Forbes Israel Logo

מהכל לכלום: מדוע נעלמה אירופה כמעט לחלוטין מאסיה?

אירופה, שהיתה במשך עשורים רבים גורם מרכזי במזרח ודרום אסיה, נעדרת היום באופן חשוד מהשטח. כבר זמן מה שזהו הטרנד, אך  לאחרונה הוא התגבר. מהאוקיינוס השקט שבאסיה, שם קורה כל-כך הרבה, אירופה נראית כמו נקודה רחוקה באופק.

לאורך המאה ה-19 והמאה ה-20, אירופה לא רק הייתה נוכחת באסיה, אלא אף שלטה בה. כוחות אירופאיים כתבו את הנרטיב האסייתי – השליטה לא הייתה רק צבאית, אלא גם כלכלית, פוליטית ותרבותית.

מבחינה כלכלית – בתחילת המאה ה-19, אסיה היתה אחראית ל-65% מהתמ"ג הגלובלי, ואירופה לכ-17%. בתחילת המאה ה-20, חלקה של אסיה הצטמצם למעט יותר מ-20% – בזמן שהיתה אחראית על כ-60% מאוכלוסיית העולם ואילו חלקה של אירופה עלה ל-35% – בעוד אוכלוסייתה מהווה רק כ-20% מאוכלוסיית העולם. ארה"ב הייתה אחראית ל-15% נוספים של התמ"ג, ולפיכך ההתפתחות של ה"מערב" לעומת ה"מזרח". במשך 100 שנים אירופה התבלטה, בזמן שאסיה שקעה; אירופאים נעשו לעשירים יותר, ואילו האסייתים עניים יותר.

יפן, שצמחה מבידוד פיאודלי באמצע המאה ה-19, והפכה לכוח אימפריאלי ותעשייתי בתחילת המאה ה-20, היתה חריגה. אך כשעשתה זאת, היא היתה צריכה "לצאת מאסיה ולהיכנס לאירופה", כפי שכתב האינטלקטואל היפני יוקיצ'י פוקוזאווה ב-1885.

בספר "1913: העולם לפני המלחמה הגדולה", כותב המחבר צ'ארלס אמרסון: "אירופאי יכול לסקור את העולם ב-1913 כפי שהאלים היוונים אולי יכלו לסקור אותו מהפסגות המושלגות של הר אולימפוס: הם מלמעלה, השרצים הארציים מתחתם". ועל פני האדמה "השרצית" היו השרצים האסייתים, רובם עובדים עבור אירופאים, לא רק באסיה, אלא ברוב העולם. חיילים אינדיאנים למשל, שירתו בצבא הבריטי בדיכוי הצבאי של מרד הבוקסרים בסין בשנים 1900-1901. כוח עבודה סיני עבד בצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה, וכדומה.

בסין, המשטר האימפריאלי הופל בסוף ב-1911, לאחר כמה מרידות, התקוממויות, דיכויים ורפורמות. החיפוש של סין אחר זהותה המודרנית, ואחר עושר וכוח, הפך להשראה מערבית. הענק הספרותי של התקופה היה לו קסון (1881-1936), שהרומן שלו "הסיפור האמיתי של אה קיו", שפורסם לראשונה ב-1921, היה אחד התוצרים הראשונים של החקירה התרבותית המעמיקה של סין, הרפורמה הלשונית והשינוי הלאומי, שנבע מתנועת ה-4 במאי 1919.

את אווירת התקופה אפשר לחוש באופן מלא חיים ברומן "הציירת משנגחאי" של ג'ניפר קודי אפשטיין, אשר מספר את הסיפור המהפנט של הציירת הרדיקלית והאוונגארדית פאן יוליאנג (1895-1977), הראשונה שציירה בעירום.

לאחר-מכן, במחצית הראשונה של המאה ה-20, אירופה התקדמה לעבר התאבדות דרך שתי מלחמות עולם, מלחמות סחר, תקופות שפל, מלחמות אזרחים, מהפכות, אידיאולוגיות קיצוניות, ורצח עם, בזמן שתנועות העצמאות הלאומיות האסייתיות עלו. אם לצטט את רבינדראנאט טאגורה, משורר בנגלי והאסייתי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות (1913): "היכן שהמחשבה היא ללא פחד, והראש מוחזק מורם / היכן שהידע הוא חופשי… / לתוך גן העדן של החופש, אבי / תן לארצי להתעורר".

הבריטים, הצרפתים וההולנדים ביקשו להתנגד לתנועות העצמאות האנטי-קולוניאליות בקולוניות האסייתיות שלהם – כולל מלחמתה של צרפת בהודו-סין, אותה הפסידה בתבוסה לדיאן ביאן ב-1954. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, כפי שההיסטוריון ההודי בי.אן פנדלי תייג כ"תקופת הוואסקו דה גאמה של ההיסטוריה", עליונותה של אירופה על אסיה מימי המאה ה-16, הגיעה לסיומה.

מנהיגי בנגל עם לורד רוברט קלייב הבריטי, לאחר קרב פלסי, 1757 | מקור: ויקיפדיה

בעוד שנרטיבים בעבר נכתבו בראש ובראשונה על-ידי אירופאים, הנרטיב הגלובלי עבר לאסיה והוא לבטח ישלוט בעשורים הבאים. השחקנית הראשית האסייתית היא סין – הכוח הגלובלי הצומח. כשתיארתי לאחרונה את הבמה הגאו-פוליטית המרכז-סינית של המאה ה-21, בפני הכיתה שלי באוניברסיטת הונג קונג, מניתי את המדינות שאני מאמין כי יהיו הפרסונות הדרמטיות. יחד עם סין, במרכז הבמה, תהיה גם כמובן ארה"ב, וכן את הודו, פקיסטן, אפגניסטן, יפן, הקוריאות, ורוסיה. כמו כן, יהיו שם גם איגוד מדינות דרום אסיה (ASEAN), ווייטנאם (ואינדונזיה במיוחד), איראן וערב הסעודית, ואוסטרליה (אם כי בתפקיד פחות משמעותי). אירופה ניצבת בקווים הצדדים. לבטח לא תהיה לה השפעה משמעותית בכתיבת הנרטיב האסייתי של המאה ה-21. היא חדלה מכך.

תחזית זו כוללת את שני הכוחות הקולוניאליים האירופאיים הראשיים לשעבר באסיה: ייתכן ונשיא צרפת פרנסואה הולנד יתערב במאלי ובקולוניות אפריקאיות אחרות, אבל אין לו שום תפקיד בעל קרדיט בדרום ומזרח אסיה. באשר לבריטניה, לאחר הכיבוש ההרסני של עיראק ב-2003, תחת טוני בלייר, היא נהפכה למזוהה עם מסחריות והיא מבודדת פוליטית.

מכוח אגרסיבי לכוח רך

אירופה נשארת שותפה כלכלית חשובה ושוק מרכזי עבור אסיה. יחד עם זאת, במהות, האגרסיביות האירופית באסיה התחלפה בכוח רך.

בזמן שאירופאים כתבו בשפע על אסיה, פרסומים אסייתיים על אירופה הם נדירים. יוצא מן הכלל הוא ספרה של פאלאבי אייאר "Punjabi Parmesan: Dispatches from a Europe in Crisis ". פרסום זה כולל תיאורים של יזמים אסייתיים רבים למדי (בעיקר הודים, פקיסטנים וסינים), בעלי שאיפות באירופה שהפכו לשחקנים מרכזיים במספר תחומים. לדוגמא, בתעשיית היהלומים העולמית הגדולה באנטוורפן, הגוג'אראטים ההודים השתלטו על עבודת היהלומנים היהודים. האחרונים מתלוננים כי הג'וג'ארטים עובדים קשה מדי!

יזמים אסייתים מכים בברזל החם גם ברכישות של מותגים אירופאיים יוקרתיים. החברה הסינית גילי שרכשה את וולוו, ויגואר שנרכשה על ידי החברה ההודית טאטא מוטורס, הן שתי דוגמאות ממגזר הרכב. צעדים דומים נעשו במגזרים רבים. השקעת החוץ הישירה של סין (fdi) באירופה, קפצה מאפס ב-2004, ל-20 מיליארד דולר, כ-10 שנים לאחר מכן.

אירופה נחשקת לא רק על-ידי יזמים אסייתיים, אלא לאחרונה גם על-ידי גלים של תיירים מאסיה. בראש שבעת "יעדי החלומות" של תיירים סינים – כל המדינות הן אירופאיות, בסדר יורד: צרפת, איטליה, אנגליה, גרמניה, שווייץ, יוון וספרד. ליעדי החלומות יש גם השלכות חומריות: תיירים סינים הם כיום המוציאים הגדולים ביותר בין כל התיירים הזרים בצרפת. סצנות רומנטיות רבות של סרטי בוליווד הודיים מצולמים באלפים השווייצריים – אשר בחזרה מושכים תיירים הודים.

בוליווד באלפים השווייצרים. ההשפעה הרכה של אירופה 

גסטרונומיה היא מאפיין מרכזי נוסף של כוח רך. ניתן למצוא כמה מהמסעדות הצרפתיות, האיטלקיות והספרדיות הטובות ביותר בהונג קונג, שנגחאי, בייג'ינג, טוקיו וסיאול, אשר מונות שפים אירופאיים רבים, אך לצידם גם מספר עולה של שפים אסייתים יוצאים מן כלל ולרוב אף יצירתיים.

במקביל לגסטרונומיה, ישנו גם פיצוץ אסייתי בצריכת יין ובאנולוגיה (מדע היין). סין היא השוק הגדול בעולם עבור יינות מבורדו. בספר של פאלאבי אייאר המצוטט לעיל, ישנו פרק בשם "שאטו צ'ונגקינג", על הרכישות הסיניות של יקבי שאטו ו"גראנד קרו" בצרפת. אף-על פי העדפה זו של יינות מבורדו, הסינים גם נוכחים במחוז בורבון, כולל הרכישה של הגפנים האייקוניים "שאטו דה גאבריי צ'אמברטין".

המשיכה האסייתית לאופנה, מוצרי יוקרה, שעונים, תכשיטים ובשמים אירופאיים היא אגדית. העליות העצומות במכירות, נזקפות לשווקים הלאומיים האסייתיים, אך ברור כי גם למספר העולה של תיירים אסייתיים, במיוחד סינים. לפי ההערכות, ב-2020 סין תהיה השוק המקומי הגדול ביותר בעולם עבור מוצרי יוקרה, וחלקה בדרישה הגלובלית יהיה כ-44%. נרטיב דומה צומח בשוק האמנות.

בהקשר של חינוך אירופי, הסינים מסתרכים אחרי ארה"ב . עם זאת, הוא לא זניח וצומח – בעיקר בבריטניה: 37% מהתלמידים הזרים בבתי-הספר הבריטיים הם סינים. הורים סינים "נאבקים" כדי לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר בריטים. מנגד, סינים ותלמידים וסטודנטים אסייתיים אחרים, הם מקור חשוב להכנסות הבריטיות.

ייתכן ושהפן המרומם ביותר בין אסיה ואירופה הוא סיפור האהבה הגדול של מזרח אסיה למוזיקה הקלאסית האירופאית. בדרום קוריאה, טאיוואן, הונג קונג, סין ויפן, ישנם תזמורות ראשיות, מנצחים, סולנים, פסנתרנים, כנרים, חצוצרנים ופסטיבלי מוזיקה רבים. במזרח אסיה ישנו האחוז הגדול ביותר של תלמידי בית-ספר אשר לומדים לנגן בכלי מוזיקלי אירופאי קלאסי.

השאלות שמתעוררות

במאות ה-19 וה-20, אירופאים ניהלו מלחמות דמים רבות באסיה, שעבדו והשפילו אסייתים. הפרדיגמה של המאה ה-21 שונה באופן קיצוני. דרך הכוח הרך שלה, אירופה היא מגרש משחקים עבור אסייתים, בוטיק, ומקור לבידור תרבותי.

ברור כי הכוח הרך הזה הוא טוב בהרבה מהברוטליות של הכוח הקשה בעבר.

אבל הדבר מעלה שאלות גאו-פוליטיות. מאז שהנרטיב העולמי נכתב על-ידי אסיה, ואילו אירופאים נעדרים גאו-פוליטית מאסיה, מדוע יש עדיין ייצוג אירופאי כבד מאוד במוסדות גלובליים? מדוע ב-2015, שניים מחמשת המושבים הראשיים במועצת הביטחון של האו"ם הם עדיין אירופאיים (צרפת ואנגליה), ואילו רק אחד הוא אסייתי (סין)? מדוע, למרות הירידה בכוחה ביחסים הבינלאומיים, אירופה עדיין ממשיכה לשלוט בקרן המטבע הבינלאומית? מדוע חמישה מחברי ה-G20 הם אירופאיים: צרפת, איטליה, גרמניה, אנגליה ומקום מיוחד עבור האיחוד האירופאי? אין בכך היגיון, אבל גרוע מכך – הדבר מדגים, שוב, את חוסר היכולת של המוסדות הגלובליים להשתנות ולהתאים עצמם לשינויים הטקטוניים המעמיקים המתמשכים.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן