שיטפון: כך פותרת התעשייה הישראלית את משבר המים בעולם

זה רק עניין של זמן: העולם עומד בפני משבר מים. ולא הרבה זמן – לפי הערכת הממשל האמריקאי, עד 2025 יסבלו מיליארדי תושבים ממחסור במים. הערכות באו"ם מדברות על לא פחות משני שלישים מאוכלוסיית העולם שיסבלו ממצוקת מי שתייה. מחירי המזון יאמירו, אזורים מסויימים יסבלו מרעב – ומלחמות יפרצו על רקע מאבק על שליטה במקורות המים.

גרף המים היורד הוא תוצאה של צריכת יתר, בזבוז, ניהול כושל של משק המים, המלחת מי תהום כתוצאה משאיבת יתר, זיהום מקורות מים ושינויי אקלים. שינויי אקלים אלו ידחפו עוד 1.8 מיליארד איש לחיים של צמא עד 2080. האסיפה הכללית של האו"ם הכריזה בדצמבר האחרון על העשור הקרוב כעשור של פעולה בנושא זה ומיקוד תשומת הלב במשבר המים העולמי.

כישראלים, הנתונים הללו לא נשמעים לנו זרים. שנים שמטפטפים לנו את המסר שישראל "הולכת ומתייבשת". לכן הנתון המפתיע ביותר הוא דווקא זה: לישראל, שלא התברכה במשקעים רבים, ושאוכלוסייתה גדלה והולכת, אין היום בעיית מים.

יתרה מזאת: מאות חברות ישראליות מסייעות למדינות רבות בעולם במציאת פתרונות לבעיות המים שלהן. היקף הייצוא של תעשיית המים הישראלית עומד כיום על 2.2 מיליארד דולר ונמצא בגרף עלייה מתמיד. במילים אחרות, אנחנו מעצמה.

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון מאי של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו כאן

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

העובדה הזו לא פחות ממדהימה, אם לוקחים בחשבון שבמשך עשורים רבים שמעו ילדי ישראל "סיפורי אימה" על תקופת המצור על ירושלים, שתיארו את גלגולו של דלי המים, שמימיו שימשו בתחילה לשתייה, לאחר מכן לבישול ואז לרחצת הגוף, השקיית הצמחים ולבסוף – לשטיפת הרצפות והכלים. כולנו התחנכנו על ערך החיסכון במים במדינה השחונה שלנו, שרנו עם בץ, אוזה ודודו זר "חבל על כל טיפה" והבטנו בתוכחה באלו שהשקו את הגינה בצינור בשעות הצהריים. ידענו: ישראל לא בורכה במים, כל בצורת מורידה את מפלס הכינרת ואיתו את מצב הרוח הלאומי, וצריך לחסוך.

אך תחושת הצמא התמידית שליוותה אותנו שייכת לעבר. לא משום שחל שינוי מהותי בגשמי הברכה המומטרים עלינו, ולא כי גילינו אקוויפרים חדשים של מי תהום טהורים. ההפך – אם בעבר היינו תלויים בהפכפכות הטבע והיינו נושאים עינינו לשמיים בתפילה "ותן טל ומטר לברכה", וחוני המעגל נאלץ להציב אולטימטומים לקדוש ברוך הוא, היום נדמה שאנחנו עוקפים את הבירוקרטיה הזאת ופותרים את בעיית המים שלנו בעצמנו, באמצעות טכנולוגיה.

טעות בחישוב

בספרו של סת' סיגל, "המאבק על כל טיפה – כיצד הניסיון הישראלי מציל את העולם מצמא", שהפך לרב מכר של הניו יורק טיימס, מתאר המחבר את התהליך המחושב של הפיכתנו מארץ דלה במשקעים למעצמת מים עולמית – תהליך שהחל בשנות השלושים של המאה הקודמת וממשיך עד ימינו אנו. הוא אף טוען, כי היזמות והחדשנות הישראליות בנושא המים מצילות את העולם כולו מיובש. לא פחות.

סיגל, עו"ד מניו יורק, מספר כי כתב את רב המכר שלו כשהבין שמשבר מים עצום עומד לפתחו של העולם, וש"אין התייחסות ראויה של קובעי מדיניות ומנהיגים לבעיה זו. כשהבנתי שישראל היא 'מדינת המים' המתקדמת ביותר בעולם, באזור עם כמות מים מוגבלת, התרגשתי לספר את הסיפור הנפלא הזה. כולם רגילים לשמוע סיפורים שליליים על ישראל, אבל חשבתי שהעולם צריך גם לשמוע על הישגים ישראליים, במיוחד בהתחשב בעובדה שהישג זה יכול לעזור להציל את העולם, אם מדינות אחרות יעתיקו את המודל הישראלי". כתיבת הספר ארכה כשנתיים, שבהן ראיין סיגל יותר מ־200 דמויות הקשורות למהפכת המים הישראלית. הספר תורגם ליותר מ־10 שפות ומאז פרסומו סיגל מרצה ברחבי העולם ומספר את סיפור ההצלחה של ישראל בתחום זה.

לדבריו, זרעי ההצלחה נזרעו עוד בתקופת המנדט הבריטי. באותם ימים אחד הטיעונים שהציגו הבריטים ב"ספר הלבן" – שגובש בהמלצת ועדת מומחים שהגיעה לארץ כדי לבחון את משק המים – היה שאין בארץ די מים לקליטה מסיבית של אוכלוסייה. המסקנה היתה שיש להגביל מאוד את עליית היהודים לארץ (75 אלף עולים בחמש שנים). כך, כדי להתמודד עם הטענה, הגו ראשי היישוב "תוכנית דמיונית" ובה רעיונות ראשוניים להקמת המוביל הארצי.

מתקן ההתפלה בחדרה | צילום: IDE Technologies

הבריטים טענו שבתא השטח הנתון, תחת מגבלות המשקעים, לא יכולים להתקיים יותר משני מיליון איש. תוכנית הובלת המים הוצגה בפני נציגי האו"ם, שהגיעו ב־1947 לבחון את תוכנית החלוקה, ואלה השתכנעו כי המדינה היהודית שבדרך מסוגלת לקלוט פליטים רבים, פי שלושה מאוכלוסייתה באותה שעה. כיום חיים בין הירדן לים 12 מיליון איש. לא זאת אף זאת, ישראל מקצה משאבי מים גם לפלסטינים ולירדן (במסגרת הסכם השלום) ומייצאת גידולים חקלאיים בהיקף של מיליארדי דולרים בשנה. "אין צורך לומר שהכלכלנים הבריטים טעו", מסכם סיגל את השלב הראשון והמהפכני של הקמת משק המים הציוני.

מאז ועד היום התעצבה מדיניות המים בישראל ברוח החיסכון המתמיד. ראשית, בניגוד למציאות ברוב העולם, המים בישראל שייכים לכלל. כך, אסור למשל לאגור מי גשמים ואסור לשאוב מים מבארות הנמצאות בשטח פרטי. שנית, מאז 2008 נדרשים אזרחי המדינה לשלם את מלוא מחיר המים. על פי סיגל, החלטה זו הקפיצה את מחירי המים ב־40% והורידה ב־16% את הצריכה (אף על פי שעד אז היה נדמה שהציבור הישראלי הגיע לסף יכולת החיסכון במשאב זה). אמצעי נוסף שבו נקטה המדינה לעידוד חיסכון במים היה התקנת מד מים לכל צרכן. לרובנו זה נראה דבר ברור מאליו, אך מדינות רבות אינן מטילות את האחריות לבזבוז מים על הצרכן הפרטי, וכך אינן מעודדות חיסכון.

במקביל לזינוק המחירים, הועבר הטיפול במים לתאגידי המים, צעד שהשפיע לטובה על משק המים הישראלי באופן משמעותי. "תאגידי המים הביאו גאולה למדינת ישראל", אומר פרופ' חיים גבירצמן, הידרולוג מהאוניברסיטה העברית. "הם אלה שגרמו לכך שתשלומי המים של האזרחים לא יגיעו לקופת העירייה, שתעשה בהם ככל העולה על רוחה, אלא אל תאגיד המשקיע את כולם במים. לכן המים איכותיים במידה בלתי רגילה, והמערכות יעילות בהרבה".

זאת ועוד, תאגידי מים רבים הקימו חממות לחדשנות בתחום המים. הם מעודדים חברות הייטק עם יוזמות בתחום זה לבוא ולנסות את רעיונותיהם, ופיתוחים אלו מוטמעים לאחר מכן במערכות המים בכל הארץ ואף משווקים לעולם הרחב. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

פחות מדבר, יותר מים

ההמצאה הישראלית הדרמטית ביותר בתחום המים במאה ה־20 הן הטפטפות. לא רק שהן יעילות בהרבה משיטות קדומות, כמו "השקיה בהצפה" (שבה מתבזבזים למעלה מ־50% מהמים) או השקיה באמצעות ממטרות (שמבזבזת כשליש מכמות המים), הן גם מגדילות את יבול הגידולים המושקים בהן. הן יעילות אף יותר מגשם, אומר סיגל, שמגולל בספרו את סיפור המצאת הטכנולוגיה: שמחה בלאס, הוגה המוביל הארצי, ראה באחד מביקוריו בקיבוץ ניר עם שורה של עצים, ושם לב שעץ אחד גדול וחזק יותר מכולם. הוא התקרב אליו, בחן אותו וראה שליד גזעו יש חור בצינור ההשקיה. השאר – כפי שנהוג לומר – היסטוריה. כיום שיטת הטפטפות מגלגלת מיליארדים ומשווקת לארצות שחונות ברחבי העולם, מהודו ועד אפריקה. היא משלבת בתוכה גם דישון והזנה, כך שהיבול מקבל את כל צרכיו בשיטה ישראלית גאונית בפשטותה, ללא תלות במרכיבי הקרקע שבה נזרע.

אך הטפטפות רחוקות מלהיות הטכנולוגיה הישראלית היחידה ששינתה את פני החקלאות. מדענים ישראלים רבים עסקו בשנות ה־60 בפיתוח זרעים של צמחים חסכוניים במים; החיטה, למשל, הפכה לקצרה יותר, משום שגבעול ארוך אינו חיוני לטיב התוצרת ומבזבז מים. עגבניות נושאות פחות עלים מאותה סיבה בדיוק.

משרד החקלאות מעודד פיתוחים כאלו ותומך במוסדות מחקר כמו "מרכז הניסויים לחקלאות מדברית (מו"פ רמת הנגב)". גם למכון וולקני יש מרכז פיתוח משלו, ששותף ל"מרכז גילת", הממוקם בצפון הנגב, ומטרתו לתת פתרונות לחקלאות בת קיימא באזורים צחיחים וצחיחים למחצה. משביחי הזרעים הישראליים משווקים את פיתוחיהם ברחבי העולם וזוכים להערכה רבה.

דרך נוספת לחיסכון במים, שאותה החלו לפתח בארץ באמצע המאה הקודמת, היא טיפול בשפכים. הקמת מכון טיהור השפכים שפד"ן, האוגם (מלשון אגם) את הביוב הרב של ערי גוש דן, הוא נקודת המפנה בתחום זה. הרעיון עלה במוחם של פקידי הממשל כבר בשנות ה־50, אך בשל הקשיים התכנוניים והתקציביים הרבים שהעלה מפעל זה, הוא הושמש רק ב־1973. המטרה הראשונית היתה להעביר את המים שני תהליכי טיהור ולהפוך אותם לראויים לשימוש חקלאי. איש לא שיער בנפשו שתהליך טיהור נוסף, שלישי במספר, יהפוך אותם לראויים לשתייה.

ישראל נמצאת כיום במקום הראשון בעולם בטיהור שפכים ובשימוש חוזר בהם: 85% מהמים המטוהרים משמשים לחקלאות. במקום השני בעולם נמצאת ספרד, עם 25% בלבד. על פי סיגל, המים המושבים שינו את פני החקלאות בישראל ואפשרו לה להפוך ליצואנית חקלאות מרכזית, ללא תלות בגחמות האקלים. בשל פיתוחים אלו ואחרים הפכה ישראל למדינה היחידה בעולם שבה הצטמצם השטח המדברי לעומת המצב לפני 50 שנה.

תעשייה חדשה

לאחר שמיצו את הפוטנציאל שבטיהור השפכים, הפנו אנשי המים את פניהם לים הגדול. לכאורה, זה היה מקור מים עצום ובלתי נדלה, אך כמובן, גם לא זמין בשל מליחותו הרבה. המדענים הישראלים לא ראו בכך מכשלה, אלא אתגר, וכך יצאה לדרך המהפכה הבאה בתחום המים: ההתפלה. מהנדס כימי יהודי מקנזס בשם סידני לוב הגה את רעיון "האוסמוזה ההפוכה" – תהליך שבו מופרדים המים מהמלחים והמינרלים שבהם באמצעות ממברנה.

השימוש בממברנת האוסמוזה ההפוכה של לוב במתקן ההתפלה הראשון באשקלון יצר מים מתוקים באיכות מעולה ובמחיר הנמוך ב־50% מההערכות האופטימיות ביותר. סיגל מספר, כי לו היה ניתן לשאוב את המים המותפלים אך ורק אל משקי הבית, הם היו מספקים 94% מהצריכה.

לא הכל מושלם. מתקן ההתפלה באשדוד, שמפעילה חברת מקורות יזום, חברת בת של מקורות, נמצא בצרות. תחילת פעילות המתקן התעכבה בשנתיים, והוא מספק רק 85% ממאה מיליון הקוב של מים מותפלים בשנה להם התחייב. תפוקת החסר גררה קנסות והפסדים: 366 מיליון שקל נמחקו מדוחות החברה ובמשרד האוצר מגבשים כעת פתרון שיסדיר את יתרת החוב פיננסית, ולא כתספורת. במקביל, הגישה חברת מקורות תביעה כנגד החברה הקבלנית בסך 700 מליון שקל.

אך זהו מקרה יוצא דופן. ארבעה מתקנים נוספים באשקלון, פלמחים, חדרה ושורק, שנבנו על ידי חברות פרטיות, פועלים בהצלחה רבה ומספקים קרוב ל־70% מהמים לתצרוכת ביתית בישראל.

ישראל נמצאת כיום במקום הראשון בעולם בטיהור שפכים ובשימוש חוזר בהם | צילום: fotolia

בספרו מצטט סיגל את נציב המים לשעבר, שמעון טל, שמצהיר: "הצלחנו לתת מענה לבעיית שינוי האקלים". כיום ישראל יכולה לעמוד בבצורת ארוכה מבלי להיקלע למשבר. סיגל מביא גם את דבריו של אילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של אריאל שרון, שמדגיש, כי ההתפלה חשובה מכיוון שהיא מאפשרת לישראל לשלוט בגורלה ללא תלות באחרים. "דבר זה חשוב לכל מדינה, אך עבורנו הוא חשוב במיוחד, כל עוד אנחנו מוקפים באויבים". מים הפכו ממשאב לשאלה כלכלית גרידא, הוא מסכם.

אך פתרון בעיית המים הישראלית לא הוביל רק להישג אסטרטגי חשוב. זה היה פתח לשינוי כלכלי וטכנולוגי נרחב. למעשה, בנקודה זו החלה להיווצר בישראל תעשיית טכנולוגיות מים ענפה, כשהפעם המדענים והמהנדסים מפנים את מרצם אל העולם הגדול. כיום חברות ישראליות המבוססות על טכנולוגיה מתקדמת מביאות את בשורת המים לכל קצווי תבל ומצילות חיים, פשוטו כמשמעו. מדובר הן בחברות גדולות וותיקות, כמו נטפים, פלסאון, עמיעד מערכות מים וברמד, והן בסטארט־אפים חדשים יחסית, המתמחים במגוון תחומים – מהתפלה, דרך ניתור ועד חיסכון וייצור של מים.

בקטגוריה הזו נמצאות, למשל, אקוויז (Aqwise), המשתמשת בביוגז לטיהור שפכים, עם 400 מתקנים ברחבי העולם, אמפסי (Emefcy), המטהרת שפכים להשקיה בשיטה החוסכת כ־90% מצריכת החשמל, ופועלת בין השאר בסין, אתיופיה וארה"ב, וארד, המייצרת מדי מים לאיסוף וניהול מידע מרחוק. הטכנולוגיה שלה מוטמעת ב־60 מדינות ברחבי העולם. גם טקדו (TaKaDu), המנתחת נתונים סטטיסטיים ומתריעה על תקלות פוטנציאליות, אקווריוס ספקטרום (Aquarius Spectrum), המנתרת מערכות מים ומאתרת נזילות תת קרקעיות, וקיורפייפ (Curapipe), שמתקנת נזילות בצנרת ללא צורך בחפירה, חוסכות מיליוני קובים של מים בכל רחבי הגלובוס.

מעבר לחיסכון המיידי במים, ישנן גם חברות ישראליות הפועלות בתחומים משיקים, כמו הידרוספין, שהמציאה גנרטורים המוטמעים בתוך הצנרת ומייצרים חשמל עבור מערכות ניטור, או חדשנות: אפריקה (i:A), שמתקינה מערכת לוחות סולאריים, המספקים חשמל למשאבות מים בכפרים נידחים באפריקה.

זוהי רשימה חלקית בלבד. כמעט 200 חברות ישראליות בתחום טכנולוגיות המים פועלות כיום בארץ ובעולם. ישראל מבינה את הפוטנציאל הכלכלי והמדיני הגלום בכך, ומשקיעה בחברות אלו גם משאבים ממשלתיים, באופן ישיר. משרד הכלכלה והתעשייה, למשל, הקים את התוכנית לקידום טכנולוגיית מים ואנרגיה מתחדשת, שמטרתה "מיצוי הפוטנציאל העסקי של תעשיית המים הישראלית בשוק העולמי, והפיכתה לגורם מרכזי בשוק, תוך הישענות על הניסיון והיכולת המוכחת של התעשייה והאקדמיה הישראלית וניצול חלון ההזדמנויות שיוצר משבר המים העולמי". המשרד הקים חממות טכנולוגיות, מעודד לימודים בתחום ומעניק מלגות למחקר, בדגש על מחקרים בעלי פוטנציאל מסחרי.

מכון טיהור השפכים שפד"ן. הרעיון עלה כבר בשנות ה־50 | צילום: איגודן; flickr

מאיראן עד קליפורניה

הידע הישראלי שנצבר בתחום המים לא מהווה רק פוטנציאל כלכלי, אלא גם כלי דיפלומטי חשוב. הקשר הכלכלי המבורך עם סין, למשל, נוצר בין היתר על רקע מצוקת המים של המעצמה עתירת האוכלוסייה, כך על פי סיגל. לפני המהפכה האיסלאמית שהו מדענים ומהנדסי מים ישראלים גם באיראן ותרמו רבות לשיפור מערכת המים במדינה, שבחלקה היתה בת אלפי שנים. גם מדינות אפריקאיות רבות נהנות מהידע הישראלי בתחום.

"בשנות ה־50 וה־60 ישראל באמת היתה פעילה ביותר במדינות העולם השלישי בתחום המים, ונוצרו קשרים בלתי רגילים", אומר פרופ' גבירצמן. "אחר כך, במתיחות שנוצרה עקב המלחמות, העדיפו מדינות רבות לנטוש את הברית הזאת, כי הן היו חלשות ונזקקו לקשר עם העולם הערבי".

"בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הליגה הערבית דרשה שמדינות אפריקה שמדרום לסהרה ינתקו את קשריהן עם ישראל", מספר סיגל לפורבס. "כך היה, ומדינות אלו סבלו רבות בשל החלטה זו. אשר לאיראן, זה כל כך עצוב. אני מספר את הסיפור שלא סופר על איך חדשנות מים עזרה ליצור יחסים חמים עם איראן כבר משנת 1962. עד שהישראלים עזבו את איראן ב־1979, כאשר האייתולות עלו לשלטון, כבר היו לאיראן מערכות מים מתקדמות בזכות שיתוף פעולה זה. במקום להמשיך לבנות מערכות מים באיכות גבוהה, מהסוג שנוצר עבור איראן על ידי חברות כמו תה"ל ואחרות, היא בזבזה את הכנסות הנפט העצומות שלה על פרויקט הגרעין ועל פרויקטים הנדסיים אחרים, שמילאו את כיסיהם של מקורבים לשלטון. היום אספקת המים האיראנית נמצאת בסיכון הגבוה בעולם. העם האיראני יסבול ממחסור מים נורא בשל השחיתות והאידיאולוגיה המטורפת של מנהיגיו".

אבל לא רק מדינות מתפתחות נהנות מהידע הישראלי בתחום – גם מדינות מערביות רבות נהנות מהטכנולוגיות שמייצאות החברות הישראליות. אחת הדוגמאות הבולטות היא קליפורניה, שסבלה ממשבר מים קשה, אשר הוביל להידוק היחסים עם החברות הישראליות. אל טקס חתימת מזכר הבנות בנושא, שהתקיים במרץ 2014, הגיע גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהצהיר באופן שמסכם את הסיפור כולו כך: "אין לישראל בעיית מים, ואין כל סיבה שלקליפורניה תהיה בעיית מים. אנו הוכחנו זאת. זו אינה אפשרות תיאורטית, זהו מצב קונקרטי".

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון מאי של פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו כאן

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק