בעלי שעוני שלמן, האחים דניאל ויעקב שלמן | צילום: הדס אדלר
בעלי שעוני שלמן - האחים דניאל ויעקב שלמן | צילום: הדס אדלר

המקצועות שנעלמים מהעולם: השענים שיודעים לכוון את הזמן לאחור

שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

את יעקב ברון, בן 86, מומחה לתיקון שעונים עתיקים, פגשתי במחסן נסתר שממוקם בבניין בהוד השרון. הסיפור של יעקב מתחיל עם המעבר לעיר וההסבה של המחסן שבדירה לבית מלאכה לתיקון שעוני אורלוגין, המוכרים יותר בתור שעוני מטוטלת.

בשל המיקום הנסתר, תהיתי איך אנשים שמעו מלכתחילה על בית המלאכה של יעקב, הנסתר למדי מהעוברים ושבים. יעקב, איש חביב בעל עיניים טובות, הסביר: “שנים ארוכות בהן עבדתי כעצמאי וכשכיר, בשנות ה-70 לחיי רציתי לעשות משהו בשביל הנפש שלי, אבל גם משהו שיהיה לי קרוב ונוח. בגילי אני לא צריך הרבה, ועיקר העבודה שמגיעה אלי לפה היא על ידי לקוחות שמעבירים את השמועה מפה לאוזן”.

סיבוב קצר בבית המלאכה הקטן מגלה עולם קסום המורכב מחלקי שעונים, גלגלי שיניים, משקולות, קפיצים, מחוגים וגם שעוני מטוטלת ושעוני קוקייה שמחכים ללקוחות שיבואו לקחת אותם. התחושה הכללית במקום היא תחושה של חזרה אחורנית בזמן.

“השימוש בשעוני מטוטלת היה מקובל עד שנות ה־40 של המאה ה־20. בזמנים האלו, שעון כזה היה אז המכשיר המדויק ביותר ולכן הוא זכה לשימוש נרחב” מסביר יעקב.

יעקב ברון | צילום: הדס אדלר
השען הוותיק יעקב ברון בבית המלאכה שלו | צילום: הדס אדלר

עסק משפחתי

יעקב עלה ארצה עם הוריו לירושלים מטרנסילבניה בשנת 1935, כשהוא בן 8 חודשים בלבד. חמש שנים לאחר שהגיעה לישראל, פתחה המשפחה חנות עתיקות בעיר בשם ברון את ברין. כל החיים של יעקב ומשפחתו סבבו סביב החנות הזו. אליעזר ברון, אביו של יעקב, שהיה בעל ידע מקדים בתיקון שעונים, הציב שולחן בפינת החנות שעליו תיקן את המכשירים ובנוסף תיפקד כקניין העתיקות והתכשיטים בחנות.

במהלך השנים קרו בחנות לא מעט אירועים מעניינים: יום אחד הגיע לחנות אדם מרשים שדיבר באנגלית והיה לבוש בהידור. הוא הסתובב ונעצר ליד שעון אורלוגין יפה, התפעל ממנו, שאל על מחירו וניסה להתמקח. אליעזר, שזיהה שמץ מבטא הירדני של האיש, אמר לו שייתן לו הנחה אם הוא רציני לגבי רכישת השעון. האיש הזר ענה שיחשוב על כך והלך לדרכו.

כעבור מספר ימים הגיע לחנות אדם נוסף בעל מבטא דומה. גם הפעם הזר הסתובב בחנות, תוך שהוא בודק חפצים שונים, עד שלבסוף הגיע לאותו השעון. אליעזר, שקלט מיד את הקשר בין השניים, נקב במחיר גבוה יותר מהמחיר ההתחלתי שציין. לבסוף הגיעה משלחת לחנות אשר עמדה על המקח והם הגיעו לעמק השווה והשעון נמכר. החפץ הייחודי, כך התברר, היה מיועד לארמונו של המלך עבדאללה.

השען יעקב ברון. התאהב בתחום | צילום: הדס אדלר

ההתאהבות בתחום

כאשר יעקב הגיע לבגרות, הוא קיבל מהוריו אופניים כמתנה והחל לעזור למשפחתו עם שליחויות ללקוחות החנות. כשהיה בן 16 וחצי, החליט ללכת בעקבות אביו ונרשם למחזור הראשון של בית הספר  אורט לשענות, שם התאהב סופית בתחום.

בשנת 1952, יעקב התגייס לצבא, לאחר שהשלים את לימודיו כשען. בשל היכולות הטכניות שלו הוא מתקבל למעבדה לתיקון מכשירים, המתמקדת בעיקר בתיקון השעונים שבתא הטייס. כישוריו כשען ואיש טכני עזרו לו, וכשסיים את שירות החובה שלו הוא המשיך לעבוד שם במשך שנתיים וחצי נוספות כאזרח עובד צה”ל.

באותם הימים, סיפר יעקב, צה”ל רכש מספר מטוסים ממגרש גרוטאות של מטוסי קרב באיטליה, שיוצרו בתקופת מלחמת העולם השנייה. בארץ פעלו אז לחידוש המטוסים, ויעקב הצטרף למלאכה. בשלב מסוים, התבקש יעקב להקים ולהוביל מחלקה חדשה האחראית למכשירי הנשימה והחמצן המיועדים לטייסים, שם ניהל צוות של כתריסר אנשים.

לסיום השירות המשמעותי היו טונים צורמים, כאשר הוא פוטר באופן פתאומי ובלתי צפוי: “זה הרגיש כמו סטירת לחי” הוא מספר על עוגמת הנפש, שהתבררה לאחר מכן כטעות. למרות הבלבול, בליבו של יעקב גמלה ההחלטה לעזוב את התפקיד, למרות התנגדות מצד הוריו.  

בסיום תקופת העסקתו חבר לבעל מוסך אופנועים, ובין השנים 1957 – 1969 הוא מפעיל מוסך אופנועים משלו, כשההתמחות שלו הייתה טיפול בקטנועי וספה. בשנים האלו הייתה עבודה בתחום בשפע, אך לקראת תחילת שנות ה-70 חלה מגמת ירידה חדה בפופולריות של הקטנועים לצד נהירה מסיבית לרכישת רכבים פרטיים, כך שהיקף העבודה הצטמצם משמעותית ויעקב החליט לעשות הסבה מקצועית ולהתמקצע בגיר אוטומטי, נושא שהיה בזמנו בחיתוליו בישראל.

“מישהו סיפר לי שנפתח קורס בנושא גיר אוטומטי במשרד העבודה, ומיד קפצתי על הרעיון”, נזכר יעקב. בהמשך, קיבל מלגת לימודים לגרמניה והתמחה בחברת מרסדס במשך שלושה חודשים. כששב ארצה, גילה שהוא היחיד בארץ שמכיר את מבנה הגיר של רכבי מרסדס, אז נפתח בפניו שוק שלם של מכוניות ומוניות. במהרה הוכר יעקב ברון כשם נרדף למומחה בתחום. הוא מצהיר שהידע הרב בשענות עזר לו למצב את מעמדו ושיפר את יכולותיו.

יעקב ברון | צילום: הדס אדלר
יעקב ברון במהלך תיקון שעון | צילום: הדס אדלר

אהבה שניצחה את הזמן

ואכן, המשיכה החזקה לתחום השענות תמיד נשארה ושרדה את כל גלגוליו המקצועיים של ברון. כך למשל במשך כל שנות העבודה במוסך, החזיק יעקב בשולחן שהוריש לו אביו, כשעליו עדיין מונחים הכלים הדרושים לשען. בסופו של דבר, מסביר יעקב, “גירים ושעונים מורכבים כמעט אותו הדבר, רק הגודל של החלקים שונה”.  

בגיל 72 התחיל להרגיש מיצוי מקצועי. יום אחד הוא החליט לצאת מהמוסך ולהסתובב בדרום תל אביב ולסקור את חנויות השענים באזור. אחרי סיור קצר, יעקב מרגיש כי נחשף לתמונת המצב העדכנית ומקבל החלטה לא פשוטה: לעזוב את המוסך ולהגשים את החלום הישן. הוא מעביר את הפיקוד על העסק לבנו ומתחיל בתהליך ההסבה המקצועית, לאט ובהדרגה.

כך התגלגל יעקב לפתיחת עסק שענות קטן בביתו. עם הזמן השמועה עשתה לה כנפיים. גם כיום, כשהוא כבר בן 86, הוא מרגיש כי מצא את ייעודו האמתי בחיים. הוא מבלה בשעניה יום יום ובמשך שעות ארוכות, אותן הוא מבלה בתיקון המכשירים אבל גם במפגשים מעניינים עם אנשים והאזנה לסיפורים המרתקים שעומדים מאחורי השעונים העתיקים שהם מביאים לתיקון.

“נולדנו שענים” – השעניה הוותיקה ‘שלמן שעונים’

הביקור בחנות התל אביבית הוותיקה של האחים שלמן היה אמור להימשך דקות קצרות בלבד, אך יעקב שלמן, שהפליג במהרה לעומקם של סיפורים נוסטלגיים על הלקוחות הצבעוניים שפקדו את העסק לאורך השנים, השאיר אותי זמן רב משתכננתי, סקרנית לשמוע את כל חלקי הסיפור.

זה שנים ארוכות שמתייצבים מאחורי הדלפק בשעניה הקטנה יעקב שלמן בן ה-87 ואחיו הצעיר דניאל בן ה-76, ומקבלים בחיוך את הלקוחות שמגיעים אל פינת העבודה הזעירה שלהם. את החנות המקורית ייסד אביהם משה שלמן בשנת 1921 ביפו, אך בשנת 1929 בשל הפרעות ביפו, העביר את החנות לאזור מרכזי יותר של העיר הצעירה תל אביב.

הוריהם של יעקב ודניאל מכרו ותיקנו שעונים לאליטה התל אביבית של אותן השנים, כשבין לקוחותיהם הקבועים היה ניתן למצוא גם את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. “הוא עדיין חייב לנו כסף”, התבדח יעקב, והוסיף שגם לפולה בן גוריון ולצייר הידוע ראובן רובין נותר אצלם חוב כספי. “ראובן רצה לרכוש שעון לאשתו וביקש לשלם תמורתו עם ציור. אבי משה הגיב בביטול ואמר ‘מה אני צריך ציור, תשלם שיהיה לך כסף'”. בשונה מביאליק, מדגיש יעקב, ראובן דווקא חזר ושילם. “פעם סמכו אחד על השני, תל אביב הייתה קטנה ואנשים נהגו לרשום ולשלם כשהיה”, הוסיף.

במהלך הביקור פנתה אלי אחת הלקוחות במקום: “אני לקוחה פה שנים ותמיד אשאר. הם השענים הכי טובים שיש והמחירים נגישים. אני מגיעה מרחוק אבל זה שווה את זה כי היושרה כאן היא מעל לכל”.

יום עבודה בשלמן שעונים | צילום: הדס אדלר
יום עבודה בשלמן שעונים | צילום: הדס אדלר

מסע בזמן

עיצוב החנות לא השתנה מהיום בו נפתחה, והיא נשארה כעדות מוחשית לימים בהם ערכים כמו שכנות טובה וחשיבותה של עבודת יד היו מוערכים יותר. “אנחנו יודעים שאנחנו הדור האחרון של החנות הזו. היא  בדמי מפתח, וכבר עברה פעם אחת מאבא אלינו. אי אפשר להעביר אותה פעם נוספת וגם אין בשביל מה, היום לא מתקנים שעונים אלא פשוט זורקים. גם הילדים לא רוצים להיות שענים והם צודקים, היום זה כבר לא מקצוע”, מסכם יעקב כשבקולו עצב מסוים.

ובכל זאת, למרות שהם עוסקים במקצוע שכמעט ונעלם כליל, יעקב מציין שהוא ואחיו עדיין נהנים מהעשייה: “הייתי יכול לצאת לפנסיה, אבל אני לא רוצה. אני אוהב את האנשים. אחי מתקן את השעונים אבל לי כבר קשה ואני לא בקו הבריאות. אני עדיין מגיע כדי לראות אנשים ולפקח שלא יגנבו”.

דניאל ויעקב שלמן | צילום: הדס אדלר
דניאל ויעקב שלמן | צילום: הדס אדלר

הכותבת מיטל כץ בעלת מיזם הסיורים החברתי “בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם” – תיעוד בצילומים. צילום המיזם: Hadas Elder.

עבודות הסיקור והיח”צ ניתנים לאומנים ובעלי מלאכה חינם, ומתאפשרים אודות לכרטיסים שנרכשים לסיורי המיזם. הסבר והזמנת סיורים.

שיתוף
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הרשמה לניוזלטר

כתבות נוספות