תעשיית האופנה העולמית כבר מזמן אינה רק עניין של עיצוב וטרנדים. לפי McKinsey ו-The Business of Fashion, מדובר באחת התעשיות הגדולות בעולם, עם הכנסות שנתיות של טריליוני דולרים. קבוצות כמו LVMH ו-Inditex, בעלת Zara, הפכו לאימפריות עסקיות: בשנת 2025 רשמה LVMH הכנסות של יותר מ-80 מיליארד אירו, בעוד Inditex סיימה את השנה עם הכנסות של למעלה מ-38 מיליארד אירו. מייסד LVMH, ברנאר ארנו, שהתחרה בשנים האחרונות עם אילון מאסק על תואר האיש העשיר בעולם בדירוג Forbes העולמי, נמנה גם כיום עם עשרת האנשים העשירים בעולם, עם הון המוערך בכ-171 מיליארד דולר. ובכל זאת, למרות שישראל הצליחה להצמיח ענקיות טכנולוגיה שנמכרו בעשרות מיליארדי דולרים והפכה למעצמת חדשנות עולמית, היא עדיין לא הצליחה להצמיח מותג אופנה מקומי שהפך לשחקן בינלאומי בקנה המידה של בתי האופנה הגדולים בעולם. האם מדובר בפער של כישרון, של השקעות, של אסטרטגיה – או בכלל של הדרך שבה ישראל מתייחסת לתעשיית האופנה?
השאלה הזו עמדה במוקד ועידת האופנה הראשונה של ישראל, שהתקיימה השבוע בהאנגר 11 בתל אביב. במשך יום שלם התכנסו בכירי תעשיית האופנה, ההשקעות, המשפט, השיווק והטכנולוגיה – בהם מנכ״ל McKinsey ישראל, יניב לושינסקי; ראש רשות הפטנטים לשעבר, אסא קלינג; ומייסדת שבוע האופנה של ניו יורק, פרן מאליס – כדי לדון בשאלה האם ישראל יכולה להפוך מ-״Startup Nation״ גם ל-״Fashion Nation״. הרי הצלחות ישראליות כבר קיימות: מעצבות ומעצבים כמו גליה להב, ברטה ואלון ליבנה בנו לעצמם מוניטין בינלאומי ומלבישים סלבריטאים ברחבי העולם. אולם למרות ההישגים הללו, אף מותג ישראלי עדיין לא צמח לחברת אופנה גלובלית בקנה המידה של ענקיות הענף.
הדיונים בוועידה התמקדו פחות בשאלת הכישרון ויותר בשאלה כיצד הופכים כישרון לתעשייה. מנכ״ל McKinsey ישראל, יניב לושינסקי, טען כי בניגוד לעולם הסטארטאפים, שבו קיים מסלול ברור להקמת חברה וגיוס הון, למעצבי אופנה בישראל אין ״פלייבוק״ דומה. אסא קלינג, לשעבר ראש רשות הפטנטים, הוסיף כי גם הכלים להגנה על קניין רוחני אינם מנוצלים במלואם בשל חוסר מודעות, בעוד שלי סתת הצביעה על מחסור בתמיכה ממוסדת שתאפשר למותגים מקומיים לצמוח.
גם בשאלת הפריצה לשווקים הבינלאומיים לא היתה הסכמה. מוטי רייף טען כי האנטישמיות הפכה לאחד האתגרים המרכזיים של מעצבים ישראלים בעולם, בעוד המעצבת קרן וולף סברה כי בסופו של דבר איכות המוצר היא שקובעת. ״אם המוצר מספיק טוב, העולם ירצה אותו״, אמרה. במקביל, עלה גם הפרדוקס של השוק המקומי: למרות שלפי נתוני שב״א הישראלים הוציאו ביוני כ-3 מיליארד שקל על הלבשה והנעלה – עלייה של כ-45% לעומת השנה שעברה – המשתתפים הצביעו על ריכוזיות גבוהה, פערי מחירים וחוסר תחרות כמכשולים המעכבים את התפתחות הענף.
מי שסיפקה פרספקטיבה בינלאומית לדיון היתה פרן מאליס, מייסדת שבוע האופנה של ניו יורק, שנחשבת לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתעשיית האופנה העולמית. מאליס, שליוותה לאורך הקריירה את צמיחתם של מעצבים כמו מייקל קורס, מארק ג׳ייקובס וג׳רמי סקוט, הגיעה לישראל לראשונה מאז שנות ה-80. עצם השתתפותה בוועידה סימלה את השאיפה של מארגני האירוע לחבר את התעשייה המקומית למוקדי ההשפעה הבינלאומיים.
מאחורי היוזמה לריכוז כל הדיון הזה תחת קורת גג אחת עומדות עו״ד רחלי זילברפרב שרייבר ורומי הרוש, מייסדות הוועידה. מתוך היכרותן עם תעשיית האופנה מזוויות שונות – משפטית, עסקית ותקשורתית – השתיים זיהו את אותו פער: בישראל לא חסרים כישרון ויצירתיות, אלא פלטפורמה שמחברת בין מעצבים, משקיעים, אנשי שיווק והתעשייה כולה. הוועידה, לדבריהן, נולדה מתוך הרצון להתחיל לבנות אקוסיסטם שיאפשר לאופנה המקומית להתפתח כענף עסקי שלם, ולא כאוסף של מותגים הפועלים כל אחד בנפרד.
האם יכול לצמוח בישראל מותג אופנה גלובלי? התשובה עוד לא ברור, אך על דבר אחד מסכימים כולם: האתגר של התעשייה אינו במחסור בכישרון – אלא בחוסר היכולת להפוך אותו למערכת שלמה. ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לבנות חברות, לגייס הון ולהוביל חדשנות בקנה מידה עולמי. כעת נותר לראות האם את אותו מודל ניתן יהיה ליישם גם בתעשייה אחרת – כזו שמוכרת פחות קוד, ויותר יצירתיות.
