|
ביום ראשון הערכתי בטורי ב"מעריב" כי המוסד לא היה זה שעמד מאחורי חיסולו בתוניסיה של מהנדס התעופה מחמד א־זוארי. כיום נראה כי טעיתי.
הערכתי התבססה על פרסומים בתקשורת התוניסאית על ההתנקשות. הפרטים שפורסמו היו כמובן חלקיים מאוד, ולא תאמו למיטב ידיעתי את דפוסי הפעולה של מבצעי התנקשות קודמים שיוחסו למוסד. אלה כללו התנקשות באמצעות פצצות במדעני גרעין באיראן, חיסולו ברעל של בכיר חמאס מחמוד מבחוח בדובאי ב־2010, וחיסולו במכונית תופת של עימאד מורנייה, "שר הביטחון" של חיזבאללה בדמשק ב־2008.
א־זוארי חוסל בירי מטווח קצר, ודווח כי המחסלים ריססו את מכוניתו. לפי הראיות שפורסמו במוצאי שבת, נראה היה שמדובר בפעולה פשוטה ולא מתוחכמת. עוד יותר מוזרה הייתה העובדה שהמוסד יצא לכאורה למבצע התנקשות נגד אדם שצריך היה להיחשב כמטרה לא ראויה, בוודאי ביחס לסיכון שכרוך בפעולה.
זירת החיסול. רכבו הירוי של א-זוארי | צילום: יוטיוב
פורסם כי א־זוארי היה קשור למיזם כלי הטיס הבלתי מאוישים של חמאס. על פי הערכות, המיזם נמצא בחיתוליו ולא מהווה איום רציני על ישראל. מה עוד שניתן להשיג באינטרנט מידע על בניית טיסנים ורחפנים, גם התקפיים. אך במהלך השבוע התברר כי א־זוארי ביקש גם לפתח צוללת לא מאוישת. וזה כבר סיפור אחר. בישראל מודאגים זה שנים מפני המאמצים של חיזבאללה ושל חמאס לפתח יכולות ימיות בכלל ותת־ימיות במיוחד, כמו צוללנים וצוללות. ההגנה מפניהם קשה, במיוחד כאשר מדובר בכלים תת־ימיים בלתי מאוישים שקשה לאתרם. פיתוח יכולות מסוג זה בהחלט יכול להיות סיבה לישראל לנסות לסכלו בשלב מוקדם, גם באמצעות פגיעה באנשי מפתח של המיזם.
תקדימי עבר שפורסמו בתקשורת מצביעים על כך שהמודיעין הישראלי תמיד היה מודאג לכאורה מאנשי מפתח הפועלים במיזמים טכנולוגיים מתקדמים אצל האויב. מהנדס הטילים הקנדי ד"ר ג'רלד בול חוסל בבריסל ב־1990 לאחר שפיתח עבור שליט עיראק סדאם חוסיין תותח־על, שיכול היה לשגר טילים לישראל. חיסולו מיוחס למוסד. כך גם ההתנקשות בחסן לקיס, בכיר בחיזבאללה, איש קשר לאיראן והאחראי על הרכש הטכנולוגי ועל פיתוח תחום הטילים של הארגון, בלבנון ב־2013.
במהלך השבוע חשפו שלטונות תוניסיה פרטים נוספים על ההתנקשות, שמהם עולה תמונה שונה מזו שהצטיירה בתחילה. מתברר שמדובר במבצע מתוכנן היטב, שבמרכזו הקמתה של חברת הפקות וסרטים על התפתחות התעופה במדינות ערב בכלל ובתוניסיה בפרט. רעיון שנועד לאפשר למחסלים להתקרב לא־זוארי. יזמי החברה, שנקראה "אקנבי", פרסמו מודעות דרושים באינטרנט וגייסו עובדים, כולל צעירה מהונגריה. נאמר לה כי הם מפיקים סרט עבור ערוץ טלוויזיה מלזי.
מעניין יהיה לדעת אם הצעירה ההונגרייה שגויסה הייתה "משוטה", כלומר לא ידעה שחברת ההפקה שעבורה עבדה באוסטריה הייתה סיפור כיסוי למבצע ההתנקשות. ממשרד החוץ ההונגרי נמסר ל"מעריב־סופהשבוע" כי לא ידוע להם על שום אזרחית הונגרייה שעצורה בתוניסיה. כך או כך, האזרחים התוניסאים שהפעילה לשכירת כלי הרכב היו ככל הנראה משוטים.
לא מעט ממבצעי המודיעין בעולם, וגם של המוסד, משולים להפקות סרטים או תיאטרון. לא במקרה, בספרו "המתופפת הקטנה" שעוסק במודיעין הישראלי ובמאבקו בטרור הפלסטיני, הגדיר הסופר ג'ון לה קארה את אחד המבצעים "התיאטרון של החיים".
פיתוח צוללת בלתי מאוישת זה כבר סיפור אחר | צילום: יוטיוב
בישראל יש שתיקה רועמת. לא מכחישים ולא מאשרים ולא מדברים על כך. עם זאת, שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר על המהנדס התוניסאי: "ברור שהוא לא היה מועמד לפרס נובל לשלום". ראיות אלה, בהסתמך על מה שמתפרסם בתוניסיה, מובילים למסקנה הפוכה מזו שהערכתי בתחילה, ונראה כי מדובר במבצע של המוסד.
אם אכן כך, הרי שזוהי פעולת ההתנקשות השנייה שמיוחסת לארגון בשנה האחרונה, מאז נכנס יוסי כהן לתפקידו כראש המוסד. הראשונה המיוחסת לארגון הייתה ההתנקשות במאי 2016 בדמשק של מוסטפה באדר א־דין, בן דודו וגיסו של מורניה, ובשנים האחרונות גם יורשו שעמד בראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה.
כהן עצמו, שיצק מים על ידיו של מאיר דגן, היה סגנו ופעל רבות לסיכול תוכנית הגרעין של איראן במבצעים שכללו, לפי פרסומים זרים, גם התנקשויות במדענים, והוא לא מסתיר את כוונתו להפוך את המוסד למבצעי ולרלוונטי עוד יותר.
הברחה באישור
מאחורי החשדות נגד חבר הכנסת באסל ע'טאס מהרשימה המשותפת כי הבריח מכשירי טלפונים ניידים, כרטיסי סים ואשגרים (הודעות מוצפנות) לאסירים ביטחוניים פלסטינים, מסתתר סיפור לא פחות חשוב על מודיעין וזכויות הפרט.
אין זו הפעם הראשונה שבה יחידת המודיעין של שירות בתי הסוהר (שב"ס) מסכלת הברחת מכשירי טלפון או אשגרים, לרוב לאסירים ביטחוניים אך גם לאסירים פליליים, יהודים וערבים. לאסירים הפליליים בבתי הכלא יש זכות להשתמש בטלפונים הציבוריים במגבלות רבות ולא בכל עת שיחפצו. אך הם יוצאים מנקודת הנחה ששב"ס מאזין לשיחותיהם ומעדיפים להשתמש במכשירי טלפון ניידים שאינם בפיקוח הרשויות. רוב המכשירים המוברחים הם קטנים וישנים, ולא סמארטפונים. נכון שקשה יותר להאזין לטלפונים החכמים, שההצפנה בהם טובה יותר, אך קשה יותר להבריח אותם והגישה שלהם לאינטרנט מגדילה את הסיכוי שייחשפו.
הנחתם של האסירים כי מאזינים להם שגויה. לשב"ס אין סמכויות חקירה ולכן אסור להם להאזין לשיחות האסירים. מי שרשאים לעשות זאת הם גופי החקירה המוסמכים על פי החוק, המשטרה ושב"כ, וגם זאת רק באישור של שופט. בקיצור, חוק האזנות הסתר חל על האסירים בישראל, פליליים או ביטחוניים, כמו על כל אזרח ישראלי אחר.
לא כך לגבי האסירים הפלסטינים. הם אינם אזרחי ישראל, וחוק האזנות הסתר לא חל עליהם. האסירים הביטחוניים משתמשים בטלפונים להעברת מסרים אישיים לבני משפחות וגם לחברי הארגונים שלהם, כדי שיבצעו פיגועי טרור או מבצעי חטיפה של ישראלים, בתקווה שיובילו לעסקות שחרורם מבתי הכלא.
עצור בחשד להברחת טלפונים, כרטיסי סים ומידע מוצפן לאסירים. ע'טאס |צילום: יח"צ
בישראל פועלות כמה חברות הייטק שמוכרות מערכות האזנה, ניטור ומעקב אחר שיחות מטלפונים ניידים. בין השאר עושות זאת סייברביט (חטיבה בחברת אלביט), אביליטי, סיטי סירקלס ו־NSO. חברות אלה ואחרות מוכרות את התוכנות והיכולות שלהן לשירותי ביטחון ומשטרות ברחבי העולם, וחלקן, ניתן להניח, גם לאלו של ישראל.
NSO הגיעה לכותרות באוגוסט האחרון, כשהתברר ששירות הביטחון של איחוד האמירויות, שרכש ממנה את המערכת, האזין למכשיר האייפון של אחמד מנסור, פעיל זכויות אדם ידוע במדינה. המעשה הוביל לחשיפה כי החברה הישראלית מצאה פרצת אבטחה במכשירי האייפון שמאפשרת חדירה, שאיבת מידע והאזנה. תוכנה כזו או דומות לה מאפשרות לשירותי הביון בעולם לחדור למכשירי טלפון של טרוריסטים ויעדים אחרים של מבצעי ריגול או חיסול. כמובן שניתן לעשות בתוכנות אלה גם שימוש נגד יריבים עסקיים ובעצם נגד כל אדם, תוך פגיעה בחופש הפרט, בצנעתו ובזכויותיו. בעקבות זאת הודיעה חברת אפל, יצרנית אייפון, כי פיתחה מערכת הגנה שתמנע פריצות דומות בעתיד. אשרי המאמין.
בשנים האחרונות הציעו כמה חברות ישראליות את תוכנת ההאזנה שלהן לשב"ס. עלות כל מערכת כזו מוערכת ב־5 מיליון שקל, אך השב"ס דחה את ההצעות בטענה כי אין לו תקציב לשם כך. אפשר להניח כי השב"ס נעזר בשב"כ כדי להאזין לאסירים המשוחחים בטלפונים המוברחים אליהם. אך אם לשב"ס היו מערכות האזנה משלו, שאותן היה מתקין בכל בתי הכלא שלו או בחלקם, אפשר שהיה יכול להפיק מודיעין איכותי שהיה מוביל לסיכול פיגועים.
אפשר לסבר את האוזן בתרחיש הבא. ח"כ ע'טאס או מבקרים אחרים של האסירים הביטחוניים מבריחים את מכשירי הטלפון. השב"ס לא ימהר לעצור אותם כדי לסכל את ההברחה, אלא יאפשר לאסירים לקבל את המכשירים ולעשות בהם שימוש בלי שידעו שמאזינים להם. הדבר מאפשר לשב"ס ולשב"כ לעקוב במשך זמן רב יותר אחר חשודים בהברחת טלפונים לאסירים הביטחוניים ולהשיג נגדם ראיות מפלילות עוד יותר.
דובר השב"ס אסף ליברטי אישר בתגובה כי לפני כשנה חברות תוכנה אכן פנו והציעו לשירות מערכות האזנה, ונדחו. לדבריו, הנימוק המרכזי לדחייה היה כי לפי החוק לשב"ס אין סמכויות חקירה ועל כן אינו מוסמך להאזין. לצורך חקירותיו השב"ס נעזר במשטרה ובשב"כ.
מענה הולם
בצה"ל ובמערכת הביטחון ניטש בתקופה האחרונה דיון נוקב אם להגדיל את מלאי טילי קרקע־קרקע (טק"ק) כמענה להתחמשות המואצת של חזבאללה. הוויכוח הוא בראש וראשונה מבצעי־אופרטיבי, אך גם כספי. הדיון מתקיים על רקע ניסיונו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, כחצי שנה לאחר שנכנס לתפקידו, להטביע את חותמו על תפיסת הביטחון של ישראל ועל התוכניות המבצעיות של צה"ל.
את הוויכוח ניתן לנסח בשלוש מילים: "טילים או פצצות". גורם ביטחוני בכיר אמר השבוע לעיתונאים כי על ישראל להיערך למערכה קשה מול חזבאללה. אף שאין סימנים שמעידים על כך שצפויה בקרוב מלחמה בצפון, החשש הוא שכאשר תפרוץ, ישראל תספוג אלפי טילים שיגרמו לנפגעים רבים בנפש ולנזק כבד לרכוש – יש הרי תוכניות לפינוי יישובים – דבר שיקשה מאוד על התפקוד של מערכות אזרחיות וצבאיות חיוניות. בשל כך סבור הגורם הביטחוני הבכיר כי על צה"ל לגוון את קשת האמצעים שעומדים לרשותו למטרות הרתעה וגם לענישה וגביית מחיר מהאויב.
טילים או פצצות? איזה מענה יאמץ צה"ל לאיומים רקטיים בעתיד? | צילום: Fotolia
כיום, הזרוע היעילה שעומדת לרשות צה"ל לשם כך היא חיל האוויר על מאגר הפצצות שלו. לדעת הגורם הביטחוני, זה לא מספיק. כדי שיהיה לצה"ל חופש פעולה במקרה של עימות, עליו להצטייד גם בטילים לטווח קצר ובינוני עד 200 קילומטרים.
הרעיון שמקדם הגורם הביטחוני הוא שצה"ל יצטייד במאות רקטות שיוכלו לשאת ראש חץ קרבי במשקל 200־250 ק"ג של חומר נפץ. שיגור רקטות כאלה לעבר ריכוזי אויב יכול להוות תגובה הולמת לירי הרקטות הצפוי מחיזבאללה, ולהשלים פערים במקרה שחיל האוויר יתקשה לתת מענה הולם.
כפי שחש על בשרו העורף הישראלי מאז מלחמת המפרץ ב־1991, מעבר לעוצמת האש לירי הרקטות יש גם אפקט פסיכולוגי מפחיד. ביום הראשון לאותה מלחמה, כשטילי סקאד עיראקיים פגעו בגוש דן ובחיפה, הוכה הציבור בהלם. לפי ספר שפורסם בארה"ב לפני כשני עשורים, בממשל האמריקאי היה חשש גדול שישראל תגיב בשיגור מטוסים לתקיפות נקמה מאסיביות בעיראק. מהלך שעלול לשבש את תוכניות המערכה של ארה"ב והקואליציה שבנתה. בכירים בממשלו של הנשיא ג'ורג בוש הציעו שכמוצא אחרון, תגיב ישראל באופן מידתי נוסח "עין תחת עין". לפי האמריקאים, עצתם הייתה צריכה להיות מתורגמת לרעיון שישראל תגיב בשיגור טילים לעבר עיראק.
על פי אותו ספר התברר אז כי טילי הקרקע־קרקע של ישראל, "יריחו", לא נכנסו עדיין לשימוש מבצעי. כך שלישראל לא הייתה בעצם יכולת להשתמש בטיליה נגד בגדד. האמריקאים גם לא הבינו שישראל לא ביקשה להגיב מתוך יצר נקמה. שיגור טיל לעבר שדה תעופה או אתר שיגור טילים במדבר היה חסר טעם – בזבוז של טיל יקר, שלא היה מבטיח פגיעה יעילה. בסופו של דבר, לא הגיבה ישראל אפילו בתגובה מינורית.
כאמור, הדעות בצה"ל על הרעיון להצטייד במאות או אף יותר רקטות חלוקות. יש מי שמצדדים ברעיון ויש מתנגדים. מספר המתנגדים והתומכים אינו ידוע, אך אפשר לשער שבזרוע היבשה, ובמיוחד בחיל התותחנים, אוהבים את הרעיון, ובחיל האוויר מתנגדים לו. אך גם אם הגורם הביטחוני הבכיר יתגבר על המתנגדים, נותרה סוגיית התקציב. מחירה של רקטה אחת לטווח 200 ק"מ הוא כ־ 3 מיליון שקל, והצטיידות במערך רקטות – תלוי בכמה – עשויה לעלות כמה מיליארדי שקלים. הוצאה כזו תהיה חייבת לבוא על חשבון מערכות נשק וחימוש אחרות, אלא אם כן האוצר יסכים להעניק תוספת מיוחדת לתקציב הביטחון, שנאמד ב־59 מיליארד שקל לשנה – לא כולל הסיוע הביטחוני שישראל מקבלת מארה"ב ושצפוי לגדול ב־2018 ל־15 מיליארד שקל.
לאתר מעריב
|
