קשה לחשוב על מישהו שמצליח להיות יותר קול מוונסן קאסל (Vincent Cassel). אולי יש מישהו כזה בעולם, אבל בפסטיבל קאן – מקום שגם כך עמוס בכוכבי קולנוע, במאים ואנשים שמתפרנסים מלהיראות חסרי מאמץ – קשה מאוד להתחרות בו.
קאסל הגיע להקרנת הבכורה של “Histoires Parallèles” (“סיפורים מקבילים”) של הבמאי האיראני־צרפתי אשגר פרהאדי (Asghar Farhadi), יחד עם בת זוגו הברזילאית ואם בנו, הדוגמנית נארה בפטיסטה (Narah Baptista). אבל גם בתוך כל הזוהר הזה, הסרט עצמו הצליח למשוך את תשומת הלב.
“Histoires Parallèles”, שמתרחש על רקע פיגועי הטרור בפריז בנובמבר 2015, מציג עולם שכבר איבד את תחושת היציבות שלו. זו לא עוד אזהרה מפני דיסטופיה עתידית – אלא אמירה שהדיסטופיה כבר כאן. וזו בדיוק התחושה שמרחפת השנה מעל פסטיבל קאן: עולם שמתפרק פוליטית, כלכלית ותרבותית, בעוד תעשיית הקולנוע ממשיכה להתלבש יפה, להצטלם ולרקוד.
רגע לפני שנכנס לאולם, קאסל הושיט יד לקתרין דנב (Catherine Deneuve), מהשמות הגדולים והאיקוניים בקולנוע הצרפתי, וליווה אותה למקומה. מחווה קטנה, כמעט מיושנת, שבקאן עדיין נראית טבעית לחלוטין.
שחור, מינימליזם וקצת פחות דרמה
אם יש טרנד אופנתי אחד שבולט השנה על השטיח האדום של קאן, הוא דווקא איפוק. דנב הגיעה בשמלה שחורה ארוכה ופשוטה, עם עקבים נמוכים ואיפור מינימלי – תזכורת לכך שלפעמים נוכחות חזקה לא צריכה להתאמץ. גם קייט בלנשט (Cate Blanchett), שהגיעה להקרנת “Paper Tiger” של ג’יימס גריי (James Gray), בחרה במראה מינימליסטי דומה והתרחקה מהנפחים והדרמות האופנתיות שאפיינו את הפסטיבל בשנים האחרונות.
אבל בלנשט, כרגיל, לא הסתפקה רק באופנה. במהלך שיחה בפסטיבל היא טענה בחריפות שתנועת #MeToo “חוסלה מהר מאוד” בהוליווד – אמירה שעוררה לא מעט שיחות במסדרונות הפסטיבל. במובן מסוים, זו בדיוק הרוח של קאן השנה: פחות פנטזיה נוצצת, יותר תחושה של עולם שמנסה להבין לאן הוא הולך.
אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל הוא “Paper Tiger”, דרמת הפשע החדשה של ג’יימס גריי, שמתרחשת בברוקלין של 1986 – בתקופה שבה המאפיה הרוסית החלה להשתלט על שכונות כמו ברייטון ביץ’, שזכתה אז לכינוי “אודסה הקטנה”. אדם דרייבר (Adam Driver) מגלם שוטר לשעבר שמסתבך בעולם הפשע בניסיון להרוויח כסף מהיר, בעוד מיילס טלר (Miles Teller) משחק את אחיו – איש משפחה יציב יותר שנמשך בהדרגה לעסקאות מסוכנות עם עבריינים סובייטים גולים.
הסרט מתרחש בחלקו באזור תעלת גוואנוס (Gowanus Canal), שבאותה תקופה נחשב לאחד האזורים המזוהמים והעזובים בניו יורק – מקום אידיאלי, מבחינת גריי, לסיפור על שחיתות, הישרדות וחלום אמריקאי שמתפורר מבפנים. סקרלט ג’והנסון (Scarlett Johansson), שמשחקת בסרט את אשתו של טלר, נעדרה מהבכורה בקאן – ככל הנראה מסיבות אישיות או מקצועיות – אבל הנוכחות שלה עדיין הורגשה היטב סביב הסרט.
למרות כל הדיבורים על משברים, מלחמות, פוליטיקה ותעשייה שמשתנה במהירות, קאן ממשיך לעשות את מה שהוא תמיד עשה הכי טוב: להפוך קולנוע, אופנה, אגו ואידיאולוגיה למופע אחד גדול. אולי זו בדיוק הסיבה שהפסטיבל הזה עדיין מרגיש רלוונטי. כי גם כשהעולם בחוץ נראה כאוטי מתמיד – בפנים, על השטיח האדום, כולם ממשיכים לשחק את התפקיד שלהם כאילו ההצגה חייבת להימשך.
