| באמצע אוקטובר נאמתי בכנס באדלייד, אוסטרליה. האירוע עסק בשינוי כלכלי וצמיחה. כל עיר בעולם עוסקת בשאלות האלו: איפה אנחנו משחקים בכלכלה שמשתנה שוב ושוב? איזו מורשת אנחנו צריכים לשאת? אילו מנהגים אנחנו צריכים לזרוק הצידה? כיצד אנחנו מתפתחים מבלי להרוס את מה שיש לנו?
אלו הן שאלות רציניות במיוחד עבור ערים בגודל בינוני כמו אדלייד, שהן מרכזיות בתוך המדינות שלהן אבל טיפה בים הכלכלה הגלובלית. כבירת מדינה ועיר חוף בת 1.3 מיליון תושבים, אדלייד לא משתווה לסידני או מלבורן, אבל בגודל ובתחושה שהיא מעבירה היא כמו אוסטין, טקסס ופורטלנד האמריקאיות.
אך לאדלייד אין ספינות דגל מוכרות בעולם, כמו שיש לפורטלנד ואוסטין עם נייקי ודל, בהתאמה. אדלייד היא עיר פשוטה ונחמדה עם מזג אוויר ים תיכוני, רחובות ופארקים שמתוכננים היטב, אוניברסיטאות גדולות ושירותי בריאות נגישים. זוהי עיר שהכלכלה שלה מקיפה תחומים רבים, כאשר מצד אחד יש לה מורשת של חקלאות ומסחר ומצד שני היא מתקדמת לעבר עתיד טכנולוגי. חשבו על קולומבוס באוהיו או על מיניאפוליס הקטנה יותר.
מסע בחירות 2016 בארה"ב כלל הרבה נושאים, אבל אחד המרכזיים שבהם היה – האם ארה"ב רוצה לשחק בכלכלה הגלובלית? ערים ומחוזות אמריקאים שמשגשגים בכלכלה הגלובלית הצביעו לכהונה שלישית של אובמה, כלומר עבור קלינטון. לשמרנים אידיאולוגיים וליברטריאנים שחיים ומצליחים בעמק הסיליקון וסיאטל היתה החלטה קשה: להצביע למועמד שמתעב עסקים אבל יהיה סבלני לאלו שלך (קלינטון) או הבחור שבאופן כללי יותר לטובת צמיחה אך באופן מוזר עוין לחברות טכנולוגיה ומסחר (טראמפ).
הנה נקודה למחשבה. פוליטיקאים ומצביעים צריכים להפסיק לנסות להבין היכן ארה"ב כמכלול משחקת בכלכלה הגלובלית. הם צריכים לחשוב על היכן הערים, המדינות והמחוזות שלהם משחקים. יוסטון היא לא הכלכלה האמריקאית, לא יותר מאטלנטה, פיטסבורג או פאלו אלטו. אותו דבר לגבי כל עיר בכל מקום. המשימה של עיר היא לגלות היכן יש לה יתרון תחרותי יחסית לערים אחרות במחוז שלה, במדינה שלה וברחבי העולם. המשימה של הממשלה הפדרלית היא לא להפריע לה.
ערים רבות הן מרכזיות במדינות שלהן אך טיפה בים הכלכלה הגלובלית | צילום: fotolia
הסלוגן של טראמפ – "נהפוך את אמריקה לגדולה שוב" – היה גאוני, בוודאי טוב יותר מאשר הסלוגן החלש של קלינטון "חזקים ביחד". אבל טראמפ לחלוטין פישל. הדרך להפוך את אמריקה לנהדרת שוב היא לא על ידי זריקת אבנים על מדינות אחרות שרוצות לסחור איתה. במקום זאת, מחזירים את אמריקה לגדולתה על ידי הפיכתה למגנט עבור טאלנטים, הון וכאלו שלוקחים סיכון – בכל התעשיות. ואז זזים מהדרך. הגדולה תדאג לעצמה – עיר עיר, מחוז מחוז. כך למשל, עמק הסיליקון יודע איך להיות נהדר. אין רגולציה שמכבידה עליו (בעיקר כי הוא נע מהר מדי עבור המחוקקים). דטרויט גם יודעת כיצד להיות נהדרת. אבל המוצרים שלה הם מוחשיים וגם המחוקקים שאינם העיפרון החד בקלמר יכולים לגלות מה היא עושה. לכן דטרויט צריכה לנווט דרך מכשולי רגולציה בכל צעד שלה.
המשימה של הממשלה הפדרלית היא לתת לדטרויט להיות הדטרויט הטובה ביותר שהיא יכולה להיות ולעמק הסיליקון – עמק הסיליקון הטוב ביותר.
אם אין מחסומים ממשלתיים, ערים והיזמים שלהן יצליחו לעשות דברים בעצמם בצורה טובה. המיתון העמוק בארה"ב ב-1970 היכה בסיאטל כמו צונאמי והרס הכל – מטימבר ועד לבואינג. בעקבות שיעורי אבטלה בקרב צעירים, משפחות נטשו את העיר. שלט חוצות בעיר שאל: "האם האיש האחרון שיעזוב את סיאטל יכבה את האורות?" אבל סיאטל יצאה מזה בסדר גמור. כיום האזור המטרופוליטני שלה משמש כבית למיקרוסופט, אמזון וסטארבקס. אף אחת מהחברות האלו לא הייתה קיימת ב-1970.
קיימברידג' האנגלית הייתה עיר ישנונית עד שהיתה לה את האוניברסיטה המוכרת השנייה במדינה. אוקספורד היתה בראש, וקיימברידג' הייתה משב רוח קל בכתפיים שלה. אך בשונה מאוקספורד, קיימברידג' איפשרה ליזמות להפריח את הסביבה שלה. אקורן, יצרנית מחשבים מקומית בשנות ה-80, הובילה לחברה אחרת שנקראת ARM. בתחילת שנות ה-90 אפל בחרה את ARM כדי לייצר מעבדים עבור מחשבי הניוטון שלה. ניוטון לא הצליחו, אבל ARM כן. כיום היא מספקת שבבים לאייפונים של אפל.
קיימברידג', שיש בה רק 140 אלף תושבים, היא כעת מרכז אירופאי לתעשיות העולות של אינטליגנציה מלאכותית ולמידה חישובית. יש לה עתיד מזהיר. כל מה שהיא הייתה צריכה מבחינתה כדי לגרום לזה לקרות, היה לשאול שאלה פשוטה: מה צריך לעשות בשביל שהבוגרים יישארו פה ויקימו חברות, באותה צורה שהבוגרים של סטנפורד מקימים חברות בעמק הסיליקון והבוגרים של MIT עושים זאת בבוסטון?
|
