|
שתי סדרות טלוויזיה מפורסמות העוסקות בבתי חולים מציגות בבירור שני אבות טיפוס של רופאים: "ד"ר האוס" ו"האנטומיה של גריי". ד"ר האוס הוא רופא אקסצנטרי, גס רוח ובעל הפרעת אישיות קשה, המתייחס לכל פציינט כתעלומה שאותה הוא מוכרח לפתור. הוא יעשה הכל על מנת להגיע לפתרון, ובגלל זה הוא גם מוכן לשוחח עם המטופלים שלו, אך שיחה זו נועדה אך ורק לשם פתרון החידה, לא לשם הקשר האנושי. העובדה כי מדובר בחיי אדם פחות חשובה לו. ד"ר גריי, לעומתו, ועמה צוות בית החולים "סיאטל גרייס – מרסי ווסט" היא אנושית יותר, ולעיתים מזדהה עם החולה באופן מוחלט. מובטח לצופה, כי איש צוות אקראי יתמוטט רגשית עד סוף הפרק, כי משהו נורא קרה לחולה שלו. אבל מי עדיף? ד"ר האוס או ד"ר גריי?
הכתבה המלאה מופיעה בגיליון אפריל של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו כאן
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
אביה של רחלי בן דוד חלה בסרטן הערמונית. לאחר שנלקחה ביופסיה, זומנו בני המשפחה לפגישה עם רופא בכיר בבית החולים. כך היא מתארת את המעמד הקשה: "נכנסנו לחדר הרופא מתוחים. הוא היה עסוק בניירת, ולא הרים את העיניים לכיווננו. אמא שלי אמרה 'שלום' מספר פעמים, ורק בפעם השלישית הוא ענה בשקט, בלי להרים את עיניו ולהעיף בנו מבט".
הרופא הודיע לבני המשפחה שתוצאות הביופסיה הגיעו, ושהגידול ממאיר. "אני שולח אתכם לקומה ת4 ושם יסבירו לכם על המשך הטיפול שיהיה בהקרנות", הורה. כשבן דוד שאלה למה בחר בהקרנות ולא בניתוח, השיב הרופא לקונית: "בגלל שהגידול מפושט ובגלל הגיל של אביך". "השמיעה של ההורים שלי אינה כשהיתה, והייתי צריכה לחזור בקול רם על כל משפט של הרופא, כי הוא דיבר בשקט. הוא לא הסביר כלום. לא היתה שום אמפתיה, לא פנייה בשם, לא 'ראיתי את הבדיקות, לצערי…', לא הסבר של מה זה מפושט, כמה הקרנות, מהן הסכנות ומהם הסיכויים. הרגשתי שאני צריכה לדובב אותו ממש. לתחושתי הוא רואה אנשים מבוגרים, שלא נולדו באותו חלק של העולם כמוהו, ולכן קשה לו להסביר, אז הוא מוותר מראש. אגב, לא היתה לנו מחלוקת על הקביעה המקצועית שלו, הבעיה היתה במישור הרגשי. נכון, אנחנו אנשים מבוגרים ויכולים להתמודד, אבל אמירה כמו 'הסרטן שיש לך הוא מהסרטנים הקלים לריפוי' יכולה לעזור גם בהחלמה", מבהירה בן דוד.
"כשהגענו לת4 פגשנו רופא נעים ונינוח, שממש הסתכל עליו, והסביר לנו את כל מהלך הטיפול הצפוי. לדעתי, חלק מהטיפול ומהצלחה שלו תלוי בהבנה של מי עומד מולך, שיש לך אינטרס משותף איתו, שרותמים את המטופל לתהליך, שמייחלים לבריאותו. כששניכם רוצים שהטיפול יצליח, יש יותר כוח להתמודד עם המחלה".
"כששניכם רוצים שהטיפול יצליח, יש יותר כוח להתמודד עם המחלה" | צילום: Fotolia
טיפול נפשי
איך יתכן, שרופאים, שבאו מלכתחילה לעבודה שיש בה שליחות ובאה להיטיב עם העולם ועם האדם שמולם, לעיתים אפילו לא מישירים אליו מבט? סיפורים על התנשאות מצד המטפל, גסות רוח, חוסר סבלנות, וחוסר עניין כללי במטופל אינם נדירים. ישנם בתי חולים ומחלקות שבהם היחס טוב יותר, ומחלקות ידועות לשמצה, אך דמותו של "הרופא הפטרנליסט" חוזרת כמוטיב לאורך מפגשים רבים של האזרח הישראלי עם מערכת הבריאות.
"חלק גדול ממי שהגיע ללמוד רפואה עשה זאת בשביל להציל חיים", אומרת ד"ר אביבה אלעד, מחברת הספר "חלוק לבן פרום", "אבל חלק הגיע גם מתוך הרצון בשליטה, במעמד או בכבוד. ההתנשאות הזאת יכולה להיות גם משהו נרכש; אחרי שנים של הצלת חיים עשוי להתפתח ברופא היבריס, כי באמת יש משהו מגלומני בלהילחם במוות ולחשוב שניצחנו אותו".
ראוי לציין כי הגישה הפטרנליסטית למטופל הופכת לפחות ופחות לגיטימית ככל שאנו מתקדמים בגרף הזמן. במילים אחרות, ובהכללה גסה ביותר, רופאים צעירים מחוייבים יותר לקשר אנושי עם המטופל שלהם. ניתן להצביע על מספר סיבות עיקריות למגמה זו.
אחת מהן היא משנה החשיבות שניתן בשנים האחרונות לקשר שבין הגוף והנפש. מחקרים מוכיחים שוב ושוב, שמטופל שמח ורגוע מחלים טוב יותר ומהר יותר. ליצנים רפואיים סובבים במחלקות השונות, משום שהוכח כי הצחוק באמת טוב לבריאות. "אם חולה מגיע חרד לטיפול, המתח עולה ואיתו לחץ הדם, והוא לא יגיב טוב", אומרת ד"ר אסתר לי מרקוס, מנהלת אגף הנשמה במרכז הרפואי הרצוג, ומרצה בכירה בקורס הרב שנתי "אדם ורפואה" של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, העוסק בהיבטים האנושיים של מקצוע הרפואה. השלכות של מפגש אדיש או לא סימפטי עלולות אף להותיר משקעים ארוכי טווח: "לילדים זה עשוי לגרור טראומה לכל החיים", אומרת ד"ר מרקוס.
הנה סיפור קצר שמחזק את טענתה של ד"ר מרקוס: "מגוון רופאים טיפלו בדלקת אוזניים כרונית שממנה סובל בני מגיל שלושה חודשים", מספרת שלומית ורשנר. "במשך שלוש שנים עברנו בין מחלקות אף־אוזן־גרון השונות, הלכנו לרופאי קופת חולים ולרופאים פרטיים. כולם רופאים המטפלים בילדים באופן שוטף, וכמעט לאף אחד מהם לא היתה גישה נעימה ומרגיעה לילד. טיפול פשוט, שיכול היה להסתיים בחיוך ובלון, תמיד הסתיים בצרחות ופחד. כיום הילד שלי מבועת מרופאים, גם אם הם לא מטפלים בו כלל, ואפילו סתימה בשן הוא נאלץ לעבור בסדציה מלאה".
לומדים לדבר
אם בעבר היו מתקבלים ללימודי רפואה מועמדים רק על פי ציוני הבגרות והפסיכומטרי, לאחרונה הבינו בבתי הספר לרפואה שלא די במדדים מספריים ונחוצים גם מדדי אישיות. היום עוברים המועמדים שצלחו את רף הציונים סינון נוסף, בדמות סדנאות ומבדקים, כדי לסנן את מי שאינו מתאים לתפקיד מבחינה אישית.
גם במשך לימודי הרפואה נחשפים הסטודנטים לפן של הממשק עם המטופל, לומדים אותו ואף נבחנים עליו. בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים נקרא הקורס "אדם ורפואה", והוא עוסק באמפתיה. הסטודנטים לומדים כיצד מבשרים בשורה קשה, כיצד מספרים אמת על מצב החולה ואופי הטיפולים הנחוצים, תוך מתן תקווה, לומדים גישור על פערים תרבותיים, ועוד. "פעם לא לימדו את הנושא, כי חשבו שאי אפשר ללמד את זה. היום מבינים שהדבר הכרחי", אומרת ד"ר מרקוס. הקורס מועבר באמצעות מודלים וסימולציות.
בניגוד לד"ר מרקוס, הטוענת כי רופא טוב צריך להיות גם אמפתי, ד"ר יהונתן טורנר, רדיולוג בבית החולים שערי צדק, מכיר ביתרונות של הרופא המקצועי וה"מנוכר". "אם הייתי צריך לבחור היפותטית בין רופא נחמד לרופא מקצועי וקר, אז במקרים כרוניים הייתי בוחר ברופא האמפתי יותר, במקרים האקוטיים – המקצועי, הרובוטי, האוטומט". ד"ר טורנר טוען כי במקרים רבים האוטומט הוא יתרון, ומעורבות רגשית פוגמת באיכות הטיפול. "רפואה היא המקצוע הכי ממזג, שבו יש ממשק בין מדע לאנושיות", הוא טוען. "הריחוק הכרחי, משום שברגע שהרופא מעורב ולא אובייקטיבי, זה עשוי לפגוע ביכולת השיפוט שלו".
"לא בכדי מתפתחת מגמה הקרויה 'רפואה מבוססת יחסים' (Relationship Oriented Medicine). כשהיינו סטודנטים צמחנו בעולם שהתאפיין בתפיסה פטרנליסטית ומתנשאת: הרופא קבע והמטופל היה אמור לציית. מכאן נגזרו מושגים כמו 'היענות לטיפול' והיתה נטייה להטיל את האשמה על מי שלא מילא אחר ההוראות", כותבת ד"ר אלעד בספרה, העוסק בסיפורה האישי, כשהיא מלווה את אביה ואת בן זוגה במהלך הטיפולים שלהם, ובמפגש הקשה שלה עם מערכת הבריאות. "בעשורים האחרונים של המאה העשרים נעה המטוטלת בחוזקה, עת היינו עדים לעליית גישה הפוכה, שלפיה 'המטופל במרכז'. היה זה שלב התפתחותי חשוב, שהתמקד באמונות, ברצונות ובעמדות המטופל. זו הגישה שאומצה על ידי רפואת המשפחה הקלאסית. בעקבות השינוי השקענו את מלוא מרצנו במציאת הדרך לליבם של המטופלים, וכל כישלון שלהם הפך בעצם לכישלון שלנו. אבל גישה זו אינה מדגישה מספיק את האחריות של המטופל לתהליך. על פי הגישה הממוקדת ביחסים, מדובר בתהליך משותף המבוסס על תרומה של שני הצדדים. כך מתחלקת האחריות ביניהם ויש סיכוי רב יותר לקדם פתרונות מותאמים אישית. גישה חדשה זו מאוזנת יותר, מביאה בחשבון גם את היחסים הנוצרים בין המטופל לרופא ומבהירה את אחריותם המשותפת לתקשורת פתוחה בגובה העיניים, וכך, באופן טבעי, הם שותפים הן לקביעת הדרך והן לאחריות לגביה".
אמפתיה, לא סימפטיה
אז מה גורם לרופא להיות אמפתי למטופליו? האם הריחוק הוא סוג של הגנה על נפשו של המטפל? ד"ר טורנר חולק על הנחה זו. "אני לא מאמין שהקשר האנושי בין חולה לרופאו מעיק על המטפל. הרי כולם הגיעו לרפואה בשביל לעזור לאנשים, בשביל הקשר האנושי הזה בדיוק. הסיבה העיקרית היא, לדעתי, השחיקה. זה מה שנורא באמת. אתה שוכח שאתה מול חולה, מול בן אדם". ד"ר טורנר מצביע על סיבה נוספת לתחושת הריחוק: "ישנו גם המימד האישיותי. יש אנשים הבנויים אחרת, כמובן. אם רופא מסתובב עם תחושה אליטיסטית, ומאמין שהוא חכם וטוב יותר ממטופליו, הוא ישדר זאת הלאה וייצור תחושה לא נעימה. אם אתה לא עובד על המידות שלך, קל מאוד ליפול לגאווה".
"אמפתיה איננה סימפטיה", מחדדת ד"ר מרקוס. "אסור שתהיה הזדהות מלאה בין הרופא לחולה. מעורבות רגשית יתרה מונעת ממך להיות איש מקצוע. אנחנו לומדים בקורס לעשות הפרדה, שחשובה גם לשמירה על נפשו של המטפל ומונעת שבירה. טבעי שרופא מתאבל על חולה, אבל גם כאן יש לשים גבולות, כי יש עוד חולים הזקוקים לו".
מחקר שערך ד"ר טורנר בזמן ההתמחות שלו בבית החולים שערי צדק בירושלים העלה ממצא מעניין. במחקר ניתנו תוצאות בדיקת CT למספר רופאים. כעבור מספר חודשים ניתנו אותן תוצאות בדיוק לאותם רופאים, אך הפעם בצירוף תמונתו של המטופל. הפענוחים של אותן תוצאות היו טובים בהרבה מקודמיהם, מדויקים בהרבה, ארוכים יותר, מפורטים יותר, וכן דווחו גם ממצאים מקריים, שאליהם הרופא לא התבקש להתייחס.
נתונים הללו מעניקים משנה תוקף לגישתה של ד"ר אלעד, שמדגישה כי אבחון מדויק של מחלה מתבסס, קודם כל, על קשר עין, התבוננות במטופל והקשבה לסיפורו. "כל אלו מהווים כ-80% עד 85% מהאבחנה. רופאים המנותקים רגשית ותקשורתית מהמטופל וממשפחתו, מפסידים מידע חיוני שיכול היה לספק להם נתונים מצילי חיים בזמן אמיתי. ניטור של בן משפחה המכיר את החולה שווה לעתים עשרות מונים יותר מאשר מכשירים יקרים. האמון שנוצר בעקבות ביסוס של קשר הוא חלק מהטיפול, זה מה שיקבע אם המטופל ישתכנע שהאבחון והטיפול נכונים. הסיכוי שמטופל ימשיך ליטול תרופה שניתנה לו או יסכים לקבל טיפול מציל חיים אבל קשה, גבוה משמעותית בקרב מטופלים שהרופא מתייחס אליהם בקשב, בכבוד ובשיתוף".
ד"ר אביבה אלעד | צילום: שמוליק שליש
חוק זכויות החולה קובע כי "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש". מלבד החוק, משרד הבריאות מנחה את הצוות המטפל איך להתייחס למטופל באמפתיה, באופן כמעט מביך: בתחילת המפגש יש לומר מילת ברכה (למשל "שלום"), על המטפל להציג את עצמו ולקרוא למטופל בשמו. העובדה כי משרד הבריאות מציין את הצעדים הברורים מאליהם הללו, רק ממחישה כמה גדול חוסר המודעות של הרופאים במקרים מסוימים.
מעבר לכך, בשנת 2016 יצא משרד הבריאות עם מדריך מפורט, העוסק ב"מה יגרום למטופל להרגיש שהוא בידיים טובות, שהוא נמצא במרכז קבלת ההחלטות ושחוויית המטופל שלו טובה". המשרד הגדיר את חוויית המטופל כאחד מנושאי הליבה של מערכת הבריאות, והוא פועל להטמיע אותו בארגוני הבריאות השונים הפועלים בארץ.
המדריך מוסיף היבט שלא נגענו בו עד כה: "חוויית מטופל חיובית, המושתתת על שותפות וכבוד הדדי, מייצרת הכרת תודה והערכה לצוות המטפל", נכתב בו. "הכרת התודה וביטויי הערכה משפיעים על חוויית סיפוק והישג אצל הצוות המטפל, ומחזקים את המסוגלות להמשיך וליצור חוויית מטופל חיובית. בנוסף, התחושה הטובה הנוצרת אצל המטופל מצמצמת ביטויי תוקפנות והתפרצויות אלימות ומקטינה את מספר התלונות ו/או התביעות של המטופלים".
פינוק מסוכן
באופן מפתיע יש גם צדדים פחות חיוביים לאמפתיה. זהו ה"פרסונליטיס" (שם מומצא למחלה הנגזרת מהשורש "פרסונל", כלומר איש צוות בית החולים המקבל יחס מועדף. פרסונליטיס נוגע לא רק לאנשי צוות ובני משפחותיהם, אלא גם לאנשים מפורסמים ולאישיות רמת דרג). הרופא, כאדם קשוב ונחמד, ירצה לעזור לחברו או לזמר המפורסם שפגש במסיבה, למשל. "יש לי כבר שנתיים נקודת חן חשודה ביד", יאמר הפציינט המזדמן, והרופא יביט רגע ויגיד: "זה שום דבר." לכאורה, דרך נהדרת לפתור בעיות. אין צורך לעמוד בתור, אין צורך בבירוקרטיה של בית החולים או של קופת החולים, אין הפניות או התחייבויות, מרשמים, טפסים, חניה יקרה או אובדן זמן.
אך לכל אלו יש סיבה (חוץ מלמחיר החניה השערורייתי). העובדה כי החולה לא עבר את הליך הרישום הסטנדרטי, לא התקבל באופן מקצועי ולא נבדק באופן מקצועי, מונע מהרופא לגלות, למשל, שאולי נקודת החן הזאת בסדר, אבל על הרגל מתפתחת לחבר מלנומה. העובדה כי מבחינת החולה הוא עבר כרגע בדיקת רופא, פוטרת אותו לכאורה מבדיקה יסודית. לרפואת המסדרון יש דוגמאות רבות, למשל, של רופאים המנסים בטוב ליבם הכן לחסוך למטופליהם המתנה ארוכה בחדרי מיון ותופרים חתך בביתם, ללא ציוד מתאים, סדציה או חיטוי. את התוצאות ניתן לדמיין בנקל.
לפרסונליטיס יש צד הפוך, מסוכן במידה דומה, והוא טיפול יתר. כשרופא בכיר חש ברע ומגיע לחדר מיון, מייד יוזעקו טובי המומחים לטפל בו. שרשרת הטיפול השגרתית תיפסק באחת, ותוחלף ברופאים מצוינים, שאינם מיומנים במשימות של רופאים זוטרים. הסטאז'ר, שבימים כתיקונם לוקח בדיקות דם, יוזז ממקומו לטובת מנהל חדר המיון, שיוזעק בכבודו ובעצמו לטפל בקולגה שלו ולדאוג לו אישית. הבעיה היא, שהפעם האחרונה שזה לקח דם למטופל היתה לפני 37 שנה, ואין הוא מיומן בכך. העובדה כי המטופל הינו רופא בכיר (או ראש הממשלה, כמו במקרה של אריאל שרון ז"ל), עלולה גם לגרור טיפולים שאינם הכרחיים העשויים לגרום למותו.
אך "נחמדות" בלבד אינה סוף הסיפור. הרופא מתבקש לבחור לאורך הקריירה שלו כמה מזמנו יקדיש לחברה, וכמה לעצמו. כמה להוראה ולמחקר, שהן השקעה לדורות הבאים של הרפואה והמדע, וכמה לביתו, כלומר לקליניקה פרטית המפרנסת את העוסקים בה בכבוד. כמה לרפואה ציבורית וכמה לפרטית. רופא "נחמד" באמת, יקדיש את חייו לכלל. בעידן שלנו הרפואה ממוסחרת ברמה כזו, שלבתי חולים קשה להשיג רופאים טובים, שיעמדו בראש מחלקות, משום שעבודה כזו דורשת השקעה רבה בבירוקרטיה ומותירה פחות זמן לשר"פ (שירותי רפואה פרטיים).
ומה הציבור רוצה? סקר שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה לקראת הכנס "מיהו הרופא הטוב?" של המכללה האקדמית לישראל ברמת גן ביוני 2016 קבע כי 60% מהציבור בישראל מעדיף להיות מטופל על ידי רופא אמפתי, גם אם אינו מהמובילים בתחומו. כידוע, רוב המטופלים אינם אנשי מקצוע בתחום הרפואה, ולכן יתקשו למדוד את מקצועיות הטיפול שניתן להם, אך יוכלו בקלות להצביע אם הרופא שלהם גילה אמפתיה כלפיהם. 36% ענו כי עדיף להם רופא מקצועי יותר מנחמד, ו־4% לא ייחסו לכך חשיבות. שאלה מעניינת נוספת בסקר זה, העלתה כי 78% מאמינים כי יכולת ההקשבה של הרופא למטופל משפיעה במידה רבה על מקצועיותו. בבחירה בין ד"ר האוס לד"ר גריי, הציבור הישראלי פסק באופן גורף ובחר בגרסה האמפתית יותר.
"הדרך לשינוי יכולה להיסלל בכוחות משותפים של מטופלים ורופאים", כותבת ד"ר אלעד בספרה, ומספקת נימה אופטימית לסיכום הנושא. "החזון הוא מטופלים הלוקחים אחריות ובוחרים כיצד ואצל מי לקבל טיפול, ורופאים המוכנים לראות את עצמם כיועצים וכנותני שירות המכוון בראש ובראשונה לרווחת המטופל. מרגע שגישה זו תשפיע על בחירת 'הרופא הטוב' על ידי עוד ועוד מטופלים, ייווצר תהליך מתגלגל ככדור שלג – שיוליד שינוי אמיתי".
הכתבה המלאה מופיעה בגיליון אפריל של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו כאן
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
|
