Forbes Israel Logo

רוצים הזדמנויות ומחפשים משמעות: למה אנחנו עובדים כל כך קשה?

בסוף החודש שעבר רעשו וגעשו כלי התקשורת המקומיים סביב אישור ועדת השרים להחיל סוף שבוע ארוך בישראל, שבמסגרתו נקבל יום ראשון חופשי אחת לחודשיים – המבוגרים מבינינו על חשבון המדינה, והתלמידים על חשבון חופשות קיימות (ימי החופש יקוזזו מהחופשים ולא יתווספו אליהם). היוזמה של חבר הכנסת אלי כהן מ"כולנו", שהייתה במקור סוף שבוע ארוך אחת לחודש, נועדה להקל במעט על העובד הישראלי שעובד 43 שעות בממוצע. הנתון הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD. מנגד, יש לו כמות ימי חופשה שערורייתית ממש – החל ב-12 בלבד בשנה. יוזמת סוף השבוע הארוך טרם חצתה את משוכת התעשיינים, שוודאי תערים עליה קשיים, אולם נראה כי גם אם תמומש, תשמש לא יותר מפלסטר על פצע שותת דם. הישראלים עובדים קשה. קשה מדי. למה, בעצם?

"וואי, כמה שעות יש בשבוע?", צוחקת דנה, מהנדסת תוכנה בסטארט אפ בינוני במרכז הארץ, כשהיא נשאלת מה מספר שעות העבודה השבועיות שלה. דנה, רווקה בת 33, עובדת בממוצע 10-11 שעות ביום. מעל 50 שעות בשבוע. "אני נשארת בעבודה עד מאוחר בעיקר בגלל עבודה מול ארצות הברית", היא מסבירה. "יש דברים שאני יכולה לעשות רק בערב לאור הפרשי השעות. אני יוצאת מהמשרד בין 19:00-20:00 אבל בפועל, הרבה פעמים ממשיכה לעבוד מהבית גם לאחר מכן".

את חושבת שהיית יכולה לעשות את מה שאת עושה היום בפחות שעות?
"אין לי ספק שחלק גדול מהזמן ביום סתם נמרח, ואפשר היה לעשות את זה בפחות שעות. אבל זה לא היה פותר את העבודה מול ארה"ב, אולי רק אם הייתי מתחילה לעבוד מאוחר יותר זה היה עוזר".

תפיסת זמן משובשת

השאלה למה אנחנו עובדים קשה אינה פשוטה כפי שהיא נדמית. מעבר לתשובה הברורה מאליה – כולנו צריכים להתפרנס, במדינה שבה יוקר המחייה רק הולך ומחמיר – התשובות לה רבות ומגוונות, ומשיקות לתחומי הכלכלה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה.

"ישראל בהחלט מדורגות באחד המקומות הכי גבוהים בעולם בכמות שעות עבודה, אך גם ביעילות מאוד נמוכה ביחס למדינות עם כלכלה דומה", אומרת איריס בר-חוה, מנהלת "IM Global", חברה לייעוץ ארגוני. "ישנן סיבות רבות לדעתי לשעות המרובות הללו. הבירוקרטיה הרבה שקיימת במדינה בשילוב עם שירות צבאי ארוך החדירה תפיסת זמן משובשת, מקובל לתת לשעות חיינו לזלוג בלי לייחס להן ערך.

"גודלו הקטן של השוק הישראלי מצריך יציאה לשווקים בארצות אחרות, ולכן ארגונים רבים נאלצים לעבוד מול חו"ל. עבודה מול הפרשי זמן הובילה לשני ימי עבודה בתוך יממה אחת – שעות הבוקר בהן אני נותנת שירות בתוך החברה, ועוד שעות רבות מהצהריים בהן אני במגע עם הלקוחות בחו"ל. זוהי תרבות שאופיינית לכלכלות קטנות, ואנו מוצאים אותה, למשל, גם ביוון".

היותה של ישראל מדינה קטנה וצעירה, לדברי בר-חוה, תורמת את חלקה גם בהיבטים נוספים. עבור דור מייסדי המדינה, דור של מהגרים ופליטים, העבודה הייתה מקבילה מילולית להישארות בחיים, "מהדוגמה הכי קיצונית שאנשים שרדו בשואה בזכות זה שהיה להם מקצוע כזה או אחר, ועד מקצועות ששימשו קלף כניסה למעמד חברתי גבוה במדינה בהתהוות", היא אומרת. וישנו גם הרכיב הציוני – העבודה היא אלמנט מרכזי באידיאולוגיה של שלילת הגולה, עיינו ערך א.ד. גורדון. ילדיהם של דור המייסדים, לדבריה, התחנכו על האמירה שמקצוע זה דבר מאוד חשוב: "המנטרה השגורה הייתה 'תלמדי באוניברסיטה משהו שייתן לך מקצוע, כי עבודה זה הבסיס, המהות להכל'".

ואולי האשמה נעוצה דווקא בהתפתחות המואצת, שבאה על חשבון ניסיון והתמקצעות? "היעדר ניסיון ניהולי של רבים מהמנהלים הבכירים בחברות גורר קריטריונים של כמות שעות עבודה במקום מדידת תפוקות", אומרת בר-חוה. "קל יותר למנהל צעיר לבחון את עובדיו לפי דוח השעות החודשי שלהם מאשר לפי התפוקות שהם מייצרים. התפתחה תחרות בין חברות, אצל מי העובדים נשארים שעות רבות יותר – כמדד לנאמנות ושביעות רצון, וכהמשך טבעי, התפתח מסר ארגוני המקשר בין קידום בעבודה לשעות רבות והשקעה. דווקא בימים בהם הנאמנות למקום העבודה קטנה ועובדים רבים מחליפים מקומות עבודה כל שנתיים בממוצע, נוצר חיבור בין נאמנות לנוכחות בעבודה. ישיבות רבות מתקיימות בשעות הערב ומי שבוחר לא להיות בהן 'מסומן' כעובד פחות מעורב. עובדים הפנימו את המסר הזה והם ממחזרים את הדפוס כשהם מתקדמים לתפקידי ניהול".

מי שלא נשאר במשרד מסומן כעובד פחות מעורב | צילום: fotolia

הזדמנויות משופרות או חרדה?

כדאי בשלב זה להתעכב לרגע על השינויים הרבים שחלו בשוק העבודה בעשורים האחרונים. בילדותי בשנות השמונים, המצב הטבעי עבורי – ועבור רבות מחברותיי – היה לצאת מבית הספר ב-13:00 או 14:00 ולראות את אמי מקרן הרחוב, תולה כביסה בחזית הבית. אמא שלי לא הייתה עקרת בית או מובטלת כפי שניתן היה להסיק לעומת סצנה זהה בימינו, היא פשוט עבדה בחצי משרה, כפי שהיה נהוג בזמנו. נשים שעבדו במשרות תובעניות יותר כונו "קרייריסטיות", תווית כמעט נלעגת דאז, שהוצמדה לאמהות מזניחות, כביכול, מושא לרכילות בקרב אמהות הכיתה.

אבא שלי, לעומת זאת, התגאה ב"קביעות", מושג שכיח בזמנו שמשמעותו הייתה שאי אפשר, או לפחות קשה מאוד, לפטר אותך. היום לא צריך להיות קרייריסט/ית כדי לתהות מי לעזאזל אמור לגדל את הילד שלך, וקביעות נשמעת כמו חלום אנאכרוניסטי ששייך למתי מעט. מה קרה לנו בעצם?

"עד שנות השמונים לערך מקובל היה לעבוד מתשע עד חמש ברוב העבודות", אומרת בר-חוה. "בעקבות שינויים כלכליים כלל עולמיים, עובדי הצווארון הלבן ניסו להתבלט ולהראות את הייחוד שלהם באמצעות עבודה מרובת שעות. החל להיווצר בידול בין אלו העובדים לפי שעות, נניח במפעלים, לבין אלו עם המשרות שדורשות יכולות ייחודיות. ההתייחסות לאחרונים הייתה אל כשותפים בעסק, ולכן הם קיבלו משכורות גלובליות שאינן מחושבות לפי שעה. 'שותפות' זו יצרה לחץ להוכיח מקום משמעותי בארגון, דבר שגרר עבודה של שעות מרובות. עד היום עובדים רבים מעידים כי היו שמחים לעבוד פחות שעות אך הם חוששים להפוך להיות לא רלוונטיים ולכן נשארים נוכחים בעבודה".

פרופ' מיכאל שלו, פרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, סבור שהשאלה היא כלל לא למה אנחנו עובדים קשה, אלא אילו הזדמנויות תעסוקתיות עומדות בפנינו כיום. "אני חושב מיד על המדינות שבהן יש חוסר נוראי של תעסוקה, ספרד ויוון למשל, בייחוד לדור הצעיר", הוא אומר. "במדינות כאלה הדור הצעיר לא מועסק או לא מועסק באופן סדיר, ואז השאלה היא לא למה אנחנו עובדים כל כך קשה, אלא למה יש לנו כל כך מעט הזדמנויות לעבוד – והתשובה היא כי המבוגרים לקחו את כולן. יש גם שאלות שהן בתחום האחריות של המדינה – איך היא השפיעה על הפרקטיקה של העבודה, מהם תנאי התעסוקה, מי המעסיק, מה מובטח לעובד, וכו'.

"התחלתי את הקריירה שלי בתחום של יחסי עבודה, כשהיו איגודי עובדים חזקים שדאגו לכך שאנשים שעובדים במקומות משהו כמו שנה יקבלו קביעות ולמעשה יישארו אצל אותו מעסיק, כולל כל מני זכויות שצוברים. היום אנחנו חיים בעולם תעסוקתי מאוד אחר; עולם של נזילות שמביאה לכך שלא נשארים באותו מקום עבודה, או אפילו לא באותו מקצוע. לחלק מהאנשים המצב הזה מעניק הזדמנויות משופרות מאוד, עשירות בהרבה, להתפתח, לא להשתעמם, לעבור חוויות מאוד מגוונות של עבודה, ולאחרים זה גורם להרבה מאוד חרדה וחוסר ביטחון כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואי אפשר לבנות על זכויות מהעבודה – כולל זכויות פנסיה. אחת התגובות לחרדה הזו היא להתאמץ יותר מדי ולקבל את כללי המשחק, שלפיהם חייבים להתחרות ולהצטיין ולהתאים את עצמך לדרישות של המעסיקים".

אמביציה, חופש

ואולי, שומו שמיים, אנחנו בכלל שואבים סיפוק מהעבודה ואף נהנים ממנה? היה זה פרויד שטבע את הציטוט "אהבה ועבודה הן הבסיס לאנושיותינו", וההבדלים בינינו, אולי, טמונים בעוצמות השונות של שני האלמנטים האלה בחיינו. "יש צרכים רגשיים שונים שנענים בבית ובעבודה, אבל הרבה מהם דומים", אומרת בר-חוה. "הצורך שלנו בביטחון הוא צורך שאפשר למלא אותו גם בבית וגם בעבודה, וגם את הצורך של תשוקה אפשר לחוש גם בבית וגם בעבודה. מה שקורה במציאות זה שעם הזמן צורך אחד עולה והשני יורד ואז צריך להחליט מה עושים. למשל, התשוקה במערכת היחסים יורדת עם הזמן ועולה השאלה האם להישאר רק למען הביטחון, עיין ערך אחוזי הגירושין הגבוהים, ובעבודה, אם הביטחון יורד, כי יש פחות ופחות ביטחון, אנחנו מחפים על זה באמצעות העלאת התשוקה".

הסבר נוסף מתחום הפסיכולוגיה טמון בכך שלעומת מערכות יחסים אישיות ובקהילה, שמציבות מגבלות מסוימות, מקום העבודה מעניק חופש לבטא את האמביציה האישית. "דוגמא אחת היא שלשמחתי חל שינוי בדרישות מהגברים בבית", היא אומרת. "בניגוד לדור ההורים שלנו, קיימת ציפייה מהגברים להיות הרבה יותר מעורבים בחיי המשפחה ובחיי הבית, הם מצופים ולרוב רוצים להיות פרטנרים שווי ערך. אולם במקום החדש הזה לא לכולם יש את הכלים איך לעשות את זה, והפער בין הציפיות ליכולת מרחיק אולי חלק מהגברים מהבית לעבודה. הציפייה להכלה רגשית של הילדים, תופסת חלק מההורים לא מוכנים ובעקבותיה נוצרות תחושות של חוסר אונים. נתקלתי פעמים רבות בהייטק באוכלוסיות שחשות יותר בנוח לעבוד עם מכונות מאשר עם בני אדם ולכן מוצאות נחמה בהישארות הרבה בעבודה".

בצבא מבינים שזמן פנוי הוא זמן מיותר | צילום: fotolia

רון ציונפור, בן 30, נשוי + 1, ראש צוות ומפתח ב-Innovid, סטארט אפ ותיק, עובד יותר מ-50 שעות בשבוע, בערך. הוא כבר מזמן לא סופר לעצמו את שעות העבודה, או את הימים שבהם הוא עובד. הוא לא מרגיש ששעות העבודה הרבות מפריעות לזמן הפנוי שלו: "אם אני צריך לצאת מוקדם או להגיע מאוחר אז אין בעיה עם זה. כל דבר שאני צריך אני מצליח למצוא את הזמן לעשות אותו, אם אני צריך להיות עם הילד אז אני אהיה איתו", הוא אומר.

ובכל זאת, גם הוא לא בטוח ששעות העבודה הארוכות האלה נחוצות באמת: "זה חוק פרקינסון, אנחנו רואים את זה גם ביום יום, ברגע שיש משבר בעבודה ואנחנו צריכים להספיק משימה שתכננו לעוד חודשיים מעכשיו לעכשיו אז נצליח לעשות אותה בזמן הקצר שיש, ככל שייתנו לנו יותר זמן להספיק משימה אז היא תיקח יותר זמן. זו לאו דווקא אבטלה סמויה, אתה אולי עושה דברים אחרת, בודק אחרת. לטעמי, יום חופש אחד אחת לחודשיים רק יגביר את התפוקה, כלומר, כנראה שנספיק יותר".

למה בעצם אתה עובד? יש משהו מעבר לצורך בהכנסה שמחזיק אותך בעבודה?
"אני חושב שזה די אינדיבידואלי. אני לא בצד של אלה שהולכים לעבודה כדי להביא כסף הביתה, אני מכיר את האנשים האלה שמביאים משכורת הביתה וזה מספיק להם. מעבר לשלושת הכ' – כיף, כבוד וכסף – שהם שלושת האלמנטים שאדם צריך כדי להחזיק במקום עבודה – יש פה גם עניין שלי, התשוקה למקצוע, התשוקה ללמוד ולהיות טוב יותר היא זו שגורמת לי לעבוד יותר משעות עבודה נורמליות. אז ברור שגם שלושת הכ' עוזרים, אם הייתי בעבודה שהיה לי בה רק עניין ולא הייתי מביא כסף הביתה אז גם הייתי בבעיה".

הרחק מעבר למי שעובד קשה אנחנו מוצאים את הוורקוהוליקים. המונח וורקהוליזם מוגדר כ"דחף או צורך בלתי נשלט לעבוד ללא הפסקה", על ידי ממציאו וויין אוטס. מאז הוטבע בשנת 1971 עורר המונח ויכוחים רבים, ביניהם סביב השאלה האם לוורקהוליזם יש השפעה שלילית בהכרח.

"יש הטוענים כי המתח הנובע מהתופעה מוביל לתחושות סיפוק ולביצועים גבוהים יותר בעבודה, ויש חוקרים שלדידם הוורהוליק משמש כדוגמא לעובדים האחרים, בלי שהם מודעים לתחושות שלו", אומרת בר-חוה. "ממצא מעניין נוסף הראה שנשים מבוגרות יותר נוטות להיות וורקהוליקיות יותר מחברותיהן הצעירות, בעוד אצל גברים זה הפוך. אשער ואומר כי דור הנשים הצעירות מתוסכל מהאפליה בשכר ובקידום ולכן מעדיפות להשקיע חלק מהאנרגיות שלהן בנתיבי חיים אחרים ולא רק בעבודה. באופן מעניין לא נמצאה קורלציה בין עבודה של שעות מרובות לבין וורקהוליזם. נעשו מעט מחקרים בנושא ולכן אין נתונים בדבר גודל התופעה והיקפה".

מחקר מעניין שהתפרסם לאחרונה בהרווארד בדק האם העובדה שהאמריקאי הממוצע עובד 50% יותר מחברו בגרמניה, צרפת ואיטליה פוגעת או תורמת לרמת האושר שלו. המחקר מצא כי האמריקאי חש אושר גדול יותר בשל הזמן הרב שהוא מעניק לעבודה בעוד האירופאי חש אושר בשל הזמן שהוא מקדיש לפנאי. "ישראל לא נבדקה באותו מחקר אך אעיז ואומר כי אנו יותר דומים לאמריקאים מאשר לאירופאים. תרבותית, ישנם קווי דמיון בין החברה האמריקאית לישראלית, כולל בהיותינו חברה של מהגרים", אומרת בר-חוה.

אם כבר נגענו בהבדלים בינינו לבין האירופאים, אז הבדל אחד ברור ניתן למצוא בהתמודדות עם כניסת הטכנולוגיה לחיינו, ובפרט הסמארטפונים, שטרפו את הקלפים בטשטוש בין שעות העבודה לשעות הפנאי. "פעם היה ברור שכשאת יוצאת מהעבודה אז נגמרה העבודה, והיום את רואה הורים בגן שעשועים בשעה 19:00 מנדנדים את הילד ועונים על מייל בטלפון במקביל", אומרת בר-חוה. "בעבר כשהמנהלת הייתה שולחת לך מייל בערב, יכולת להגיד 'אין לי מחשב', או 'לא הייתי מחוברת', וזה היה מספיק, היום זה כבר לא תופס, כי ברור לה שאת מחוברת ושראית את המייל. האירופאים אלופים בלמצוא לזה פתרונות – יש להם שני סמארטפונים, ובסיום יום העבודה הם מכבים את הטלפון של העבודה, מדליקים את הפרטי שלאף אחד בעבודה אין אותו, וזהו". אולי פתרון ששווה לשקול עד שייושם סוף השבוע הארוך בישראל.

לכתבה במאקו

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן