Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

המקצועות שנעלמים מן העולם: הסנדלר שנולד למקצוע

ארקדי בן גייב הגיע לעיסוקו כסנדלר לאחר 18 שנה של עבודה בבית דפוס והסתגלות לחיים בישראל. כך הוא משמר את המקצוע העתיק בסנדלריה קטנה בהוד השרון
מיטל כץ

את השבוע אני פותחת עם הסיפור של ארקדי בן גייב, בעל עסק לסנדלרות בהוד השרון, העיר בה אני מתגוררת.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה בה תיקנתי נעליים אצל סנדלר, אבל היו לי בארון נעלי עור טובות שחבל היה לי לזרוק. החלטתי למסור לארקדי 3 זוגות לתיקון, והמשכתי לדרכי. כאשר חזרתי לאסוף את הנעליים, ראיתי שארקדי פנוי והחלה בנינו שיחה קולחת. אני לא יכולה להתעלם מהמקצוע שלו, שהולך ונעלם, ואני מתעניינת בסיפור שלו.

ארקדי (53), דור שלישי לסנדלרים שבני משפחתו עסקו במלאכה עוד בקירגיסטן, למד את המקצוע מאביו וסבו עוד כשהיה ילד, בעיקר כשהיה מביא לאביו את ארוחת הצהריים החמה שהכינה עבורו אימו. הוא גילה סקרנות במלאכתו של אביו והיה נשאר לצפות בו עובד. כשיצא אביו לסידורים היה זה ארקדי שמחליף אותו. עם הזמן, התרגול והרבה מכות פטיש כואבות על אצבעותיו – למד ארקדי את המלאכה.

מנס ציונה להוד השרון

בסמוך לגיוסו לצבא נפטר סבו והוריש לו את בית המלאכה. הוא ממתין עד סיום שירותו הצבאי ואז לוקח על עצמו את המקצוע במלואו. ב-1994 ארקדי, אשתו ובנם עולים לישראל ומתמקמים בתל אביב אצל אחותו שהגיעה לארץ לפניו. כחודש לאחר מכן עולים יתר בני המשפחה מקירגיסטן לישראל.

ארקדי בסנדלריה בהוד השרון. צילום: הדס אלדר
ארקדי בסנדלריה בהוד השרון. צילום: הדס אלדר

“בהתחלה” מספר ארקדי, “לא היתה ידענו את השפה ולכן היה מאוד קשה למצוא עבודה ולהתפרנס”. למזלם היתה עבודה בבית דפוס מקומי ולכן ארקדי אחיו וגיסו החלו לעבוד בבית בו. ארקדי נשאר שם כ-18 שנה, עד שבית הדפוס הוותיק נסגר.

אחרי תקופה בה התגוררו בתל אביב, עובר ארקדי עם משפחתו לרמלה ופותח ביחד עם בן דודו סנדלריה בנס ציונה. שם הוא עובד כשנה. כעבור אותה השנה ארקדי מקבל שיחת טלפון מבן דוד אחר שברשותו סנדלריה בהוד השרון ומבקש את עזרתו מכיוון שהוא לא עמד בעומס העבודה. ארקדי מחליט להרתם לעזרת בן דודו עד שבשנת 2015 הוא מחליף אותו בסנדלריה בהוד השרון באופן קבוע.

כלי עבודה מקירגיסטן

ארקדי מחזיק בסנדלריה מכונות ומכשירים רבים. ממש לא מה שהייתי מדמיינת מסנדלריה קטנה. ניכר כי יש לו ידע רב ואהבה ענקית למקצוע. ארקדי מסביר לי על התהליך הארוך שעוברת הנעל מרגע שהיא מתקבלת אצלו: “תראי”, הוא אומר ומצביע לעבר חלק מהכלים שברשותו, “אלו כלי עבודה שהוריש לי אבי, ישראל בן גייב אותם הביא איתו מקירגיסטן”.

“מפעם לפעם מגיעים אלי לקוחות עם תיק או נעל סנטימנטליים במיוחד”, מספר ארקדי, ולעיתים העבודה כל כך מורכבת שהוא לא יודע אם יצליח לתקן, כשזה מצליח הוא חש סיפוק רב. “הכי כיף להעלות חיוך על פניהן המופתעות של הלקוחות שלא ציפו לתיקון כזה”.

כלי עבודה ומכשירים שהביא אביו של ארקדי כשעלה לארץ מקירגיסטן. צילום: הדס אלדר
כלי עבודה ומכשירים שהביא אביו של ארקדי כשעלה לארץ מקירגיסטן. צילום: הדס אלדר

אני אוספת את הנעליים שהבאתי לתיקון והן נראות כחדשות. איזה כיף, אני חושבת לעצמי, שאוכל להנות מהנעליים עוד זמן מה, וכמה חבל אילו הייתי נפטרת מהן. לסיכום, אני שואלת את ארקדי איך משפיע היבוא הזול על המקצוע שלו וארקדי משיב: “למזלי יש בהוד השרון מודעות אז יש לי עבודה, אבל בהחלט יש ירידה בשנים האחרונות וגם הקורונה לא ממש הועילה”.

אז אם יש לכם נעליים שחבל לזרוק, אני ממליצה לכם ללכת לארקדי המקסים שיושב בכיכר מגדיאל ברחוב הידידות 9, הוד השרון, ומחכה בחיוך ללקוחות. לפרטים נוספים: 09-7415550.


הכותבת מיטל כץ בעלת מיזם הסיורים החברתי “בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם” – תיעוד בצילומים. צילום המיזם: Hadas Elder.

עבודות הסיקור והיח”צ ניתנים לבעלי מלאכה ולאומנים יחודיים חינם, ומתאפשרים אודות לכרטיסים שאתם רוכשים לסיורי המיזם – להסבר והזמנת סיורים – לאתר המיזם