צרות של משפחות עשירות: איך מחנכים המיליארדרים את ילדיהם להיות פילנתרופים? - Forbes Israel

Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

צרות של משפחות עשירות: איך מחנכים המיליארדרים את ילדיהם להיות פילנתרופים?

אם תשאלו את וורן באפט הוא יאמר לכם שמה שאיפשר לו לגדל דור המשך פעיל בתחום הפילנתרופיה הוא העובדה שהעניק לשלושת ילדיו "ילדות רגילה לגמרי". קצת קשה להאמין לאיל ...
מערכת פורבס

אם תשאלו את וורן באפט הוא יאמר לכם שמה שאיפשר לו לגדל דור המשך פעיל בתחום הפילנתרופיה הוא העובדה שהעניק לשלושת ילדיו "ילדות רגילה לגמרי". קצת קשה להאמין לאיל ההון האמריקאי, אבל בנו פיטר מעיד על עצמו כי לא היה מודע להיקף עושרה של המשפחה, עד שגילה שאביו נמנה עם 400 עשירי ארצות הברית בדירוג השנתי של פורבס.

"כך גיליתי כמה כסף יש לנו כמשפחה", אומר פיטר באפט. "אני לא מתבדח! זה היה בשנות ה-20 לחיי. אמא שלי ואני דיברנו בשלב מסוים על הדירוג, משום שאבא נכלל ברשימה, וצחקנו על זה, כי אמרנו, 'נו, זה לא מצחיק? כאילו, אנחנו יודעים מי אנחנו, אבל כולם מתייחסים אלינו אחרת עכשיו'".

את הווידוי המשעשע הזה חשף הדור השני למשפחת באפט המולטי מיליונרית במסגרת פאנל מרתק שהתקיים בוועידת פורבס השנתית השנייה בנושא פילנתרופיה. מלבד שני נציגי משפחת באפט, כלל הפאנל גם את מרילין קרלסון נלסון (לשעבר יו"ר חברת התיירות קרלסון קומפניס) ואת ליזל פריצקר סימונס, דור רביעי לשושלת פריצקר היהודית משיקגו, המחזיקה ברשת המלונות היאט.

"זו היתה נקודת מפנה מרתקת, אם כי לא מאוד גדולה, כי לא חיינו בעולם או במסגרת תרבותית שבהם מציגים לראווה עושר רב. חבריי היו מופתעים ממש כמוני", ממשיך פיטר, ובאפט האב מיהר להוסיף: "אישיותם של הילדים כבר היתה מעוצבת בשלב הזה. הם ידעו מי החברים שלהם, ושהם חברים שלהם משום שהם מחבבים אותם, ולא בגלל שהם הנערים העשירים של השכונה או משהו מסוג זה".

נא לכבות אורות

בעיני באפט האב, כדי להפוך ילדים לפעילים בתחום הפילנתרופיה יש לגדל אותם עם הרגליים על הקרקע: "גרנו בבית העיקרי האחד שהחזקתי בחיי, ושאותו קניתי ב-1958", הוא מעיד על סגנון החיים שלהם. "לא עברנו לבתים מפוארים יותר. הם לא טסו במטוסים פרטיים. הם נסעו לבית הספר באוטובוס. כל אחד מבני משפחת באפט באומהה הלך לבית ספר ציבורי. אותו בית הספר שבו למדה אמם. גרנו באזור שבו, במונחים כספיים של היום, הרוויחו שכנינו אולי 75 אלף דולר לשנה, או משהו כזה. הם לא חשבו שמצבם הכלכלי שונה".

וכשהעושר שלך צמח, האם התאמצת שלא לשנות את סגנון חייך?

"לא. פשוט חיינו כפי שרצינו לחיות, ובצורה הזו גדלו גם ילדינו. לא היה משהו שרצינו ולא היה לנו, אבל גם לא התאווינו לרכוש רב או למשהו כזה. פשוט נהנינו מהחיים. ביתנו היה מרכז של פעילות, במיוחד עבור חבריה של בתי, ושכנינו לא חשבו שאנחנו עושים משהו מיוחד. סקרן אותם קצת מה אני עושה, משום שבמשך שש שנים אפילו לא היה לי משרד. במשך שש שנים עבדתי בבית, בחדר צמוד לחדר השינה שלי, ולא היו לי לא מזכירה ולא מנהל חשבונות".

"הפילנתרופיה הטובה ביותר היא מתן מקום עבודה". קרלסון נלסון | צילום: רויטרס

מרילין, המצב שלכם היה מעט שונה. את דור שני בעסק המשפחתי, אביך בנה אותו בזמן שהתבגרת. איך התמודדת עם השאלה של גידול ילדים במשפחה עשירה מאוד?

מרילין קרלסון נלסון: "בשונה מהאורקל, שיושב לידי, שעלה לעליית הגג וארג זהב מקש, אבי היה יזם שהיה לו חזון להקים חברה. ההתחלה שלו היתה צנועה מאוד. הוא היה בן למשפחת מהגרים משבדיה. היינו למשל עורכים הצבעה אם להשקיע בחברה או לצאת לחופשת קיץ. אני, אחותי ואמא שלי היינו מקבלות שלושה קולות, ואבא שלי – ארבעה. אז לפעמים היינו נוסעים. שנים מאוחר יותר, כשכבר היו לי ולאחותי משפחות משלנו, וגרנו כולנו דלת ליד דלת, הוא היה מתקשר כשהיה חולף ליד הבית שלי ומעיר: 'כל כך הרבה אורות דולקים'.

"אני חושבת שתחושת הכבוד לכסף היא בבירור משהו שגדלנו איתו, וברור שאותו חוש יזמות ולהט כלפי העסק עבר גם לילדיי. אבא שלי היה מצליח להפוך את הביקור באחד מהנכסים שלנו לדבר הכי מלהיב בעולם. הוא היה שואל את הילדים שאלות: למה הם שמים לב? האם המקום נקי? האם האנשים היו נחמדים? האם הם היו ידידותיים? ואומר 'איזה אושר זה להיות בעסקי השירותים'".

לתרום מגיל צעיר

"אמנם יש לי המון אנרגיה, אבל אני מרגישה שחשוב לטפח את ההמשכיות ולהפגין אמון", אומרת קרלסון נלסון בהתייחסה לפעילות הדור הבא בעסק המשפחתי. בנוגע לפילנתרופיה היא אומרת כי אחד הדברים שבאמת מעודדים את בני הדור הצעיר במשפחתה לתרום הוא לנסוע לראות במו עיניהם מה עושה הכסף שלהם. "אני מאמינה שהדבר הכי חשוב שאנחנו עושים זה הביקורים שהמשפחה שלנו עורכת באתרים עצמם. אנחנו עולים על אוטובוס ויוצאים יחד לסיורים באתרים. ויש לי תחושה, שנוסף על החשיפה לחברה – הם רואים מה המשמעות עבורנו כשאנחנו פותחים מלון בליבריה. כשפתחנו כמה מהמלונות החדשים שהקמנו באפריקה, התחושה שלהם לגבי מה שאנחנו עושים כדי לתרום העניקה להם תחושת תכלית, הן בחיים שלהם בחברה והן בחיים הפילנתרופיים שלהם".

קרלסון נלסון מספרת כי אביה נהג לטעון שהפילנתרופיה הטובה ביותר היא מקום עבודה. "בכל פעם שפתחנו מלון או נכס חדש, היה לו חשוב להדגיש כמה מקומות עבודה ייצרנו. היה לנו סוג של מורשת שבעל פה, והוא השאיר אחריו אני מאמין: 'כל מה שאתה עושה, עשה ביושר. כל מקום שאליו אתה הולך, לך כמנהיג. שיהיה לך האומץ להנהיג. בכל פעם שאתה נותן שירות, שרת מתוך דאגה. בכל פעם שאתה חולם, חלום בכל מאודך. ותחדש, ולעולם אל תוותר'".

ליזל, כשהיית בת עשרה תבעת את אביך ואת קרובייך כדי לגלות מה קורה בקרן שלך. זה הוביל לחלק ממה שאת עושה כיום.

ליזל פריצקר סימונס: "בהיותי יורשת במשפחת עשירים, אחד הדברים שידעתי כשגדלתי בשיקגו, המקום שממנו משפחתי באה, הוא שאני באה ממשפחה פילנתרופית מאוד. אני זוכרת איך הלכתי בכיתה ג' ל'גלריית פריצקר' במכון לאמנות. כשאתה גדל, אתה פשוט יודע שאתה בא ממשפחה שלוקחת את האחריות האזרחית שלה ברצינות רבה מאוד. וראיתי את זה עובר בין הדורות".

"כיוון שאני יורשת במשפחה עשירה היה לי ברור תמיד שאני צריכה לבדוק מה האחריות שלי, לבדוק איך נכון לנהל את העושר ומה אני יכולה לעשות כדי לסייע להפוך את העולם למקום טוב יותר. וכיוון שהיתה לי היכולת להתחיל לעשות זאת בגיל צעיר, התייחסתי לזה כאילו זו עבודה. התחלתי להתנדב. התמחיתי במוסדות מיקרו-פיננסים. יצאתי לנסיעות.
"ואז, לאחר שנפגשתי ושוחחתי עם עמיתים רבים ועם הרבה פילנתרופים חכמים מאוד, החלטתי לקחת חלק מהנכסים שלי ולהקים קרן. אבל אני לא חושבת שבגיל 24 היתה לי היכולת לנהל את הקרן הזו, אז מיניתי את אמי לנשיאה, ואני הייתי הסגנית. המשכנו לעבוד עם הקרן הזו. אנחנו מקיימים יוזמות בינלאומיות רבות בתחום החינוך, ומשתפים פעולה עם האו"ם, שזה דבר נהדר".

"שכנינו לא חשבו שאנחנו עושים משהו מיוחד". וורן באפט | צילום: רויטרס

"אני לא חושבת שרק משום שירשתי כסף אני פילנתרופית טובה – או שזה בהכרח עסק שאני צריכה להיכנס אליו. זוהי מיומנות. זה משהו שעליך ללמוד – ללמוד מאנשים אחרים, וללמוד באמצעות עשייה. אז אני שמחה שיש לי הזדמנות בשנים שבהן אני עושה את מה שאני עושה, לראות את המורכבויות, לראות תוכניות יוצאות לדרך ונעצרות, לראות כיצד ניתן ליצור שותפויות טובות, לראות את העוצמה של המגזר הפרטי במינוף כל פעילות פילנתרופית שהיא. ובהיבט הזה של העשייה, יש יתרונות גדולים לכך שהתחלתי אותה בגיל צעיר, במקום לחכות שאהיה הרבה יותר מבוגרת".

ותודה לפריס הילטון

באפט מספר שאת ההחלטה לתרום את מרבית כספם קיבלו הוא ואשתו עוד בשנות ה-20 לחייהם, כשהשיגו את כל מה שרצו ונזקקו לו. "אמרתי לה כל הזמן שזה הולך להיות הרבה כסף, והיא צחקה", הוא משחזר. "הרעיון תמיד היה לתת".

מדוע החלטת שהילדים שלך ינהלו את הקרנות שלהם?

וורן באפט: "את הקרן המשפחתית ייסדנו בשנות ה-60. הגענו למסקנה שלמרות שיכולה להיות לנו קרן משפחתית אחת גדולה, חשוב שלכל אחד משלושת הילדים תהיה קרן נפרדת. ראיתי כמה קרנות שהוקמו שהיו בהן בעיות רבות, משום ששלושה או ארבעה או חמישה ילדים יושבים במועצת המנהלים של הקרן, וחלק מהם מרגישים שמקילים ראש באינטרסים שלהם, וכדומה. והדברים הללו הולכים ומתנפחים, ואז הם נזכרים שאחד מהם משך לחתול בזנב כשהוא היה בן שש, ואתם יודעים, משם זה מקצין".

"אז בערך לפני 25 שנה שמנו סכום קטן יחסית בצד עבור כל אחד. אבל בסוף שנות ה-90 פשוט הקמתי שלוש חברות קש, ב-10 מיליון דולר כל אחת. אמרנו להם שנזרים עוד כסף, ושלא נשפוט את הפעילות שלהם אחד מול השני, שבפילנתרופיה אי אפשר לדעת אילו פעילויות ישתלמו ומתי. הכוונה היתה להוסיף לחברות תוך כדי התקדמות, אבל באופן שווה".

עוד הוא מספר כי הוא ואשתו לא ישבו במועצת המנהלים של הקרנות הללו: "הן הושארו לחלוטין עבורם. העלינו את הסכום כמה פעמים, ואז בשנה שעברה, ביום ההולדת שלי, הכפלתי את הסכום שהולך לכל אחת מהקרנות. המכתבים שמסבירים מה אני מצפה מהילדים נמצאים ב-BerkshireHathaway.com. אמרתי להם שאני מצפה מהם להיכשל בחלק מהדברים, כי אם הם לא נכשלים סימן שהם לא עושים דברים חשובים, ושאני גאה בכל אחד משלושתם, ושאני יודע שאהיה גאה במה שהם עושים בכסף הזה. זוהי גישה פשוטה למדי".

פיטר, איפה אתה היית בכל הסיפור?

פיטר באפט: "אחותי התקשרה לאשתי ג'ניפר ואליי במארס 2006 ואמרה, 'אתם נמצאים ליד פקס?' אז ניגשתי לפקס והגיע מכתב שהסביר שאבא שלי הולך לעשות את זה. לא היו לנו שיחות מקדימות על כך. עכשיו, נכון שהייתה לנו קרן קטנה מאוד, ואחר כך גדולה יותר, שהוקמה ב-1999. היא צמחה מ-10 מיליון דולר לכ-120 מיליון דולר, אני חושב, במהלך תקופה של שש שנים בערך. כך שברור שלמדנו רבות. ייתכן שהכשרנו את הקרקע, או משהו כזה, עבור המתנה הגדולה הזו, שאותה אנו מכנים המפץ הגדול, ב-2006. אבל לא התקיים על כך דיון אמיתי".

ואיך החלטתם אילו סוגי דברים אתם רוצים לממן?

פיטר באפט: "זה לקח זמן. ג'ניפר ואני עושים זאת יחד, וזה נהדר כי היתה לי קריירה. זה הצד השני של המטבע – היו לי החיים שלי. היו לי חיים שאהבתי. היו לי דברים שעשיתי כל יום. אז פתאום לקחת את זה על עצמי בהיקף כזה, לבדי, זה היה מהווה – בוודאי לא אשתמש במילה 'קושי', אבל זה היה נדחס למקום שאליו רציתי להפנות את תשומת הלב שלי".

"לקחנו לעצמנו שנתיים שבהן באמת הקשבנו. היינו כאן בניו יורק, וזה היה כמו כיתת אמן, כי יכולנו לדבר עם מי שרצינו. זה מוזר, אתם יודעים, יש לך קרן של מיליארד דולר והבדיחות שלך מצחיקות יותר, אתה נראה טוב יותר, וזה פשוט – זה קסום".

ואנשים יקיימו איתך פגישות.

"נכון. יש לנו כבוד אמיתי לזמן ולאנרגיה של אנשים, אבל קיימנו את הפגישות כי למדנו המון. וזה באמת היה בעל ערך עצום".

והאם אתה גם נכשל, כפי שאביך היה רוצה, במונחים של נטילת סיכונים בפעילות הפילנתרופית שלך?

"בהחלט. אני מרגיש שאם אתה לא על הקצה, אתה נותן לעצמך מרווח רחב מדי. אנחנו כל הזמן בשטח, מנסים כל הזמן לעשות דברים שלא רק שאני יודע שחלק מהם ייכשלו, אלא אני גם יודע שהם ייקחו הרבה זמן. אני יודע שזה שינוי של 10 שנים, 20 שנה, או שנות דור, שאותו לא נזכה לראות".

עד כמה חשוב לעודד ילדים לעשות מה שהם רוצים לעשות?

וורן באפט: "מעולם לא נתנו הנחיות כלשהן על דברים ספציפיים, אבל אני חושב שהם ספגו את הערכים שהיו משמעותיים לאמא שלהם ולי. אחד הדברים שעליהם אני אסיר תודה במיוחד לאבא שלי, הוא שלא חשוב מה עשיתי, הוא היה בעד זה. הוא לא ניסה לחיות את חייו דרכי. ניסיתי להעביר את זה הלאה לילדים שלי".

ליזל, כמה השפעה היתה למשפחה שלך על השקפת העולם הפילנתרופית שלך?

פריצקר סימונס: "הייתי אומרת שהנושאים שאני להוטה לגביהם הושפעו יותר מהנסיעות ומהמחקרים שלי עצמי, אבל הרעיון הכללי הכרוך בלהיות פילנתרופית, שמצפים ממך לזה, זה במידה רבה מאוד חלק מעסקי המשפחה".

"דבר אחד נוסף: כשאני משוחחת עם עמיתים שלי, שאף הם יורשי עושר, אני חושבת שאחד הדברים הכי טובים שקרו אי פעם היו התעלולים של פריס הילטון והרעיון של לא להיות תינוק שנולד עם כפית כסף בפה, ועתידו מובטח. אתה לא רוצה שתוצמד אליך התווית הזו, שמגיעה באופן טבעי אם אתה יורש עושר. אבל מה שאתה יכול לעשות זה להפוך את זה להשפעה, ולהשתמש בהון החברתי שלך, בהון הרוחני שלך, בהון הפילנתרופי שלך ובהון ההשקעות שלך – כדי לסייע להפוך את העולם למקום טוב יותר ולעודד אחרים לעשות זאת יחד איתך".