לקוח מועדף: מה כללה עסקת הנשק הגדולה בתולדות ישראל?

בשבוע שעבר הודיעה התעשייה האווירית על עסקת נשק בשווי שני מיליארד דולר עם צבא הודו. זו העסקה הגדולה ביותר לא רק בתולדות התעשייה האווירית, אלא גם בתולדות התעשייה הביטחונית בישראל. גם בקנה מידה בינלאומי זו עסקת ענק. ישראל מכרה לצבא הודו מערכת הגנה אווירית מסוג MRSAM, ונוסף על זה תספק לחיל הים ההודי מערכת הגנה אווירית מסוג LRSAM שתוצב על נושאת המטוסים הראשונה של הודו. שתי המערכות הן פיתוחים ממשפחת טילי הברק.

ב־25 השנים האחרונות מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני־צבאי הדוק בין שתי המדינות. הודו הפכה לשוק הבודד החשוב ביותר למוצרי התעשיות הביטחוניות של ישראל – גם עבור החברות הגדולות, ובהן רפאל, התעשייה האווירית, התעשייה הצבאית ואלביט, וגם עבור מפעלים בינוניים וקטנים. שיתוף הפעולה הזה ידע גם כמה משברים כשרפאל, התעשייה האווירית, תעש וסולתם הואשמו (לצד חברות רוסיות, צרפתיות, שוודיות ועוד) בתשלומי שוחד לשרים ולפקידים בכירים בממשלת הודו.

משרד הביטחון אינו מוסר פרטים על היקף מכירות הנשק של ישראל להודו (בעצם, לשום מדינה), אך לפי ההערכות, מאז כוננו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בשנות ה־90 הסתכמו המכירות ביותר מ־20 מיליארד דולר. העסקאות כללו מכירת רדארים, טילים, ציוד מודיעין, מערכות בקרת אש, תותחים, רקטות ארטילריות, מרכזי פיקוד ושליטה, אוויוניקה למטוסים ועוד.

חלק מהסכמי המכירות מתבססים על הענקת רישיונות לייצור של כמה מהמוצרים או רכיביהם בהודו, כך שלא כל התקבולים מהמכירות חוזרים לישראל. חלק אחר מההסכמים הם של שיתוף פעולה במחקר ובפיתוח של המערכות, וכך גם בעסקה הנוכחית.

מערכת ברק פותחה בסוף שנות ה-70 על ידי התעשייה האווירית ורפאל כמערכת להגנה על ספינות מפני טילים. היא מורכבת ממכ"ם בקרת אש, ממערכת בקרת אש, ממשגר אנכי ומטיל. בזמנה נחשבה לפיתוח מהפכני, שכן הטיל הממריא אנכית כולל ראש קרב גדול יחסית, שמשקלו כ־20% ממשקל הטיל כולו. מאז עברה פיתוחים ושדרוגים נוספים בגרסאות לצבא יבשה ונגד מטוסים.

"השוק הבודד החשוב ביותר למוצרי הביטחון". ריבלין ומודי, נובמבר 2016 | צילום: יוטיוב

הגרסה האחרונה – זו שגם נמכרה להודו – היא ברק 8, שבה מצוידות גם כל ספינות חיל הים של ישראל. במלחמת לבנון השנייה נפגעה ספינת חיל הים חנית מטיל איראני (סיני) ששיגר חיזבאללה ממשגר בחוף. הפגיעה התאפשרה משום שמפקדי חנית החליטו להדמים את מערכת ההגנה של ברק (ותותחי הוולקן) במהלך ההפלגה ליד החוף הלבנוני.

מאז, חיל הים הפיק לקחים ושינה את הנהלים והפקודות. באוקטובר 2014 דיווח חיל הים על ניסוי מוצלח נוסף בטיל ברק 8 להגנה מפני טילי יאחונט מתוצרת רוסיה. הניסוי נערך במסגרת שדרוג מערכות ההגנה של החיל, שנועדו להגן על ספינות מפני טילי שיוט וכן על אסדות קידוח הגז של ישראל. אחד התרחישים של צה"ל הוא שבשעת מלחמה עם חיזבאללה (ואפילו עם חמאס) ינסו טילי האויב לפגוע בספינות חיל הים ובאסדות.

במיוחד מודאג חיל הים מיאחונט, הנחשב לקטלני ומהמשוכללים בעולם. זהו טיל שיוט רוסי על־קולי, הטס בגובה מטרים ספורים מעל פני הים. רוסיה סיפקה לצבא סוריה טילי יאחונט, אך לפי הערכת המודיעין של ישראל, גם בידי חיזבאללה כמה עשרות טילים כאלה, שהוברחו, נגנבו או הועברו לארגון השיעי. התקיפות בסוריה, המיוחסות בארבע השנים האחרונות לחיל האוויר הישראלי, נועדו בין השאר למנוע העברת טילי יאחונט מסוריה ללבנון.

בעבר התלוננה ישראל באוזני רוסיה על העברות נשק זה ואף סיפקה מידע מודיעיני המאשש את טענותיה. התשובה שנתנה רוסיה לישראל הייתה שאם אכן נכון הדבר, הוא נעשה בלי ידיעתה של רוסיה ולמורת רוחה. אך בישראל מתקשים להאמין להסבר הרוסי. הדבר דומה לכך שישראל תמכור או תעביר נשק אמריקאי מתקדם לאויבי ארה"ב, וכשייוודע הדבר וושינגטון תעבור על כך לסדר היום וישראל לא תיענש.

ובחזרה להודו. מדינת הענק הפכה לא רק לשוק לנשק ישראלי – בחשאי מתקיים גם שיתוף פעולה בתחומים צבאיים שונים וגם בנושא הגרעין, כפי שפרסם לאחרונה עיתונאי הודי בכתבת רקע ל"הינדוסטן טיימס", לקראת ביקורו הצפוי השנה של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, בישראל.

להודו יש טיל הקרוי "ברהמוס" – טיל שיוט על־קולי שפותח בשיתוף עם רוסיה ודומה מאוד בתכונותיו ליאחונט. לפני שהודו רכשה מישראל את מערכת ברק 8, ערך חיל הים שלה ניסויים רבים כדי לבדוק את יכולותיה. בין השאר נעשו ניסויים שביקשו לעמוד על הביצועים של ברק 8 מול ברהמוס. אפשר להעריך כי במסגרת שיתוף הפעולה ועסקות הנשק, נעזרה ישראל בטיל ההודי כדי ללמוד את תכונות היאחונט ובכך לשפר את ביצועי ברק 8 נגדו.

כך שעסקת הענק אינה רק בעלת חשיבות כספית: מאחוריה מסתתר סיפור מרתק בעל משמעות אסטרטגית לישראל.

האם החץ באמת יירט?

מה באמת קרה ב־2:40 לפנות בוקר, אור ליום שישי, 17 במרץ? בהודעה הרשמית שפרסם דובר צה"ל כמה שעות לאחר האירוע נמסר כי מערך ההגנה האווירית (הגנ"א) של ישראל יירט טיל נגד מטוסים של סוריה מתוצרת רוסית. אחר כך התברר כי טיל חץ 2 שוגר לעבר טיל סורי שטס לכיוון הגדה המערבית ושטח ישראל מצפון לירושלים, באזור בקעת הירדן.

אבל נראה שההודעה הקצרה של דובר צה"ל אינה מספרת את הסיפור המלא. במילים אחרות, צה"ל אינו מגלה את כל האמת על התקרית.

באותו לילה שבו כמה מטוסי חיל האוויר ממשימת תקיפה בסוריה, שבה פעלו, כמו שעשו בעבר לפי פרסומים זרים, נגד מחסנים ושיירות נשק מתוחכם לחיזבאללה. כשפניהם כבר היו לעבר בסיסם בישראל, נורו לעבר המטוסים טילים מתוצרת רוסית מסוג SAM־5 (וגה) מסוללה סורית. כיוון מעופו של אחד הטילים הסוריים היה דרום־דרום מערב. תיאורטית, הוא עמד לנחות בשטח ישראל. אבל כשטיל כזה מחטיא את מטרתו (המטוס), הוא אמור להפעיל מנגנון שמשמיד אותו באוויר ומפיל את שבריו אל הקרקע.

מכיוון שזהות הטיל לא הייתה ברורה, והיה חשש שהוא ייפול בשטח הגדה או ישראל, נראה כי סוללת החץ שיגרה לעברו טיל מיירט אחד או שניים (זה הנוהל הרגיל ביירוטים). לפני השיגור הופעלה אזעקת "צבע אדום" בכמה יישובים בבקעת הירדן שמעליהם היה היירוט אמור להתרחש.

ימים אחדים לאחר מכן מסר מפקד ההגנה האווירית, תת־אלוף צבי חיימוביץ', פרטים נוספים. לדבריו, "האיום היה בליסטי, ובמצב כזה אין מקום לסימני שאלה או לדילמות". לפי חיימוביץ', ההחלטה ליירט את הטיל התקבלה בידי מפקד סוללת החץ ומפקד מרכז היירוטים "בתוך שבריר שנייה". בשל מהירות התגובה הדרושה, בתהליך ההחלטה לא שותפו מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל – הם גיבו את שיקול הדעת והצדיקו אותו.

לטילי חץ־2 יש ראש קרבי (רש"ק) רסס. אלומת הרסס שלו אמורה בדרך כלל לפגוע בקונוס הקדמי של הטיל הבליסטי שהוא מיירט. הקונוס הקדמי הוא למעשה החלק היחיד המגיע למטרה כשמדובר בטילי שיהאב או בסקאד D, המצויים בידי איראן, סוריה וחיזבאללה. הקונוס ממולא בדרך כלל בחומר נפץ (חמ"נ). בלי לפרט, כדי שלא להסגיר סוד טכנולוגי, מספר הרסיסים של החץ הפוגעים בטיל אינו רב. הרסס המשוגר לעבר הרש"ק נועד להשמיד את חומר הנפץ ולנטרל את האיום.

אבל בקונוס של SAM־5, טיל מיושן כבן 40 שנה, אין חומר נפץ שיכול להתפוצץ. בקדמת הטיל יש רק "ברזלים" – אנטנת מכ"ם וציוד אוויוניקה. הרש"ק שלו נמצא בחלקו האחורי, כ־3.5־4 מטרים מהחוד. בצמוד אליו נמצא גם מנגנון ההשמדה העצמית, וביניהם לבין החלק הקדמי מפרידה מחיצת פלדה.

בקיצור, אין זה סביר שרסס רש"ק החץ פגע ברש"ק של הטיל הסורי או במנגנון ההשמדה העצמית. במילים אחרות – ספק אם היה יירוט במשמעות המלאה של המושג. מה שכן היה יכול לקרות הוא שגל הלם, המתפשט מפגיעת רסיס בקונוס הקדמי (בעוצמה של רימון יד), היה יכול לנטרל את מנגנון ההשמדה העצמית של הטיל הסורי. אפשרות אחרת היא שמנגנון ההשמדה העצמית של הטיל הסורי לא פעל מסיבה טכנית.

ניסוי. כך נראה שיגור טיל שרביט קסמים בדרך ליירוט | צילום מסך: יוטיוב

אם אכן זה מה שקרה, אפשר להניח שחלק או חלקים מה־SAM־5, שמשקלו הכולל כשבע טונות, המשיך במעופו ונחת באיזושהי נקודה בשטח ישראל. רק כדי לסבר את האוזן, רק ראש החץ הקרבי של הטיל הסורי שוקל 200 קילוגרמים. יש עדויות שמיעה וראייה מתושבים באזור מודיעין, קיבוץ נחשון והסביבה על פיצוץ עז, שהיה מלווה ברעש אדיר ובהבזק שנראה היטב.

טיל חץ־2 מורכב משני מנועים, הפועלים בשני שלבים: הראשון הוא מנוע מתוצרת התעשייה הצבאית (תעש), והשני מנוע מתוצרת רפאל. בסיום פעולת מנוע השלב הראשון, הטיל מנתק את המנוע הריק. לאחר התקרית פורסמו בירדן תמונות של חלק ממנוע טיל שיצאו ממנו סלילים, המעידים כי אינו חומר מתכתי בהכרח. הוא נפל לקרקע באזור רמת אירביד. זה ככל הנראה מנוע השלב הראשון של החץ.

אם כן, יש סיכוי מסוים שרסיס חץ פגע בטיל הסורי, נטרל את מנגנון ההשמדה העצמית שלו, אך לא השמידו. יש גם סיכוי ששני טילי החץ פספסו, אך עקב כשל של מנגנון ההשמדה העצמית הגיע הטיל לישראל. הטענה שהיו מי שהשמיעו בישראל כי החלקים שנפלו בירדן הם רסיסי טיל הנ"מ, אינה מקובלת על מומחים.

זה כשבועיים אני מנסה לקבל תשובות מדובר צה"ל על שאלות מפורטות בנוגע לדברים המופיעים בכתבה זו. בין השאר ביקשתי לדעת אם נפלו חלקים ולו רסיסים קטנים של הטיל הסורי בשטח ישראל, ואם התמונות שהתפרסמו ושנראה בהן החלק המתכתי שנפל בירדן הן של החץ. דובר צה"ל סירב להשיב על השאלות והסתפק בתגובה כי התקרית עדיין בבדיקה ובהפקת לקחים וכי היא עוד נלמדת.

ההתחמקות מעוררת סימני שאלה. היא מעידה כי אולי יש לצה"ל מה להסתיר, ולא לספר לציבור את כל האמת על התקרית, ומזכירה את ההתנהלות לפני שבע שנים בכל הקשור לכיפת ברזל. בעבר טענו ברפאל, במשרד הביטחון ובצה"ל כי כיפת ברזל תהיה מסוגלת ליירט פגזי מרגמה או רקטות לטווח קצר, גם לחמישה קילומטרים, ובכל זאת להגן על יישובי גדר הגבול ועוטף עזה. כפי שנוכחנו לדעת בשתי המלחמות האחרונות בעזה, כיום אנחנו יודעים כי על אף כל הישגיה המרשימים של כיפת ברזל והשדרוגים שעברה המערכת מאז, היכולת הזאת מאותגרת מדי יום ביומו.

לאתר מעריב