אקדחים וקלטות סקס: חייו הפרועים של המיליארדר סטיוארט ראהר

בשעה 9:15 ביום רביעי בלילה, סטיוארט (ראהר Rahr) פוסע בזקיפות לתוך קאץ', מסעדה תוססת במטפקינג דיסטריקט בניו יורק, כשבזרועו האחת מקדמת מסיבות טייוואנית קומפקטית, בידו השנייה שחקנית ברזילאית מעוררת השראה, ושומר הראש שלו, ביג טומי, נגרר מאחור. שיערו המידלל של ראהר משומן לאחור ממצחו השזוף בצבע חום-כתום, וחולצת כפתורים שחורה פתוחה לרווחה נופלת אל מחוץ למכנסי הג'ינס הצמודים שלו. הסטייל שלו כולל סווטש בצבע זרחני צהוב (שעל גביו מוטבעים פניו של ראהר), שתואם את נרתיק הטלפון "איי לאב איביזה" – ושניהם עולים בקנה אחד עם משקפי השמש הבוהקים שהפכו לסמל שלו. מושיבים אותו מיד – למשך 30 שניות בערך.

עד מהרה ראהר, בן ה-67 שמתייחס לעצמו בגוף שלישי כ"רא רא" Rah Rah) – קריאת התלהבות בסגנון "כיפאק היי"), מתחיל להתרוצץ בין שולחנות, בפיו תחוב סיגר "בלק אנד מיילד" ב-50 סנט, מחווה באצבעותיו תנועת אקדח לכיוונם של הראפר והמפיק Doug E. Fresh ושל זמר ה- R&Bמאקסוול, בעודו מנענע את ירכיו ונוהם "היי-היי-היי!" זוהי השורה הקבועה החדשה שלו, הלקוחה מ"בלרד ליינס" (Blurred Lines) של רובין ת'יק, הלהיט הענק של הקיץ הנוכחי שנודע לשמצה בגלל הקליפ שלו שבו משתתפים שלושה כוכבי פופ מזדקנים מוקפים בנערות עירומות. הנערות של רא רא עצמו מחמיצות פנים ליד השולחן שלו, ומשוטטות באגודליהן על האייפונים, בזמן שהוא רוכן לעבר שמונה הדוגמניות הישובות בסמוך ומודיע להן שהוא רווק. היי-היי-היי. כשמציגים אותו לאישה צעירה אחרת, ככה הוא שובר את הקרח: "איפה את עובדת? מעבר לדלפק? מתחת למכתבה? לכל אחד יש עמדה".

מאז שסטיוארט ראהר מכר ב-2010 את קינריי, חברת הפצת התרופות הניו יורקית שלו, לקרדינל הלת', תמורת 1.3 מיליארד דולר, הוא כבר לא מגיע הרבה לניו יורק. אולם קשה להימנע מרא-רא. לכל אחד יש חבר שנראה נורא כיף לבלות איתו לילה, אבל זה מתגלה כבילוי כה מתיש, עד שתעדיפו לא לראות אותו כמה חודשים. סטיוארט ראהר הוא הבחור הזה. פי מיליארד.

ראהר מחזיק רשימה המתארכת ללא הפסקה, של סלבריטאים, עיתונאים, פוליטיקאים שאותם הוא מעדכן בהרפתקאות שלו באמצעות הפצצות מסיביות של מיילים, שלעיתים קרובות חתומים "סטיואי רא-רא, המלך מספר אחת של כל הכיף". מרק קיובן מספר לפורבס שהמיילים הללו הם כנראה הטובים שהוא ראה מעודו. ההודעות כמעט תמיד מגיעות עם קבצים מצורפים. צפו בתמונות של ראהר יחד עם מייקל מילקן, לאונרדו דיקפריו, פריס הילטון. צפו בקליפ של הקונצרט הפרטי עבורו של כוכב האופרה אנדראה בוצ'לי. צפו בו מקבל פרס עבור 10 מיליון דולר שנתן במתנה לקרן "מייק א וויש". תסתכלו על הצעירות היפהפיות האלו בביקיני, בשמלות קוקטייל ולפעמים בלי כלום. בסוף יולי שלח ראהר מייל תחת הנושא "אז אתה בא איתי לקאפרי, איטליה ואיביזה", שכלל תמונה של שתי נשים עירומות, שעל הישבנים החשופים שלהן המילים "תאהבו את החיים, תעשו חיים, רא רא", יחד עם דיוקן אבסטרקטי של ראהר.

400 האנשים ברשימת המיילים המוסתרת של ראהר (את השמות וכתובות המייל של המפורסמים יותר, מג'יי לנו ועד אופרה וינפרי, הוא דווקא חושף ומבליט, ועורך בהם סבבי רוטציה כמו שאיכר חורש את האדמה) כבר מורגלים בתעלולים האלה. אלו שאינם ברשימת המיילים של ראהר זוכים אף הם להצצה על הסנסציות הללו. הוא הפך לסחורה חמה בעמודי הרכילות, במיוחד "עמוד שש" של הניו יורק פוסט. בנובמבר הוא הורחק מסניף המידטאון של Nobu, רשת מסעדות הסושי לסלבריטאים של רוברט דה-נירו. כעבור עשרה ימים הוא הוחזק במעצר על כך ששלף לכאורה אקדח על איש מעלית. והדבר הידוע ביותר לשמצה, ביוני האחרון נחשף כי הוא שלח לחברים עותקים של קלטת סקס בהשתתפות שלוש נשים שאותן הסריט במושב האחורי של לימוזינה. "זה היה בצרפת; הייתי רווק", מושך ראהר בכתפיו. "הסתובבתי וראיתי שהבחורות היו בקטע של 'היי-היי-היי, הו-הו-הו', זאת מסיבה".

המלך מספר אחת של כל הכיף. ראהר 

כל הפעילות הזו מתחברת, במקרה או שלא במקרה, להסדר גירושין בהיקף 250 מיליון דולר שנערך במאי עם קרול, אשתו במשך 43 שנה. לדברי ראהר אין קשר בין זה להתגברות התעלולים שלו, והוא והאקסית שלו עדיין סועדים יחד צהריים אחת לשבוע". "הגירושים שלי מקרול היו תופעה", אומר ראהר. "אני אוהב את הבחורה הזו".

אהבה היא מילת המפתח בשפה של רא רא. הוא משתמש לסירוגין ב"חיי אהבה" וב"אהוב ועשה כיף כיף!" כסיסמאות כמעט בכל מסר שהוא שולח. הוא מבטא אהבה לחברים ולמשפחה. אהבה לאנשים, כפי שמעידים העיטורים הפילנתרופיים שבהם הוא להוט לשתף.

זה מה שהופך את הסיפור של סטיוארט ראהר ליותר מסתם מעשייה על חיי הוללות בסגנון קליגולה, פרק מתמשך של הסדרה "הפמליה" של HBO (שבה זכה ראהר באופן טבעי בתפקיד קטן, באדיבות מארק ואלברג, אחד היוצרים), רק עם הרבה יותר שנים והרבה יותר אפסים. ראהר ממטיר על אנשים את מה שהוא רואה כאהבה. השאלה שעדיין פתוחה היא האם הוא זוכה להחזר כלשהו על ההשקעה.

כשעוברים מסדרון עם עבודות של פיקאסו, מירו וקונס בקומה הגבוהה של בניין הדירות "טראמפ פארק אווניו", מגיעים לחדר בצבע קרם בהיר עם נוף מהמם של קו השמיים של מנהטן, שאליו, כך רומז ראהר, מגיעים מבקרים רבים. הוא מכנה אותו "מפיל התחתונים". ניתן ללמוד רבות על מישהו מהסתכלות סביב בחדר השינה שלו.

מעל לוח הראש של מיטת הענק שלו, העשוי עור, מציג ראהר לראווה את רכישת האמנות החדשה ביותר שלו, ציור המתאר אישה עירומה שעונה, בידה משקפי השמש הצהובים המפורסמים שלו, ועל עורה הצהוב משורבטת הכתובת "רא רא צעיר לנצח!", בסגנון בסקיה. במקביל מציגות שתי ארוניות הלילה שלו את האבולוציה של ראהר. השמאלית היא כולה רא רא, עמוסה לעייפה בתצלומים ממוסגרים המראים אותו עם מגוון מפורסמים (סקרלט ג'ונסון, דיקפריו, ביל קלינטון), המגירות מתחת מלאות בעותקים של "עמוד שש". ראהר אמנם אינו מכנה את הארונית הימנית שלו "רוזבאד" (כך מכנה הגיבור בסרט "האזרח קיין" את פריט הילדות האהוב עליו), אבל הוא בהחלט יכול לעשות זאת: היא מלאה בתצלומים ישנים של הוריו כולל התמונה שהתחילה את הכול – ראהר הצעיר, אולי בן 6 או 7, בחופשה בדיסנילנד, מחזיק ידיים עם וולט דיסני בכבודו ובעצמו, כפי שאביו התעקש שיעשה.

סטיוארט ראהר גדל בפאר רוקאוויי, קווינס, השני מבין שני בנים. לדברי ראהר אביו, ג'וזף, שבקושי היה בבית, היה וורקהוליק שניהל בית מרקחת קטן ותוך כדי כך גם ניסה לסירוגין להיכנס לתחום ההפצה. ראהר מתאר את אמו, גרטרוד, כעקרת בית דומיננטית שהחזיקה קצר את אבא, השקט יותר.

כילד, אומר ראהר, הוא חלה בפוליו. הוא זוכר את הבדידות הרבה הכרוכה בשכיבה על הרצפה בסלון הבית, נתון במייצבי רגליים, בעודו מקשיב כיצד חבריו משחקים סטיקבול ברחוב. עם זאת, בתיכון הפך ראהר קשוח יותר. הוא היה שחקן בייסבול והקלע המוביל בנבחרת הכדורסל – עובדה שאותה הוא מוכיח באמצעות ספר הניקוד הרשמי. בספר המחזור שלו כתוב עליו "המלך ראהר" ו"המועמד המוביל להתעללות במורים".

לאחר שלמד לתואר ראשון באוניברסיטת ניו יורק, הוא נרשם לביה"ס למשפטים, שאותו שנא. כשאביו הכריז על תוכניותיו למכור את קינריי ב-1969, עזב ראהר את הלימודים ושכנע את אביו לתת לו לנהל את החברה. "לא נולדתי עם כפית כסף בפה כמו רבים אחרים", אומר ראהר, ומתעלם מהעובדה שירש חברה מבוססת, אם כי קטנה. "אתה יודע, לא יכולתי לקנות את דרכי בכסף – הייתי צריך לעבוד כדי ללכת בדרך שלי. הוא לוקח הפסקה. "איזה ציטוט נהדר: 'לא יכולתי לרכוש את הדרך שלי להצלחה, הייתי צריך לעבוד על הדרך שלי להצלחה'".

בערך באותה תקופה הוא החל לחזר אחר קרול. חבר הראה לראהר תמונה שלה, ואיש-המכירות הפנימי שבו לקח את העניינים לידיים. בלי שערכו ביניהם היכרות מוקדמת הוא טלפן עליה מיד לאחר ראש השנה, ואמר "שנה טובה, זו הולכת להיות השנה הטובה ביותר של חייך". הם יצאו לקפה, וקרול זוכרת שני דברים במיוחד: ראהר מדבר באריכות על השאיפות שלו לגבי קינריי, והנהיגה שלו, שנעה בין אלימה לפזיזה.
"אמרתי לו, 'אם העסק שלך לא יצליח, תמיד תוכל לנהוג במונית'".

הפצת תרופות היא עסק אלים, במיוחד עבור שחקנים קטנים יותר. חברות ענק כמו מקסון וקרדינל הלת' מסתפקות במרווחי תזרים מזומנים של פחות 3%. כדי להתבלט דחה ראהר את רשתות בתי המרקחת הגדולות, והתמקד בחנויות שכונתיות קטנות, כשהוא משווק את קינריי כ"אנדרדוג" של תחום ההפצה. ראהר עמל קשות כדי לפתח מערכות יחסים עמוקות עם בעלי עסקים קטנים באזורים של ניו יורק ושל ניו ג'רזי, ולעתים קרובות הלווה להם כסף כדי שיוכלו להתרחב או לצלוח תקופות קשות. "תקשיב, אני לא מוכר כאן למתחרים שלך – דוויין ריד או CVS. אבל אני רואה שאתה עושה עסקים עם מקסון", כך הוא היה אומר לבעלי בתי המרקחת הקטנים. "הם מוכרים להם, ותומכים בהם, והם תומכים בחברות שמבצעות משלוחים בדואר". רגשי האשמה שעורר אצלם בדרך כלל השתלמו.

כשראהר התרחב הוא חיפש כל אפשרות של יתרון שיאפשר לו להפחית עליות. מערכת אוטומטית לאריזת הזמנות, שהותקנה ב-1993 לאחר שראהר פגש במקרה את ממציא המערכת במטוס, קיצרה את זמן השלמת התהליך וסייעה למכירות לזנק בשנה שלאחר מכן ב-40%, לסביבות 200 מיליון דולר. ראהר השקיע את הכסף בחזרה בקינריי ועבר ממטה חברה בשטח של 2,300 מ"ר למחסן בשטח של 37 אלף מ"ר בקווינס, ליד ווייטסטון ברידג'. המשכן החדש הצליח להתמודד עם נפחי פעילות בהיקפים גדולים, ועד מהרה הביס אלוף הקטנים את המפיצים הקטנים.
ראהר עבד בשקדנות. "נניח שהם צפו 60 ס"מ של שלג", נזכרת קרול. "אז הם היו ישנים במחסן כדי שיוכלו להיות פתוחים ביום שלמחרת. אני לא חושבת שהיה יום שהם היו סגורים, כאילו אף פעם".

קינריי הייתה במקור חברה משפחתית. אחיו הגדול של ראהר אליוט הלך איתו כברת דרך בחברה בימים הראשונים, אבל העסק תפקד בקושי. אליוט עזב, וראהר עבר לבעלות מלאה בקינריי. ב-1988 הביא ראהר דור שלישי לתוך קינריי, ומינה את בנו רוברט (לראהר יש גם בת, פליציה) לסגן נשיא מנהל וליועץ כללי. כנראה שגם זה היה כישלון – ב-2005 הוא עזב.

"זו הייתה חברה נהדרת עם אנשים נפלאים, ונהניתי עד מאוד מהניסיון שלי שם", אומר רוברט בריאיון טלפוני, כשכל מילה נהגית בכוונה רבה, כאילו הוא קורא הצהרה. "ואני רוחש את הכבוד הרב ביותר לעמיתיי ולחברי הצוות שלי". אפילו לאבא? "אני מעדיף שלא להשיב לשאלה הזו", הוא אומר. מאוחר יותר הוא התקשר בחזרה, באופן מפתיע, כדי לתקן את התשובה שלו: "זה כולל את כולם, כולל אבי".
כשההצלחה צברה תאוצה, החל להופיע רא רא. בשנות ה-90 שיחק ראהר את גטסבי הגדול בדירתו ביורק אווניו, וערך מסיבות עם להקות של בחורות המתהוללות בבריכת המתכת של הבניין.

באותה תקופה ראהר, יחד עם כל היתר בענף, גרף הון מספקולציות שעשה במחירי תרופות, מהלך שבו צבר ערימות של תרופות שהאמין שמחיריהן יעלו. לאחר שהשיטה הזו נאסרה ב-2004, התמקד ראהר בתרופות גנריות עם רווחים גבוהים, במותגים פרטיים של מוצרי בריאות ובשירותים ללקוח – החל מייעוץ בתמחור ועד לתצוגה בתוך החנויות.

עד 2010 הפכה קינריי לסיטונאית הפארמה הגדולה ביותר בבעלות פרטית במדינה, עם הכנסות של 4 מיליארד דולר בשנה, ואספקה ל-80% מבתי המרקחת העצמאיים בתחומי העיר ניו יורק. אולם לדברי ראהר, הוא היה מותש מ"המלחמה", והוא חש שהוביל את הצבאות שלו זמן רב מדי מבלי ליהנות מהשלל. "כל חיי שמעתי הכול על כל מיני מקומות מחבריי האחרים. רווקים, או בחורים שהיו להם רק קצת עסקים, או שלא היו להם עסקים בכלל. מעולם לא יכולתי לנסוע לסן טרופה, איביזה, מונקו, קאן. אף פעם. שמעתי על זה, אבל אף פעם לא יכולתי לנסוע לשם.
הספיק לו. "קמתי בוקר אחד, ובלי לומר מילה לאיש מכרתי את העסק", אומר ראהר. "אשתי אפילו לא ידעה, וגם לא הבן שלי. פשוט אמרתי, 'וואט דה פ…?אני כבר 42 שנה בתוך זה".

הנישואים הסתיימו מיד לאחר מכן, באופן דומה. "בגלל שרציתי להיות אני – לעשות את הדברים שלי", אומר ראהר. "לקום בבוקר, בלי צורך להיות אחראי, פשוט לקום ולהיות מאושר".

סטיוארט ראהר, איש משפחה בן שישים ומשהו ויזם בתחום התרופות, נעלם, וסטיואי רא רא, המלך מספר אחת של כל הכיף, שוחרר לחלוטין ממוסרותיו. תקרית האקדח והתקרית ב-Nobu התרחשו בתוך חודש לאחר הודעת הגירושים, ובשבוע שאחריהם הוא החל לשלוח במייל תמונות של עצמו עם מגוון ברונטיות צעירות במשחק של "מיאמי היט" וליד מטוס סילון, כשבידיהם שקיות של קניות. בטקס מיס יוניברס שלח ראהר תמונה שלו עולה על פסל של כלב עם הכיתוב "רא רא דוגי סטייל". לא היה מי שיפעיל את המעצורים.
 
לראהר אולי כבר אין עסק, אבל זה לא מפריע לו להחזיק משרד. המיליארדר שוכר שטח של 700 מ"ר בקומה ה-24 של טראמפ טאואר בשדרה החמישית, ליד דירתו הסמוכה בבניין טראמפ. במקרה הוא גם משתמש בבושם "טראמפ סקסס", שנראה כי הוא שם אותו כל 30 דקות בערך. "הוא שונה מאנשים אחרים", אומר טראמפ, לשעבר סמל למיליארדר ניו יורקי גס רוח. "הוא טיפוס, וכיף להיות איתו".
למראית עין, העסק של המשרד הזה הוא פילנתרופיה. במציאות השליחות העיקרית היא החיים הנפלאים של רא רא. הרמקולים מהתקרה מזרימים את צלילי "בלרד ליינס", שאותו אימץ כשיר המסיבות שלו, יחד עם להיטי פופ מתחלפים נוספים. העיצוב הוא תערובת של ארון פרסים ושל "התיאטרון של פי ווי הרמן". בובה לבושה בבגדי ראהר שמוטה על ספת עור לבנה בזמן שסרטי וידיאו של המילארדר, כשהוא מקבל פרסים על צדקה, מוקרנים שוב ושוב על מסך סמסונג רחב. על שולחן קפה מגובבים מגזינים שבהם הופיע, לרבות מהדורה קודמת של פורבס 400. מעמד עיתונים שעליו התווית "פורנו" ניצב בפינה, ליד פסל של שפתיים אדומות. וזהו רק אזור הקבלה.

כשראהר מכר את קינריי הוא מיד הכניס 100 מיליון דולר לתוך קרן. מדובר בסכום פעוט יחסית – פורבס מעריך שראהר שווה כעת 1.7 מיליארד דולר, והכול בהון נזיל. תיק השקעות ממוצע היה מניב לו סכום כזה בכל שנה. אבל במונחים ריאליים, זה מספיק כדי לפתוח לרווחה כל דלת שהוא רוצה בחוג הצדקה האמריקאי. לרוב חברי הפורבס 400 שפנו לצדקה כקריירה שנייה ישנה מטרה ספציפית, או השקפת עולם. ביל גייטס משתמש בניתוח כמותי כדי למקסם את יעילות הפתרונות לעוני, ג'ף סקול מממן יזמים חברתיים. מילקן, ששרד סרטן הערמונית, שם את המחלה הזו על הכוונת.

סטיוארט ראהר מתאר את יעדי הקרן שלו כפי שהייתה עושה זאת מתחרה צעירה בתחרות מלכת היופי. הוא מעוניין להתמקד ב"נוער שלנו, בחינוך ובמחקר רפואי". אולם מבט מהיר על האופן שבו הוא תורם – לא כל שכן על משרדו הפרטי, שם תמונות שלו עם יותר מ-300 סלבריטאים מקשטות את הקירות כמו אריחי סאבוויי – מלמד כי הפילנתרופיה שלו סובבת סביב דבר אחד: תהילה, או הגישה אליה. "אני לא רואה אותן כתמונות", אומר ראהר. "אני רואה בזה רמות של הישגים, מעין פרסים על המקום שהגעתי אליו בחיים". מי החביב עליו? "זה שאין לי אותו". אם אתם מפורסמים ומעוניינים בכסף לקידום המטרה שלכם, סטיואי רא רא הוא האיש שלכם.

בלו איתו יום במשרדו ותראו איך זה עובד. על מכתבת העור השחורה שלו, שני פעמונים הנושאים את הכתובת "צלצל בשביל סקס" תומכים בערימת צ'קים למטרות צדקה הממומנות בידי אלישיה קיז, הראפר סוויז ביטס ונייג'ל בארקר מ"הטופ מודל הבאה של אמריקה".

מייקל מילקן, שקיבל 15 מיליון דולר מהנדבות של ראהר, סכום שדי בו כדי למממן צוות שלם של רופאים בתחום המחקר במישיגן, משתפך: "יש לו לב בגודל של העולם כולו. ישנן רמות שונות של פילנתרופיה. לכתוב צ'קים זה דבר אחד; ליצור אינטראקציה עם האנשים זה כבר משהו אחר".

לאחרונה היכה בראהר הרעיון להשתמש בהפגזות המיילים שלו כדי לקדם עוד יותר את טבעו הנדבני. חמשת הנמענים הראשונים שיכולים לזהות את הסלבריטי ואת המיקום המופיעים בתמונות מקבלים 5,000 דולר למטרת צדקה לפי בחירתם, וראהר משחק בסכום שהולך וגדל בהתמדה. ב-2010 הוא יצר קידום מכירות דומה עם הניו יורק מטס – כל "הום ראן" (הקפה שלמה) של הקבוצה מזכה ב-1,000 דולר למטרות צדקה (חביב הקהל דייוויד רייט זוכה ל-5,000 דולר לכל פעם), ובסופו של דבר חגגו לראהר את "הום רא רא דיי". "האוהדים לקחו הביתה 25,000 זוגות של משפי שמש צהובים, שעל צדיהן חקוקות המילים "המלך מספר אחת של כל הכיף".

זהו סוף שבוע רגוע נדיר באוגוסט בברנט פוינט, אחוזתו רחבת הידיים של ראהר באיסט המפטון. כרגע הוא מתרכז בארוחת הצהריים, מקטר על שבעת הקילוגרמים המיותרים שנראה כי אינו יכול להיפטר מהם, בעודו מסיר עטיפה של בראוני. "מה אעשה עם אישה יפהפיה כמוה בסביבה?" הוא שואל את השף. "אנחנו לא הולכים לבשל! אולי רק לתקוע כפות ומזלגות!"

אפילו כשהוא אוכל, נשאר ראהר דבוק לטלפון שלו. בכל פעם שהוא שולח אי-מייל, מופרת שלוות האחוזה הריקה כשהאייפון שלו משמיע קול של הצלפה ומיד אחריה אנחה חושנית של אישה. הוא מעלה את הווליום במערכת השמע שמפוצצת ברחבי הבית – וזה שוב "בלרד ליינס". "האושר לא פשוט מגיע", הוא אומר בזמן שהוא מקיש על הטלפון שלו. "אתה חייב להכריח את עצמך".