נאום נתניהו בעצרת האו"ם: סחורה טובה, שאין לנו למי למכור

גם הנאום אתמול סיפק את הסחורה והציג, לתלפיות, את הקייס שלנו כאן במזרח התיכון. זה היה "נאום ההגנה" במשפט ציבורי המתקיים נגד ישראל. או, אם תרצו, זו יכולה להיות מצגת הפתיחה של ההגנה בישיבה הראשונה של ועדת שאבאס, אותו גוף ליצני שהקימה מועצת זכויות האדם של האו"ם לדון בפשעי המלחמה שעשתה ישראל בעזה.

הבעיה שלי עם נאום נתניהו אתמול לא הייתה עם מה שיש בו, אלא עם מה שלא היה לו – קהל. תארו לעצמכם שאריאל שרון, אהוד אולמרט, או יצחק רבין היו נואמים את הנאום הזה אתמול בעצרת האו"ם. במקרה כזה, מישהו גם היה לוקח את הדברים שלהם ברצינות. רבין, בזכות הקרדיט הבינלאומי האדיר שממנו נהנה לאורך כל הקדנציה שלא הספיק להשלים. שרון, כנ"ל. אולמרט, בזכות הצעת השלום ההיא לאבו-מאזן והיחסים הבינאישיים שרקם עם מרבית מנהיגי המערב, ובעיקר נשיא ארה"ב.

כשנתניהו אומר את הדברים אף אחד בעולם לא מתרשם. רק כאן אצלנו, בבית, כולם מתרגשים. ביבי הוא עורך הדין שלנו. הוא האלן דרשוביץ הפרטי שלנו. תשע פעמים כבר הגיע לאו"ם ונשא בפני העצרת את נבואת הזעם השנתית. תשע פעמים, ושום דבר לא קרה. שום שינוי לא אירע. איראן קרובה לפצצה יותר מאי פעם. הפלסטינים מתקרבים למדינה, על אפנו וחמתנו.

מעמדה הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה בשפל גדול יותר. והכי גרוע – אין בעולם הנאור אף אחד שמאמין למילה אחת שיוצאת מפיו של ראש ממשלת ישראל. זו הסיבה שנאומיו של נתניהו באו"ם מיועדים בעצם לאלה שנשארו מאחור, בבית. כנאום בחירות זה מצוין. כנאום שמשנה משהו מול מצבנו העגום בקהילייה הבינלאומית? נאדה. שם, בזירה הבינלאומית, צריך גם מעשים. לא דיבורים.

נתניהו באו"ם. הכריזמה הרבה לא תיכתב בדפי ההיסטוריה, המציאות כן | צילום: רויטרס

לא, אין סיבה לסגת מהשטחים עכשיו כדי לזכות באהדת העולם. כן, מסביב ייהום הסער וצריך להיות זהירים יותר מאי פעם. מצד שני, יש הרבה מאוד מרחב תמרון. אפשר להגיד "כן, אבל" ליוזמת השלום הערבית. כך, במהלך מהדהד והיסטורי אחד, שאין בצדו שום תשלום מיידי או ויתור מהותי, אפשר להפוך את הקערה על פיה. אפשר לנצל את הבעתה המשותפת מדאע"ש ומאחיותיה שפוקדת את בירות האזור ולהוציא את הסעודים, המצרים, המפרציות ועוד מדינות מהארון.

במקום זה, נתניהו מלמל אתמול משהו על "תהליך אזורי" במקום על מו"מ עם הפלסטינים. כנראה הקשיב לליברמן. תהליך אזורי, יודע נתניהו, לא יתאפשר לפני שהוא יביע הסכמה עקרונית לדון על יוזמת השלום הערבית. ייתן, יקבל. לא ייתן, לא יקבל.

למה הוא לא עושה את זה? כי יריב לוין וזאב אלקין עלולים להתעצבן. כי ה"בייס" שלו עלול להתנער ממנו. הוא לא הזכיר אתמול את המונח "מדינה פלסטינית", כאילו העובדה שהוא מתעלם מהמושג הזה תטאטא אותו מתחת לשטיח. פתרון בת יענה קלאסי. במקום להקדים תרופה למכה (הליכה של אבו-מאזן לקבל הכרה במדינה באו"ם "על הראש" שלנו), נתניהו פשוט מתעלם מהמכה. אבל היא תבוא.

איראן איבדה משהו מזוהרה ההיסטורי אתמול. נתניהו לא פתח את נאומו עם הגרעין האיראני והקדיש לו, לדעתי, נפח קטן ממה שהקדיש בנאומים הקודמים. כל מה שאמר נכון. כולל ההשוואה בין דאע"ש לחמאס, כולל ההשוואה בין העשרת אורניום בנתנז להעשרת אורניום בדאע"ש. מה שביבי שכח לספר לנו זה שהיום אין לו למי למכור את הסחורה הזאת.

בבית הלבן יושב אויב מושבע שלו. הוא הפך את אובמה לאויב, שלו וגם שלנו. הוא, שהימר על מיט רומני, בהשראת שלדון אדלסון; ששיגר לוושינגטון שגריר רפובליקני; שעשה הכל על מנת להמאיס את עצמו על אובמה, עד שהצליח. נתניהו לא תקף את איראן, אף שאיים, ולא הצליח לגרום לאמריקאים לתקוף את איראן, אף שניסה. במקום כל זה, הוא גרם נזק אסטרטגי אדיר לברית בין ירושלים לוושינגטון ואיבד, באופן סופי, את קו האשראי הבינלאומי ואת האמון שבלעדיו מנהיג ישראלי לא יכול לתפקד בין האומות.

שורה תחתונה? נאום מצוין. הייתה גאווה, הייתה זקיפות קומה, היה כבוד לאומי. אבל איך זה יירשם בהסטוריה? כך – תחת בנימין נתניהו, ברבעון האחרון של 2014 איראן הכי קרובה לפצצה שאפשר, פלסטין הכי קרובה למדינה שאפשר, וישראל הכי מבודדת שאפשר.

בנימין נתניהו ציטט אתמול את ישעיהו, נביא השלום. הוא עצמו ייכנס להיסטוריה כנביא הזעם האולטימטיבי. נביא מקצועי של אסונות וקטסטרופות, שעוד עלולים להגיע בזמנו. בסוף, עוד יתברר שצדק.

לכתבה במעריב השבוע