכי גבוה בתולדותיו. קשה להאמין שהוא יושב באותה מפלגה ששיגרה השבוע ארבעה מנציגיה הבכירים לכנס תמיכה בסיפוח השטחים. קשה לעכל שמטה הבחירות של אותו נתניהו הסתער באמוק על נשיא המדינה שמעון פרס, כשזה העז להגיד שהוא תומך ברעיון שתי המדינות, אותו רעיון ממש שביבי קידם בבר אילן.

פרס החצוף לא מסתפק ברעיון העיוועים של שתי מדינות. הוא מגדיל לעשות ושואל את הקוזקים של ביבי מה יעשו אחרי שיצליחו לסלק, סוף סוף, את אבו מאזן הצורר. מי יבוא במקומו. האם יכול להיות שנתגעגע אליו? האם נמצא עוד פרטנר שנלחם ומטיף נגד טרור בעקביות מרשימה כזו?

וקשה להבין איך כל הדברים האלה מתרחשים במקביל להתחממות השטחים, לבעבוע שמורגש, להתרופפות האחיזה של הרשות הפלסטינית החילונית, הפרגמטית, שואפת החיים, לטובת פלוגות המוות של חמאס, ג'יהאד וערב רב של ארגוני איסלאם קיצוני – הנושפים בעורפו של כל מי שעדיין מחזיק בדעה ששני העמים יכולים להתקיים כאן איכשהו ביחד.

אבל יכול להיות שהם לא יצליחו לפוצץ עלינו את האזור, ואולי גם את העולם כולו, בקלות כזו. ולכן, מתחילים לחרחר גם סביב הר הבית. נכון, אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל זה קורה באמת. יש ארגון שמכונה "מטה ארגוני המקדש", שמיידה בתקשורת צרורות של הודעות מייל כל יום, בהן פירוט הח"כים, אישי הציבור ושאר שואפי החירות והצדק שעולים להר הבית בתקווה שהעולם יבין סוף סוף שהשתגענו. האמת היא שהם צודקים. הרי אין בעולם מקום נפיץ יותר מהר הבית. 

נתניהו. מתנפלים על כל מה שזז, אם צריך ואם לא | צילום: מרק ישראל סלם

אם מישהו באמת רוצה להבעיר את העולם, שיילך לשם. אז הם הולכים. לא רק השוליים התימהוניים. משה פייגלין משתחווה שם לאלוהיו, את זה אנחנו מכירים. העניין הוא שעכשיו זה מחלחל גם למקומות אחרים. זרם הולך ומתגבר נוהר להר הבית. יכול להיות שמשם תצמח הגאולה. מי יודע, אולי במהרה בימינו נעלה משם כולנו בסערה השמיימה. זה בהחלט יכול לקרות.

אני נזכר בזחיחות ובאדנות של נתניהו הקודם, זה שאישר לפתוח את מנהרת הכותל בעיתוי גרוע ובניגוד להמלצות המקצועיות, נתניהו שנאלץ למהר מיוזע לוושינגטון אחרי פרוץ המהומות שהביאו למותם של 13 חיילים ולמצוא שם "ידיד חדש" בבית הלבן, יאסר ערפאת שמו. התקפי שכרון הכוח הללו של נתניהו אף פעם לא הביאו עלינו, או עליו, שום דבר טוב. אבל נדמה שהפעם ההתקפים מגיעים לקיצוניות שטרם ראינו. 

הפעם מדובר במאניה-דיפרסיה. הזחיחות מתחלפת עם הפאניקה במהירות מסחררת. מאבדים מנדט בשבוע, מתנפלים על כל מה שזז, אם צריך ואם לא. אחרי ההתקפה האישית הכושלת על נפתלי בנט, באה עכשיו התקפה על המפלגה של בנט. האמת היא שהפעם זה מוצדק ומדויק. המפלגה של בנט מפחידה, מושפעת על ידי רבנים קיצוניים ומדירה נשים.

2. המאור הגדול

ישראל הייתה פעם מדינה צנועה. שוחרת שלום. שואפת רוגע. כבשה את הר הבית, אבל לא יצאה מגדרה. אין ויכוח על העובדה שערש הקיום והתרבות של עם ישראל נמצא שם, על ההר, במקום בו היה פעם בית המקדש. הוויכוח הוא על הדרך בה אנו צריכים לנהוג סביב הרעיון המשותף הזה.

פעם היינו מדינה שמבינה את מצבה ומקומה, משתדלת לא לטלטל את הסירה, לשמור על הסטטוס קוו. מדינה שמודעת לסיטואציה המצערת שתקעה אותה, עם 5-6 מיליון יהודים, שחלק לא קטן מהם אינם משתתפים בנטל הביטחוני, בין מאות מיליוני ערבים ויותר ממיליארד מוסלמים. ישראל הבינה שתצטרך לקבל את הכללים, להבין את כיוון הרוח ואת זרמי המעמקים, כדי לא להישמד בסופה או להיסחף בסערה. אבל ישראל ההיא איננה עוד. עכשיו יש ישראל חדשה, משיחית, מתלהמת. ישראל ששכחה שהיא לא הזנב של הכלב, וגם לא הפרעוש על הזנב של הכלב. היא הכלב. ישמרנו האל. 

אפילו אנשים פרגמטיים לשעבר כמו גדעון סער מתנערים מכל סימן של שפיות ומתחרים מי יתריס יותר, מי ירגיז יותר את העולם, מי ימרר יותר את חייו של אובמה, מי יגדף יותר את האירופאים. כן, יש מהומה במזרח התיכון, ואנחנו מנצלים אותה, אבל כדי להשיג מה? כדי להוכיח שאנחנו יותר משוגעים מהם?

סער (מימין). אפילו אנשים פרגמטיים כמוהו מתנערים מכל סימן של שפיות | צילום: רויטרס

קחו את השגריר רון פרושאור. אין טוב ממנו. איש ימין רהוט, מנומק, מבריק, שעשה תפקיד מדהים בלונדון ועכשיו מגן על ישראל בכישרון רב באו"ם. פשעו של פרושאור היה שהעז לשאול את המאור הגדול יעקב עמידרור למה צריך לפרסם את הבנייה ב-1E למחרת הווטו שאובמה מטיל במועצת הביטחון של האו"ם למעננו, ובניגוד לאמונותיו – וטו שמבודד את אמריקה לחלוטין. מדוע להתריס. ואם מתריסים, אז איך למען השם אמורים שגרירינו בעולם להגן על זה. ועמידרור, כנהוג במקומותינו, מתנפל.

אותו עמידרור, אגב, עוסק בימים אלה בעניינים רגישים ביותר הנוגעים להגנה על שדות הגז הישראליים בים, בניגוד להסדר ניגוד העניינים עליו הוא חתום, שאוסר עליו לעסוק בענייני אנרגיה. להחלטותיו של עמידרור יש השלכה ישירה על מימון של מאות מיליוני שקלים, הוא היה דירקטור ויועץ בחלק מחברות האנרגיה בהן מדובר.

היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה העירה לו, היועץ המשפטי לממשלה מעיר לו, אבל כל אלה קטנים על עמידרור, קטנים גם על הבוס שלו. מה הפלא, הרי הם השתלטו על הכל. מנציב שירות המדינה, דרך מבקר המדינה, דרך שר המשפטים, דרך כל שאר שומרי הסף והחותם. הכל נפל, הכל נכבש, גם התקשורת במגננה נואשת, ולכן הכל מותר.

3. הקומבינות

בבחירות 2006 זכתה קדימה ב-29 מנדטים והייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. במקום השני סיים עמיר פרץ עם מפלגת העבודה, 19 מנדטים. נתניהו מוטט את הליכוד ל-12 מנדטים בלבד (כמו ש"ס), וכמעט הפסיד את הבכורה בגוש הימין לליברמן, שקיבל 11.

ראש הממשלה המיועד, אהוד אולמרט, ספג אז ביקורת לא פשוטה כשהכריז על "תוכנית ההתכנסות" טרם הבחירות. בקרב סיעות הבית הטריות הצטברה לא מעט אנרגיה אנטי-אולמרטית. היה שם פוטנציאל לקומבינה פוליטית. את העבודה עשה ח"כ איתן כבל.

עטים יודעים, אבל כבל סידר לעמיר פרץ ממשלה. לא בדיבורים, במעשים. היו לו סיכומים עם הליכוד, עם החרדים, עם הגימלאים (7 מנדטים), עם כל מי שצריך. לפרץ הייתה ממשלה ביד. זה דלף החוצה, אבל לא במלוא הרצינות של המהלך, שהיה ממשי ובר-יישום. 

לו פרץ היה מחליט ללכת על זה, הוא היה יכול להיות ראש הממשלה (מה היה עושה עם ממשלת ימין-חרדים, זו כבר שאלה נפרדת). גם בעבודה היו רבים שתמכו במהלך. כבל זוכר שנכנס למעלית בכנסת, נתקל בנתניהו, שחייך ואמר לו: "איתן, איפה האומץ, לך על זה". בניגוד למה שנתניהו חשב, לא הייתה שם בעיית אומץ, אלא בעיה מוסרית. פרץ ויתר. אולמרט הרכיב ממשלה. ההמשך ידוע.

גם הפעם יש פוטנציאל לא קטן לקומבינות פוליטיות. הנה הראשונה, שנלחשת בימים האחרונים בסביבתו של אריה דרעי. עיקריה: להקים גוש מיקוח של כל חובשי הכיפה. ש"ס, יהדות התורה ובנט. בסך הכל יהיו לגוש הזה יותר מ-30 מנדטים. ביום טוב, זה יכול להיות יותר מאשר לליכוד-ביתנו. 

תארו לעצמכם שאריה דרעי, בנט ויעקב ליצמן חותמים על מזכר הבנות והולכים למו"מ קואליציוני ביחד. רק ביחד. לאן ייעלם האומץ של נתניהו? לאיפה תתפוגג הזחיחות של ליברמן? האם גם במצב כזה יתפארו בליכוד שהם הולכים לקחת את השיכון, הפנים, האוצר וכל השאר לעצמם, ולהשאיר לדוסים פירורים? 

בנט. תארו לעצמכם אותו ביחד עם דרעי וליצמן | צילום: רענן כהן

הקואליציה הזו של חובשי הכיפה תהיה כיפת ברזל החדשה. היא תהיה לא פחות יעילה מכיפת ברזל המקורית, אם כי הרבה יותר יקרה (ביבי יצטרך לקנות את החברים במיליארדים). הדיבור הזה כבר קיים במתחם שבין צמרת ש"ס לצמרת יהדות התורה. מדובר באיחוד לצורך מו"מ קואליציוני, לא באיחוד אידיאולוגי או מערכתי. 

ותארו לעצמכם שהליצמנים והדרעים יחליטו לפנות שמאלה ולהקים ממשלה עם שלי יחימוביץ', החביבה עליהם עד מאוד. גם לפיד ישמח להיות שם, "כדי להשפיע". האם הם יתמכו באישה כראש ממשלה, נשאל אתמול אחד מבדחני ש"ס. "למה לא? הרי זה המצב גם עכשיו", ענה. 

במקרה כזה, לאיתן כבל שוב תהיה ממשלה. יש לזה פוטנציאל ומוטיבציה, אם כי מוטיבציה ויצרים נוטים להתפוגג אחרי הבחירות.

והנה עוד אפשרות, שהחלה להתממש אתמול: שלי, ציפי לבני ויאיר מכריזים פומבית: כולנו ביחד, או כלום. אם נתניהו רוצה להקים איתנו ממשלה, סבבה. בתנאי שהוא לוקח את כל שלוש המפלגות. אם קדימה בכנסת, אז כולל קדימה. אגב, לאור הירידה המתמשכת של הליכוד-ביתנו, נכון להיום לגוש של העבודה, התנועה ויש עתיד יש יותר מנדטים יחד מאשר לביברמנים. לבני קראה פומבית לגוש השמאל להתאחד ולהמליץ על מועמד משותף להרכבת הקואליציה, יחימוביץ' כבר נענתה בחיוב, וכעת ממתינים ללפיד.

ואז, ימצא את עצמו נתניהו בדילמה מעניינת. או שהוא שובר שמאלה למרכז, או שהוא פונה ימינה (עד כמה שעוד אפשר לפנות ימינה מהמקום בו הוא תקוע). או שהוא הולך על הברית ההיסטורית שלו עם החרדים והדתיים, או שהוא מחליט, סוף סוף, לעשות מעשה ציוני אמיתי ולהקים ממשלה שפויה, מתונה ופרגמטית – ממשלה שתתקבל בעולם ותוכל לתקן כאן כמה דברים מהותיים לפני שיהיה מאוחר מדי (וגם לנהל מו"מ מדיני). 

אז אם אתם נתקלים בנתניהו באיזו מעלית, אתם מוזמנים להגיד לו מה שאמר בזמנו לכבל: נו, ביבי, איפה האומץ, למה אתה לא הולך על זה. עד מתי תפחד ותקרוס ברגעי האמת?

4. ובינתיים בתל אביב

לא רק הליכוד-ביתנו יורד בסקרים. גם העבודה מאבדת מנדטים. יחימוביץ' מודאגת, אבל בניגוד למתרחש מעברו השני של הכביש, היא לא בפאניקה. היא את שלה כבר עשתה. היא יודעת שמי שאיחד את נתניהו וליברמן זו היא. נכון להיום לליכוד נטו אין בסקרים יותר מ-20, מקסימום 21 מנדטים. זה מה ששווה נתניהו. כל השאר של ליברמן. האיחוד ביניהם בא כשהליכוד גלש לכיוון 23-24 מנדטים, ויחימוביץ' כבר היתה מעל 20. אם האיחוד לא היה מתרחש, יכול להיות שהיום כבר היה שם תיקו, אולי אפילו יתרון ליחימוביץ'.

אבל יחימוביץ' היא פייטרית. מעדיפה מנדטים על מחמאות. אז היא נלחמת. היא הפכה את העבודה מתנועה גריאטרית שמובילה רק בשכבת גיל אחת (מעל 70…), לסוג של תנועת נוער. לעבודה יש היום מספרים מרשימים בשכבות הצעירים. גם המטה שוקק מתנדבים בני עשרה, או עשרים, עם אש בעיניים. 

מטה הארגון של העבודה יושב, מכל המקומות בעולם, בבית "פרץ בונה הנגב" ברחוב המסגר בתל אביב. פרץ האמיתי כבר לא שם. דמותו הווירטואלית דילגה שני בניינים דרומה, שם מעטר (על בניין של "דלק מוטורס") שלט בחירות ענק של לבני ו"התנועה", שדמותה מביטה לעבר המטה של יחימוביץ' בסקרנות.

הטרגדיה, יודעת יחימוביץ' ויודעת גם לבני, היא שהציבור איבד עניין. האנשים החליטו כבר מזמן שאין סיכוי להחליף את נתניהו. זה סוד כוחו. לכן הוא מקבל מעל 40 אחוז בהתאמה לתפקיד, אבל רק 20 מנדטים אישיים בסקרים. יחימוביץ' מאסה במצב הזה, ולכן הכריזה השבוע שלא תשב בממשלת נתניהו. 

היא הולכת ראש בראש מולו, כי נתניהו פגיע. רואים את זה בסקרים. רואים את זה בהתנהגות המבוהלת שלו. רואים את זה במהומת הקמפיין הבלתי נשלטת בחצרו. ארתור פינקלשטיין אומר לשבור ימינה, אז שוברים ימינה מצד אחד, אבל מסתירים את פייגלין, זאב אלקין ויריב לוין מצד שני. כל מה שצץ ממול, חוטף התקפה פרועה. קודם תוקפים, אחר כך חושבים. 

יחימוביץ'. מעדיפה מנדטים על מחמאות | צילום: מרק ישראל סלם

אבל מרוב שביבי פגיע, כנראה שאין מי שיפגע בו. אין מי שייקח לו את הצעצוע. אין מי שיאיים על ראשות הממשלה. הקרב הזה, כך לפחות כבר הוחלט בציבור, הוכרע.

הבחירות האלה מסתמנות כמלחמת תרבות.

ירושלים נגד תל אביב. שמרנות, קיצוניות, מסוגרות והתחרדות נגד ליברליות, פתיחות, פרגמטיות וסובלנות. בירושלים מתגודדים אנשי ההר. הם מתעצמים. הם מצפצפים על העולם, הם בזים לגויים, הם לועגים לערבים וחורצים לשון מול הפלסטינים. הם ואפסם עוד. לא להסדר, אין צורך במו"מ, גם אם לא זו כוונתנו, אנחנו בדרך למדינת הלכה.

יש להם כסף, יש להם כוח, והם יכולים לקנות את שרית חדד שתשיר לנתניהו "אתה תותח" על חשבון מימון המפלגות הנדיב. כן, הוא כנראה תותח, אבל מסוג דוידק'ה. כזה שעושה בעיקר רעש. כי כשזה מגיע למהות, למעשים אמיתיים ולתעוזה, התותח הקדוש נדם.

בתל אביב נצורים כל האחרים. הם מפולגים, מיואשים ושבעים, אבל גם מפוחדים. הם מסוכסכים ומנופחי אגו, לא מסוגלים לעשות את הדבר-מה הנוסף ולאחד שורות. הם עוד מקווים שאפשר יהיה להסדיר איכשהו את החיים שלנו כאן. הם יודעים שאי אפשר יהיה לעמוד לנצח בפני הנחשולים הנשברים על חופינו וגבולותינו בלי לסמן את הגבול, בלי לקבל אחריות, בלי לקחת את גורלנו בידינו. הם אנשי תרבות המערב, הקדמה, הערכים הליברליים, אבל הם לא מסוגלים לנסח אותם ולהניף אותם בגאון מול האלטרנטיבה המשחירה ממול.

זה נראה כמו קרב אבוד. זה מזכיר סיטואציות דומות, מצמררות, מההיסטוריה.

5. פרס

ובבית אחד בירושלים יושב איש קשיש, זקן השבט, מצולק קרבות ומפלות, מביט בעיניים עייפות על המתרחש מסביב ולא יודע את נפשו. סיפוח השטחים, הוא מתפלץ, זוהי הכרזת מלחמה, זוהי פתיחת שערי הגיהינום. על מה המטורפים האלה מדברים. ארבע שנים הוא ניסה לפנות להגיון, לנסות לטפח את התקווה, להסביר שעדיף להסתגל למציאות המשתנה במקום להתנפץ עליה. הוא קיווה. עכשיו הוא כבר יודע שקיווה לשווא.

מטה הליכוד התנפל עליו השבוע בפראות. בתגובה הראשונה הם עוד טענו שהוא הוציא את דיבתה של ישראל בפני שגרירים זרים. רק אחר כך, כשעצרו לקחת אוויר, הבינו שהוא דווקא הופיע בפני שגרירים ישראלים, ועשה את זה לבקשת שר החוץ (אז), ובא כדי להגיד את דעתו. האיש הקשיש הזה לא מוכן לשנות את דעתו ובדילמה "בין האמת לבין הרוב", הוא בוחר באמת. כך תמיד בחר. 

יש לו עדיין קשר עם ביבי. ביום שישי האחרון הם ישבו שלוש שעות, אבל אין לו כבר אמון ואין בו כבר תקווה, והוא חושש שמעשה ידיו וידי הדור שלו, עוד לפני שגדלנו וגבהנו והפכנו לאימפריה דורסנית כל כך, יטבעו בים. אנחנו כמו אי באוקיינוס, הוא אומר. האי לא יכול לנהל את האוקיינוס, האוקיינוס יכול להטביע את האי. אבל האי ממשיך, בינתיים, לאיים על האוקיינוס בקול גדול, ברעש ובמהומה, תוך תיפוף בתופי המלחמה וצחצוח חרבות ותותחים. שירת הדוידק'ה.

פרס. לא יודע את נפשו | צילום: רויטרס 

6. דו"ח הרפז

ביום ראשון יפורסם, סוף סוף, דו"ח מבקר המדינה בעניין הרפז. שורה תחתונה: דו"ח עלוב ומעליב שלא נותן מענה לשאלות שנותרו פתוחות. כפי שפורסם פעמים רבות, הרמטכ"ל גבי אשכנזי סופג שם ביקורת על מערכת היחסים עם בועז הרפז, על הפעלתו ועל "איסוף החומר" נגד שר הביטחון. שר הביטחון סופג ביקורת, קשה לא פחות, על מגוון מבהיל של התנהגויות, חלק מהן מועלות בליבת תפקידו.

הדו"ח לא יוסיף כבוד לאף אחד ממבוקריו, וגם לא לעורכיו, ובעיקר אמורים הדברים לגבי פקידי מבקר המדינה שהלכו שבי אחר צבר ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל, שבלבלו עליהם את דעתם והשכיחו מהם את היחס בין הסיבה למסובב, בין המתקיף למותקף, בין התמים למרושע.

הנה אנקדוטה קטנה: מישהו מחדי העין במטכ"ל הפנה השבוע את תשומת לב מי שהפנה לפרט קטן שהופיע במסמך הרפז המקורי. בעמוד השני, זה שהכיל צמדי שמות והצביע, לכאורה, על קשרים סמויים בין הגיבורים השונים, הופיע הצירוף: "הרצי הלוי-ביבי". המסמך נכתב בתחילת 2010 ופורסם, כידוע, באוגוסט 2010 בערוץ 2. והנה, נזכר מי שנזכר בקריה השבוע, כי לא מזמן התברר שאותו ביבי, בנימין נתניהו, לוחץ למנות את אותו הרצי הלוי למזכירו הצבאי.

הרעיון טורפד על ידי הרמטכ"ל, אבל זה לא באמת משנה. מאיפה ידע מי שכתב את מסמך הרפז המקורי לנבא, שנתיים קודם, את העניין הזה? מאיפה ידע הכותב המסתורי על מערכת היחסים בין נתניהו להלוי?

אגב, אין באמור לעיל לפגוע במשהו בתא"ל הלוי, לשעבר מפקד חטיבת הצנחנים, כיום מפקד עוצבת הגליל. הרצי הלוי הוא מהטובים שיש לנו. העניין אחר לגמרי. מי שכתב את המסמך ידע דברים רבים וכמוסים, כולל מערכות יחסים וחיבורים סמויים, שהרפז לא יכול היה לדעת. מבקר המדינה, גם המשטרה, לא ענו על השאלה מי כתב את המסמך. מאיפה ידע הרפז על כל תנועה ומזימה שנחרשה בחצרו של ברק מראש. מי שתל את מי ומי הפעיל את מי, ואיפה. כל השאלות הללו נותרו, בינתיים, כמוסות.

המטרה העיקרית הייתה לחסל את גבי אשכנזי, שמסתמן כאחת האלטרנטיבות השפויות הבודדות לנתניהו בהמשך. המטרה הזו, אני מעריך, כבר לא תושג. אז נסתפק בחיסולו של אחד, אל"מ ארז וינר. חטאו האדיר של וינר היה שהעז להאזין למה שהרפז סיפר לו. וינר עתר השבוע לבג"ץ נגד מבקר המדינה ונגד הדו"ח. עתירה ראויה. הוא טוען נגד עצם קביעותיו של המבקר כי פעל שלא כשורה כשקיים את הקשר עם הרפז. וינר שמר על קשר עם הרפז כי קיבל הוראה ישירה ממפקדו, הרמטכ"ל. אשכנזי עשה מעשה ראוי כשלקח על עצמו את האחריות לעניין, גם בכתב. 

אשכנזי. המטרה היתה לחסל אותו | צילום: רויטרס

גם במקרה של אשכנזי, שהיה נתון למתקפה אדירה מצד שר הביטחון שלו (ופניותיו לסיוע אצל ראש הממשלה נתקלו בקיר אטום), מדובר בהתנהגות אנושית. תפקיד עוזר הרמטכ"ל, המחויב לשלומו, בטחונו וגבו של אשכנזי, חייב את וינר לקיים את הפקודה ולשמור על הקשר עם מי שהביא מודיעין של זהב בזמן אמיתי מחמ"ל ברק, ממנו יצאו ההתקפות. 

זאת ועוד: הם קיבלו ואספו חומר מהרפז, אבל לא עשו עם החומר הזה מאומה. אופרטיבית, לא נעשה דבר. כך ראוי. מדו"ח המבקר עולה עוד כי כמעט כל ההאשמות החמורות שהוטחו באשכנזי לא היו ולא נבראו. לא היה פוטש, לא הייתה מעורבות בסיכול מועמדות גלנט לרמטכ"ל, לא היו עסקים עם הרפז, שלא היה בבית הרמטכ"ל בתקופת כהונתו, ולא סודרו לו תנאי פנסיה, ולא ולא ולא.

כל אלה הומצאו על ידי אינטרסנטים והופצו על ידי עיתונאים מטעם. אשכנזי נסרק בפרשה הזו עירום ועריה באמצעות הקלטות, מצלמות, כל מקורביו נחקרו, חלקם גם בפוליגרף, כולל אשתו, פקידותיו וחייליו. 

בצד השני, אצל ברק, כלום ושום דבר. נאדה. אין הקלטות, אין מסמכים, אין ראיות, כמעט ואין חקירות.

ואחרי כל זה, וינר. אותו צריך לחסל. להעיף. להדיח. זה מה שנשאר לברק המסכן. עכשיו, אגב, הוא גם מנסה לחפור את דרכו שוב ללשכת שר הביטחון. כמו שחפר את דרכו אחרי שהפסיד ב-2001 (סגר עם אריאל שרון שיהיה שר הביטחון, מזימה שסוכלה), כמו שחפר את דרכו אחרי בחירות 2009 (הודיע שיקבל את רצון הבוחר והתגנב לממשלת נתניהו). הספקולציה לפיה יחימוביץ' כבר סגרה עם ביבי הסכמה להמשך כהונת ברק, הוכחשה השבוע על ידי יחימוביץ' בגיחוך. אני מאמין לה. 

אגב, עוד אנקדוטה: בעיצומו של "עמוד ענן", שהעלה את הפופולריות של ברק במידה מסוימת, ניסתה "עצמאות" שלו להתגנב לתוך מפלגת העבודה ולהתמזג בתוכה. סוג של "חזרה הביתה", בטרם פורענות.

יחימוביץ' עשתה כמה סקרים. היו לה אז בסביבות 21 מנדטים. ואם, בחן הסקר, יחימוביץ' תצהיר שברק הוא המועמד שלה לשר הביטחון, כמה מנדטים תקבל? ובכן, 18 מנדטים. בשביל הספורט, שאלו בסקר מה יהיה אם שאול מופז יהיה המועמד של יחימוביץ' לתפקיד שר הביטחון. מופז הוסיף מנדט. זה היה המצב ב"עמוד ענן". זה כנראה המצב גם היום.

טורים קודמים של הכותב:

נפתלי מי? אולי כדאי שתשאלו את שרה נתניהו

דיסקין: "המשבר המנהיגותי חמור; פתק לבן בקלפי – אמירה חזקה"