מערך סוללות הנ"מ הסוריות שנפרס באופן מאיים כלפי ישראל לא הפתיע איש בירושלים. במשך שנים ראו שם כיצד סוריה מקבלת מערכות נ"מ מתקדמות ממוסקבה ופורסת אותן ללא הפרעה. בחיל האוויר הכינו תוכנית תקיפה נגד המערך הסורי – וחיכו לפקודה. כשזו ניתנה בסופו של דבר, המריאו עשרות כלי טיס בתזמון מושלם, ביצעו תמרון מעל הים התיכון ופנו מזרחה לגיחת הפצצה. לסורים לא היה שום סיכוי. בתוך פחות משעתיים הושמדו 19 סוללות נ"מ סוריות.
זה סיפורו של מבצע ערצב 19, שאליו יצא חיל האוויר בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982. רבים מהפרטים הנוגעים למבצע עדיין אסורים לפרסום. ממה שמותר לפרסם, חיל האוויר עשה שימוש ראשון במבצע באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, שחלקם הגיעו מארה"ב וחלקם היו פיתוח עצמי. אלו לא הותירו לסורים סיכוי: אחרי המטח הראשון הזניקו הסורים עשרות מטוסי קרב לאוויר במטרה לפגוע במטוסים הישראליים. כך התפתח מעל שמי לבנון קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון, שכלל בין 150 ל־300 כלי טיס באוויר, תלוי את מי שואלים. בתום שלושה ימים של קרבות וכמעט מאה מטוסים סוריים שנפלו מול אפס מטוסים ישראליים המערכה על השמיים הוכרעה.
מטוסי חייל האוויר. ללא מתחרים | צילום: ארכיון חייל האוויר צילום כרמל הורוביץ
מעבר להישג האופרטיבי המזהיר, המוזכר בחיל בנשימה אחת עם מבצע מוקד בתחילת מלחמת ששת הימים, מבצע אנטבה והפצצת הכור בעיראק, הדגימה ישראל ועמה המערב כולו את הפער הדרמטי שנפער בין היכולת הטכנולוגית המערבית לזו הסובייטית. השילוב של מערכות שליטה ובקרה מתוחכמות עם חימוש מונחה מדויק וירי מטווחים גדולים מאלה שהטכנולוגיה הסובייטית היתה מסוגלת לזהות לא הותיר לצד השני סיכוי.
ההישג המבצעי, היכולות החדשות שפותחו והעליונות האווירית יצרו, באופן טבעי, רף גבוה של ציפיות להצלחות דומות בעתיד. העליונות האווירית, מרגע שהושגה, נראית כיום מובנת מאליה. עד כדי כך שאובדן העליונות האווירית תיחשב מכה קשה ברמה האסטרטגית והתודעתית. די היה להתבונן בדיווחי החדשות הראשונים על הפלת מטוס ה־F16 הישראלי בבוקר שבת בחודש פברואר האחרון, שהציגו תדהמה בצד הישראלי ומנגד חלוקת ממתקים בדמשק, כדי לעמוד על ההשלכות האפשריות של אירועים כאלו בעת לחימה בהיקף מלא.
צבא חכם, ציפיות גדולות
גורמים שונים יכולים להשפיע על רף הציפיות ולהעלות או להוריד אותו: בראש ובראשונה אלו ההצלחות – כך לדוגמה, תצוגת התכלית של הצבא האמריקאי במלחמת המפרץ יצרה ציפייה שכך ייראו המלחמות בעתיד – מהירות, מדויקות, קטלניות, עם הכרעה ברורה תוך סיכון קטן לצד העדיף טכנולוגית. בפועל, ההצלחה המדהימה לימדה את הצד שמנגד שלא לנסות שוב את מה שהעיראקים ניסו ולחפש דרכים עקיפות ללחימה. מאז ועד היום עוסקים גורמים כאלו בהסתתרות ובשיפור יכולת הלחימה מאחורי מחסות. כך קרה שעל אף זינוק בשימוש בחימוש מונחה מדויק צנחה יעילותו.
גם ליכולות הפוטנציאליות השפעה על רף הציפיות: השימוש בחימוש "חכם", שמאפשר לצה"ל להכניס פצצה דרך חלון ממרחק עשרות קילומטרים, גורר ביקורת רבה על כל פספוס של חימוש כזה וגרימת נזק אגבי; ובכלל, היכולת לנהל אש מדויקת מרחוק יצרה ציפייה בציבור ובקרב רמטכ"לים לשעבר, כי ניתן להכריע מלחמות מרחוק מבלי לסכן חיילים. כתוצאה מכך, ביקורת ציבורית נשמעת נוכח כל אירוע עם נפגעים בקרבות קרקע, ומתקבע חשש בקרב מקבלי ההחלטות לאשר פעולות קרקעיות. כל זאת על אף שברור כבר כי היכולת לטפל באיומים מהאוויר ומרחוק מוגבלת הרבה יותר מהדרוש. באופן דומה, ההצלחה של כיפת ברזל וצמצום הנזק מנשק תלול־מסלול יצרה ציפייה לנטרול איום מסוג זה, אלא שיכולת זו עשויה להיחשף במגבלותיה נוכח אתגר משמעותי יותר, דוגמת ירי של מאות טילים כבדים ומדויקים מלבנון.
אפילו השגת יכולות חדשות שטרם נוסו מעוררת ציפיות: במבצע צוק איתן, לדוגמה, נשמעה ביקורת רבה על שליחת חיילים לרצועה באמצעות נגמ"שים שאינם הממוגנים ביותר. אף שההצטיידות באלו כבר החלה זמן קצר קודם לכן, הם לא נכנסו לשימוש נרחב בצבא.
לבסוף, לא רק יכולות חדשות מייצרות ציפיות, אלא אפילו עצם היכולת להשיגן. במשך שנים צה"ל מתמקד בהשגת יתרון טכנולוגי על אויביו. נדמה כי עבור כל בעיה שעולה, בצה"ל מחפשים תחילה פתרון טכנולוגי. ואם זה לא נמצא או נכשל – מחפשים פתרון טכנולוגי אחר.
השמדת הכור הסורי. עוד פעולה שנצרבה כהצלחה מדהימה של ישראל | צילום: דובר צה"ל
"פולחן הטכנולוגיה" הפך דומיננטי עד כדי כך, שבמקרים שבהם לא נמצא פתרון טכנולוגי – הצבא לא מחפש פתרון כלל. כך לדוגמה, בדו"ח מבקר המדינה לבדיקת מבצע צוק איתן מתואר איך בניסיון לפתח מענה טכנולוגי לאיום המנהרות, הוזנחו הצטיידות באמצעי לחימה ופיתוח שיטות התמודדות אחרות שיכלו לשפר את הטיפול במנהרות. במילים אחרות – הצלחות העבר בפיתוח מענה טכנולוגי לכל בעיה יצרו ציפייה לפיתוח מענה מוצלח גם לבעיות עתידיות.
סוף הרומן: שלב ההתפכחות
התמודדות עם ציפיות נראית לעיתים כמשימה בלתי אפשרית, במיוחד כשמדובר בציפיות שאינן ריאליות. כשמצפים לשמירה על יכולת, כגון עליונות אווירית או יירוט רקטות, מספיקה החמצה אחת מאלפי שיגורים במלחמה כדי לספוג מכה תדמיתית קשה. במבצע עמוד ענן נורו כ־1,500 רקטות אל עבר שטח ישראל. למעלה מ־400 יורטו ורוב האחרות נפלו בשטחים פתוחים. רקטה אחת פגעה בבית בראשון לציון. רק רקטה אחת מתוך 1,500, אך זו סיפקה לארגון משהו להתגאות בו ולשווקו לתומכיו לקראת הסיבוב הבא. צבא שיוצא למלחמה ולא עומד בציפיות יתקשה לשווק את פעילותו כהצלחה. עם זאת, היכולת לתאם ציפיות באופן יזום, ביחד עם הציבור ומקבלי ההחלטות, מוגבלת. למעשה, הדרך היעילה ביותר להוריד את רף הציפיות היא פשוט לא להצליח – כישלון בתחום מסוים מוריד את הציפיות לפעם הבאה.
שינויים כאלו מתרחשים באופן טבעי: בשנים 1996־1987, באינתיפאדה הראשונה ובמבצעי האש בלבנון, השאיפה היתה להגיע להכרעה מוחלטת; בתחילת שנות האלפיים, באינתיפאדה השנייה, הקושי להכריע צבאית את המערכה עד מבצע חומת מגן הסית את השיח למלחמות תודעה. המטרה היתה "צריבת התודעה" של הפלסטינים – לשכנע אותם שבכוח זה לא ילך. הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" נתנה ביטוי לתסכול הגובר מהתארכותם של עימותים כאלו. מאז מלחמת לבנון השנייה וההתפכחות שבעקבותיה מסתפקים בישראל ב"כיסוח הדשא" – פגיעה צבאית בכושר הלחימה של הצד השני במידה שתעכב, אך לא תמנע, את התחמשותו מחדש.
גם דיווחי החדשות על הפלת ה־F16 שיקפו תהליך של התפכחות מסוימת – בשעות הראשונות נשמעו בקרב הכתבים בעיקר תדהמה וזעזוע, אך אלה פינו את מקומם להסברים רציונליים, שלפיהם פגיעה במטוס אחד מתוך מאות מטוסים שהשתתפו בעשרות תקיפות בשנים האחרונות היא עדיין בגדר מחיר סביר, וכי התקיפה עצמה היתה הצלחה גדולה. בימים שלאחר מכן הגיעו הדלפות מתחקיר חיל האוויר, שביקשו להפריך את הטענה כי מדובר בשינוי אסטרטגי בזירה וקבעו כי מדובר בטעות מבצעית שלא אמורה לחזור על עצמה.
מלחמות התודעה
בעידן שבו לתודעה יש השפעה מכרעת על תפיסת תוצאות המלחמה, יש חשיבות גדולה מאי פעם ליכולת להגדיר את רף הציפיות ולעמוד בו. דוגמה מובהקת מהשנים האחרונות היא ההבדל בתגובה הציבורית לגבי תוצאות מלחמת לבנון השנייה, לעומת מבצע עופרת יצוקה.
ב־17 ביולי 2006 נאם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט את נאום המטרות המפורסם, שבו קבע כי ישראל לא תחדל מפעולותיה עד שיוחזרו החיילים שנחטפו, תופסק האש, צבא לבנון ייפרס בדרום לבנון, וחיזבאללה יוצא מהאזור. כל המטרות הללו לא היו בנות להשגה, להערכת רוב הדרגים המקצועיים. בנאומו נתן אולמרט הנרגש ביטוי למשאלת ליבו, אך בעשותו כן קבע רף ציפיות שלא היה ניתן לעמוד בו. וכגודל הציפיות כך היתה גדולה האכזבה, וזו כמעט עלתה לו במשרתו.
שנתיים וחצי חלפו, ובדצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. אולמרט, בשלהי כהונתו כראש ממשלה, נזהר הפעם מהצבת רף גבוה מדי של ציפיות. "הפעולה בעזה נועדה לשפר את רמת הביטחון של תושבי דרום הארץ", הכריז ביום פתיחת המבצע במסיבת עיתונאים מאופקת, שלא לומר מנומנמת, שלא הזכירה במאומה את הנאום הנרגש מ־2006. אמנם בשטח צה"ל נראה הרבה יותר טוב, אך שוב לא הצליח להכריע את ארגון הטרור שניצב מולו. התגובה הציבורית, לעומת זאת, היתה שונה בתכלית, והתמיכה במבצע ובהנהגה נותרה גבוהה לאורך ימי המבצע ואחריו.
לא לחינם כינה שר הביטחון עמיר פרץ את מלחמת לבנון השנייה "מלחמת ההתפכחות". תוצאות אותה מלחמה הביאו להשלמה עם המצב החדש בקרב חלקים נרחבים בצבא ובציבור – לא ניתן עוד להכניע ארגון טרור בעימות ישיר וקצר ולא ניתן לבטל לחלוטין את איום הרקטות. רף הציפיות ירד והשפיע על תפיסת תוצאות המבצעים שהגיעו אחרי המלחמה ההיא.
איך מתאמים ציפיות?
בכנס הבינלאומי השנתי ה־11, שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחילת פברואר, השתתפו עשרות בכירים מהמערכת הפוליטית והצבאית, מהארץ ומהעולם. הם השתתפו בפאנלים מגוונים, שעסקו בנושאים שמכתיבים במידה רבה את סדר היום בישראל: עתיד המזרח התיכון, גורל תהליך השלום והאופן שבו ישראל בכלל וצה"ל בפרט צריכים להיערך לאתגרי העתיד.
אחד המסרים הבולטים, שהתכתב היטב עם נושא בניית הציפיות, היה שבעידן הנוכחי היכולת לשלוט בשיח היא קריטית. תא"ל (מיל.) אודי דקל, לשעבר ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל וראש מינהלת המו"מ עם הפלסטינים בעידן אולמרט, קבע כי לקראת המערכה הבאה "ניצחון יהיה בתיאום ציפיות עם הציבור", כדי שיהיה מוכן למה שצפוי לנו במערכה הבאה. הגנרל דיוויד פטראוס, מפקד הכוחות בעיראק ובאפגניסטן וראש ה־CIA לשעבר, אמר כי אחד האתגרים המשמעותיים כיום הוא בצורך "להשיג את הרעים בפרסום האמת": על צבאות מערביים מוטלת החובה לפרסם בתקשורת באופן מדויק את האירועים שקרו ולעשות זאת לפני הצד השני, כדי לשלוט בסיפור מול הציבור. לתקשורת, כפי שהעיד כתב חדשות 10 אור הלר, תפקיד מכריע בעידן הנוכחי של מלחמות בשידור חי, הן בהיבטים של הרתעה באמצעות תקשור יכולות ומוכנות, הן בתיאור הכרעה באמצעות תיווך האירועים לחברה הישראלית והן באמצעות שפיכת "מים קרים" במידת האפשר כאשר הצדדים מתלהטים לקראת סבב לחימה "מיותר", כהגדרתו. במילים אחרות – ליכולת של התקשורת לספר סיפור השפעה מכרעת על האופן שבו האירועים מתפרשים ועל הציפיות לקראת הבאות.
אולמרט. מטרות לא ריאליות | צילום: משה צילנר, לעמ
בשנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה דומה שמאמצים רבים מוקדשים לתיאום ציפיות עם הציבור. אחת לכמה חודשים אנחנו שומעים איומים מ"קצינים בכירים" שמזהירים כי במלחמה הבאה המרכז יספוג טילים בהיקף ובעוצמה שטרם ספג ומבטיחים באותה נשימה "להחזיר את לבנון לימי הביניים" או, כפי שצוטט קצין בכיר רק לאחרונה: "אם נחסל את נסראללה במלחמה הבאה, זו תהיה הכרעה". הצהרות אלו, לצד התפקיד שהן ממלאות בניסיונות להרתיע את הצד השני, פועלות על דעת הקהל בישראל ומכינות אותה לבאות.
בסופו של דבר, נראה שבכל הקשור למלחמות תודעה נחוצים שלושה גורמים להצלחה: ראשית – ניתוב הלחימה והשיח, ועם אלו גם את הציפיות, לאזורים שבהם הסיכויים להצלחה גבוהים, תוך הימנעות מהיבטים עם סיכון גבוה יותר לכישלון. כך לדוגמה, כל עוד מסתפקים ב"כיסוח הדשא", יש לבחון מה התכלית של הפעלת כוחות קרקע בהיקפים גדולים, מהלך מורכב הרבה יותר, מאשר ניהול מערכה אווירית בלבד. שנית – תיאום ציפיות מתמשך ופומבי עם הציבור. מסמך אסטרטגיית צה"ל משנת 2015 הגדיר ניצחון כ"השגת היעדים המדיניים שנקבעו למערכה, באופן שיוביל לשיפור המצב הביטחוני לאחר העימות". המסמך מעביר, לא בלי מידה של צדק, את האחריות לדרג המדיני ולא מפרט מהו "שיפור" במצב הביטחוני וכיצד נוכל לזהות אותו. בעיני רבים, מסמך זה נועד לתאם ציפיות (ויש יאמרו להנמיכן) בין צה"ל לממשלה ולציבור לגבי ההישגים שיוכל להביא במלחמה עתידית. ולבסוף – תשומת לב של הדרג המדיני למטרות שהוא מציב למבצעים צבאיים. אלו צריכות לעמוד באיזון העדין בין מטרות ראויות, שמצדיקות לקיחת סיכונים, למטרות שניתן להשיג באופן ברור בטווח זמן ובמחיר מצומצמים. הצבת יעדים שאינם ריאליים מועידה את המערכה לכישלון עוד לפני שהתחילה.
|
|