תעודת עניות: האם שיעור העוני בישראל אכן משקף את המציאות?

קיצוץ קצבאות הילדים בתקציב 2013-2014 העלה את סוגיית העוני לראש סדר היום הציבורי. שורת גופי מחקר העוסקים בתופעה, בהגדרתה, במדידתה ובהשלכותיה על החברה מספקים את התחמושת לשיח הציבורי הלוהט בעניין טעון זה. הגוף העיקרי המרכז את הטיפול בעוני הוא המוסד לביטוח לאומי, שאמור היה לפרסם את דוח העוני ל־ 2012 לפני יותר משבועיים, אלא שהפרסום מתעכב בשל איחור בקבלת הנתונים הגולמיים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הדו"ח, שאיבד מהרלוונטיות עקב התעלמותו מההתפתחויות הדרמטיות בחודשים האחרונים (ובראשם הקיצוץ בקצבאות הילדים), יפורסם רק בעוד כעשרה ימים. עד אז מסרב דני גוטליב, מנהל מחלקת המחקר במוסד, לספק לנו את תובנותיו.

כך או אחרת, הפרסום יחולל ללא ספק פסטיבל עוני מחודש. אבל עם כל הכבוד למוסד לביטוח לאומי, גורמים שהתמחו בחקר העוני ממשיכים לתחזק בצורה שוטפת את הסוגיה. מדובר בכלכלנים כמו פרופ' מומי דהאן מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, חוקרי מכון טאוב ואנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה. בשבוע שעבר יצאה לדרך ועדת אלאלוף שמונתה על ידי שר הרווחה מאיר כהן. היא תתמקד בהגדרת העוני ותבחר דרכים לצמצום ממדיו. יו"ר הוועדה אלי אלאלוף, שניהל בעבר את קרן רש"י, ייאלץ להאזין ללא פחות מ־ 35 חברים שלכל אחד מהם יהיה מה לומר.

אסור לשכוח שכהן הוא איש מפלגת יש עתיד שהעומד בראשה – שר האוצר יאיר לפיד – יזם את הקיצוץ בקצבאות הילדים, כך שקשה להאמין שהוועדה תצא עם מסקנות דרמטיות. בכל מקרה, כיום אין ויכוח שעל פי כל קנה מידה ממדי העוני בישראל הם מהגבוהים בעולם. נתוני ה־ OECD ממאי 2013 מלמדים ששיעור העוני בישראל הוא הגבוה מבין 34 מדינות הארגון, ועומד על 20.9% מהאוכלוסייה. במדד ג'יני, המודד את הפער בין עשירים לעניים, ניצבת ישראל במקום החמישי המפוקפק מבין 34 המדיניות (בחברת מדינות כמו טורקיה, מקסיקו וארה"ב).

לפי דוח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי, הרלוונטי ל־ 2011 , חיים בישראל 1.8 מיליון עניים, 20% מתוכם עובדים. 35% מהילדים נמצאים מתחת לקו העוני, המוגדר כמחצית מהשכר החציוני במשק (העומד על 6,541 שקל לחודש). האומנם זה המצב?

הנתונים משקפים את המציאות? | צילום: מרק ישראל סלם

יותר ויותר מומחים העוסקים בסוגיה מטילים בכך ספק. יש הסבורים שקיימים פערים בעייתיים בנתונים אלה. מנכ"לית המוסד לביטוח לאומי לשעבר, אסתר דומיניסיני, טוענת שקיים פער בלתי מוסבר של 39% ־ 40% בין רמת ההכנסה המדווחת של העניים הכרוניים לרמת ההוצאה. קשה להאמין שהפער מוסבר על ידי האוברדראפט שממנו הם חיים. דומיניסיני: "פער מהותי של 40% מלמד שההכנסות בפועל גבוהות מהמדווח. ועדת אלאלוף חייבת לבדוק לעומק את הנתונים. בעבר ביקשנו מהסטטיסטיקאי הממשלתי לבחון כמה משקיעה המדינה בהטבות לעניים (תחבורה, מים, ארנונה) מתוך הערכה שאולי זו הסיבה לפערים. לצערי זה לא נעשה".

אם דומיניסיני מנסה להלך בין הטיפות ולא לשים את האצבע על שורש הבעיה, לעו"ד גלעד חריש עמדה חד משמעית, שהושמעה בכנס שדרות לכלכלה ולחברה האחרון. עו"ד חריש מכיר את בעיית העוני מהשטח (הקים ב־ 1986 את עמותת "לשובע"), והוא קובע שנתוני העוני הם בלוף. "בישראל קיימים עניים מדומים, המהווים שליש מהיקף העוני המדווח ומזייפים את הנתונים", טוען חריש. "אני לא צריך להיות פוליטיקלי קורקט ולכן אני טוען שמרבית הזיופים מגיעים מהאוכלוסיות החרדיות והמיעוטים. 28 שנים אני חי עם העניים ומכיר את מצבם".

לדבריו, "רבים המכנים את עצמם עניים עובדים בשחור ולא מדווחים על הכנסתם. אחרים מסוגלים לעבוד אך לא מצטרפים למעגל העבודה. הם טפילים במקרה הטוב, וגנבים במקרה הגרוע. הם עושקים וחומסים את העניים האמיתיים. חייבים לשנות את הגדרת קו העוני ולעבור לשיטת מיצוי כושר ההשתכרות, כדי להוציא ממעגל העוני את העניים המדומים".

ד"ר מיכאל שראל, הממונה על הכנסת המדינה, סבור שהגידול המדווח בממדי העוני נובע מהגידול המהיר באוכלוסיית החרדים והערבים (שעיקר העוני נמצא בקרבם) יחסית לגודלה המוחלט של האוכלוסייה. גורמים ברשות המסים מודים שחלק מההון השחור מוסתר היטב באוכלוסיות המיעוטים והחרדים. שלא לייחוס, הם מסבירים שהחלטת שר האוצר לבטל את העלאת מס ההכנסה ולהימנע מהפחתת המע"מ, נועדה גם ללכוד ברשת את המתחמקים מתשלום המס הישיר.

פרופ' מומי דהאן, החוקר שנים רבות את תופעת העוני, שולל עמדות אלה. לדבריו "מדידת העוני בישראל אינה שונה מהמקובל ב־ OECD . "נתוני העוני חוזרים על עצמם בצורה מובהקת. גם אם 'נעלים' מהסטטיסטיקה את החרדים והערבים (וגם את הכנסותיהם), שיעור העוני בישראל יישאר גבוה בהשוואה לעולם", קובע דהאן. הוא דוחה את טענות דומיניסיני בדבר הפער שבין ההכנסות להוצאות העניים, ומסביר: "גם אם העניים מעלימים הכנסות, התופעה קיימת גם בעשירונים העליונים. אם נתחשב בשני אלה שיעור העוני היחסי יישאר ללא שינוי".

אם כן, ועדת אלאלוף ניצבת בפני אתגר לא פשוט. היא חייבת לבחון לעומק את הנתונים ולקבוע אם הסטטיסטיקה מעוותת את נתוני העוני.

המרשם של מנכ"ל מכבי

רן סער, מנכ"ל מכבי שירותי בריאות, דחה עם פרישתו מהמוסד את ההצעה להתמודד על תפקיד מנהל מחוז בקופה. "דחיתי את ההצעה אבל אשתי שכנעה אותי לבדוק בכל זאת", הוא אומר. "הצטרפתי למכבי ואני לא מצטער על כך. בשירותי במוסד הייתי כל הזמן על מזוודות". סער אומר את הדברים כדי שלא אחשוב לרגע שעל רקע מצב הקופות הוא מצטער על שלקח את הג'וב.

"אנחנו דואגים לשני מיליון הלקוחות שלנו משלב העריסה ועד לשלב האריזה", אומר לי סער בהומור. למרות זאת, הוא אינו מהסס לשגר דברי ביקורת קשים על המצב: "מערכת הבריאות נמצאת בתהליך שיטתי של שחיקה כלכלית. קיימת כאן תופעה של סחטנות שלטונית. בתקציב הנוכחי אנחנו לא מצליחים לספק את השירותים במסגרת סל הבריאות. אני לא קוסם ודורש ממשרד האוצר והבריאות להחליט במקומי איזה שירותים להמשיך לספק ואיזה להפסיק".

מרבית מיטות האשפוז בבתי החולים הממשלתיים | צילום: רויטרס

דבריו נאמרים על רקע הדיון הצפוי בשבוע הבא בוועדת העבודה והבריאות של הכנסת על מצבן של קופות החולים. תזכורת למצב קיבלנו בתחילת השבוע, כשמכבי עצרה תשלום של 220 מיליון שקל שאמורה הייתה להעביר ב־ 1 בדצמבר לבתי החולים הממשלתיים. קופות החולים מתפקדות כחפ"ק הקדמי של מערכת הבריאות. ואולם בעוד בתי החולים זוכים בעידוד משרד הבריאות להיות באור הזרקורים, קופות החולים נותרות הילד החורג של המשרד.

מעט נתונים: ההוצאה הלאומית לבריאות מסתכמת ב־ 65 מיליארד שקל, מתוכם 40 מיליארד שקל הוצאה ציבורית (30.5 מיליארד שקל סל הבריאות) ו־25 מיליארד שקל הוצאה פרטית (מתוכן 3.5 מיליארד שקל השתתפויות עצמיות). ישראל ניצבת באחד המקומות האחרונים בעולם מבחינת ההוצאה הציבורית לבריאות. חלק הארי בהוצאה (17.7 מיליארד שקל) מגיע ממסי הבריאות (לביטוח הלאומי), כך שבפועל האזרחים מממנים את המערכת.

תקציב סל הבריאות מועבר לקופות החולים לפי מספר המבוטחים בקופה, תוך שקלול גילם, מינם ומקום מגוריהם (מה שמכונה נוסחת הקפיטציה). תקציב הקופות מסתכם ב־ 36 מיליארד שקל. 43% ממנו מיועד לתשלום לבתי החולים (מכבי תשלם השנה 1.9 מיליארד שקל).

מדובר בסעיף ההוצאה הדומיננטי. כאן נמצא אחד משורשי הבעיה שהביא את קופות החולים עד הלום. בעוד ההוצאה ליום אשפוז תגדל ב־ 2013 ב־ 5.71% , מדד יוקר הבריאות, שלפיו נקבעים תקציב התמיכה, יעלה ב־ 3.5% בלבד. הפער בסעיף זה בלבד מסביר 330 מיליון שקל מהגירעונות ב־ 2013 . אם לא די בכך, המדינה שידכה את קופות החולים לבתי החולים בחתונה קתולית: הן מחויבות לשלם להם מדי שנה בשנה לפחות 93% מתקציב ההוצאה בשנה הקודמת. הכל היה טוב ויפה, לו בתי החולים היו בבעלות הקופות.

בפועל מרבית מיטות האשפוז נמצאות בבתי החולים הממשלתיים, כך שנוצר מצב של ניגוד
אינטרסים בלתי נסבל. תוספת של 350 מיליון שקל לגירעון מוסברת באי עדכון מדד יוקר הבריאות לשינויים הדמוגרפיים. בשורה התחתונה אמורות הקופות לסיים את 2013 בגירעון של 300 מיליון שקל. אם המצב לא ישתנה, יתפח הגירעון ב־ 2014 ל־ 3 מיליארד שקל (מתוכם 717 מיליון שקל במכבי, 1.94 מיליארד שקל בכללית והיתר בקופות האחרות).

בימים אלה אמורות לקבל הקופות במסגרת "הסכמי הייצוב" תשלום חד פעמי של 300 מיליון
שקל בגין השנים 2011 ־ 2013. בנוסף הוחלט באוצר להפוך את מדד יוקר הבריאות לידידותי יותר לקופות, למורת רוחו של משרד הבריאות. בתמורה התחייבו הקופות להסיר את העתירות שהגישו לבג"ץ, שביקר בצורה חריפה את התנהלות המדינה וקבע: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי מתרוקן אט אט מתוכנו נוכח השחיקה השיטתית בתקציבי קופות החולים. שרי הבריאות והאוצר פעלו בעצלתיים".

על רקע זה ניתן להבין את דברי סער: "שנתיים וחצי אני מנהל את הקופה. במקום לטפל בבריאות ובשיפור השירות, אני נלחם ללא הרף מול הפוליטיקאים כדי לסגור את הבור התקציבי". בתשובה לשאלתי על המשך ההתייעלות הוא מוסיף: "מכבי הייתה בעבר קופה פרטית ובשנים האחרונות התייעלה, מימשה נכסים ונותרה ללא שומנים. ככל שהזמן עובר אין מהיכן להתייעל. משרד הבריאות מוסיף כל הזמן מטלות, אך האוצר לא תמיד משלם ולא מפצה על השינויים הדמוגרפיים. אנחנו מרגישים ללא אבא ואמא. משרד הבריאות דואג קודם כל לבתי החולים שלו, והאוצר דואג להחזיק את הראש שלנו מעל המים ומתנה את העברת הכסף בכל מיני דרישות". 

אז מה המרשם שלך למניעת המשבר? "לעדכן את מדד יוקר הבריאות, לסגור את הגירעונות ולסכם כבר בתחילת 2014 את הסדר הייצוב לשנים 2014 ־ 2016 כדי לתכנן בצורה נורמלית את השנים הבאות. ללא שינוי המצב, מכבי והכללית ייקלעו לבעיה תזרימית".